פיטר ל. ברגר (1929-2017) היה סוציולוג אמריקאי בולט, מאלו שהכריזו בשנות השישים של המאה העשרים על 'מותו של אלוהים' מבחינה חברתית – על חילונה המואץ של החברה ועל הדת שעומדת לעבור מן העולם – מה שמקובל לכנות 'תזת החילון'. ברם כעבור כמה עשורים הוא הכיר בטעותו: לא זו בלבד שהדת לא נעלמה, אלא הפכה לאופציה מזמינה ורלוונטית יותר מבעבר. במאמר  The Desecularization of the World: A Global Overview, שהתפרסם בשנת 1996, הוא מסביר מדוע הוא וחוקרים רבים נוספים במדעי החברה טעו, ומה ניתן ללמוד מכך.

מאמר זה זוכה כאן לתרגום ראשון, לא מהוקצע ולא מקצועי. 'הסרת החילון' – משחק מילים עברי עם 'הסרת הקסם' של מקס וובר; התפכחות או פקיחת עיניים מתפיסת העולם הקודמת. מדובר בסופו של דבר בטקסט ראשוני, גולמי, מהרהר ולא מדעי, אולם כזה שהפך לציון דרך מסוים שהדיון בו ובמסקנותיו נמשך עד היום.

במצבנו הנוכחי – המר, הקשה והמורכב – יידרשו עוד טקסטים שכאלו לחשיבה על ההווה ועל העתיד לבוא.

—

לפני כמה שנים נחת על שולחני הכרך הראשון שהופיע מתוך 'פרויקט פונדמנטליזם'. 'פרויקט פונדמנטליזם' מומן בנדיבות רבה על ידי קרן מקארתור בראשות מרטין מרטי, היסטוריון מומחה לתולדות הכנסייה מאוניברסיטת שיקגו. מספר רב של חוקרים בעלי מוניטין נטלו בו חלק, והתוצאות שפורסמו היו לרוב מעולות.

אבל ההתבוננות שלי בכרך הזה העניקה לי את מה שנהוג לכנות חוויית "אהא!". הספר היה גדול מאוד, כזה שיכול לשמש גם כנשק ולגרום לפציעה חמורה. שאלתי את עצמי – מדוע קרן מקארתור תשקיע כמה מיליוני דולרים לתמיכה במחקר על פונדמנטליסטים דתיים?

שתי תשובות עלו במוחי. הראשונה ברורה ולא מעניינת במיוחד. קרן מקארתור היא מאוד פרוגרסיבית, ולכן רצתה 'לדעת את האויב', הפונדמנטליסטים שאינם פרוגרסיבים. אבל הייתה גם תשובה מעניינת יותר. 'פונדמנטליזם' נחשבה תופעה מוזרה וקשה להבנה; מטרת הפרויקט הייתה להתעמק בעולם הזר הזה ולהפוך אותו למובן יותר. אבל למי? למי נראה שהעולם הזה מוזר?

ובכן, התשובה לשאלה הזו הייתה קלה: אנשים שאליהם פקידי קרן מקארתור בדרך כלל מדברים, כמו פרופסורים באוניברסיטאות עילית אמריקאיות. עם המחשבה הזו הגיעה ה"אהא!". הדאגה שהובילה לפרויקט הזה התבססה על תפיסה הפוכה של העולם, לפיה 'פונדמנטליזם' (שבדרך כלל מתייחס לכל סוג של תנועה דתית נלהבת) היא תופעה נדירה. אבל מבט בהיסטוריה או בעולם שלנו מגלה שמה שנדיר אינה התופעה עצמה, אלא הידע עליה. מה שהיה קשה להבנה הוא לא המולות האיראניות, אלא אותם הפרופסורים באוניברסיטאות אמריקאיות. וכדי להבין את זה אולי באמת שווה להשקיע מיליוני דולרים!

הטעויות של תזת החילון

הטענה שלי היא שההנחה שאנחנו חיים בעולם חילוני היא שקרית. העולם היום, עם כמה חריגים שאליהם אגיע בהמשך, הוא דתי נלהב כפי שתמיד היה, ובמקומות מסוימים יותר מתמיד. משמעות הדבר היא כי גוף שלם של ספרות מחקרית שנכתבה על ידי היסטוריונים ומדענים חברתיים, שמתויג בצורה רופפת כ'תזה החילון', בעצם שגוי מעיקרו.

בעבודתי המוקדמת תרמתי לספרות זו. הייתי בחברה טובה – לרוב הסוציולוגים של הדת היו דעות דומות, והיו לנו סיבות טובות להחזיק בהן. חלק מהכתבים שהפקנו עדיין תקפים (כפי שאני אוהב לומר לתלמידים שלי, היתרון של מדען חברה – לעומת, למשל, פילוסוף או תיאולוג – הוא שאתה יכול ליהנות מהתיאוריות שלך בין אם הן מתבררות כשגויות ובין אם הן מתבררות כנכונות…).

למרות שהמונח 'תזת החילון' מתייחס ליצירות משנות ה-50 וה-60, ניתן באמת לייחס את התשתית הרעיונית שלה לנאורות. הרעיון היה פשוט: מודרניזציה תוביל בהכרח לירידה של הדת, הן בחברה הן ביחידים. ודווקא רעיון המפתח הזה התברר כשגוי. מה שברור הוא שלמודרניזציה היו כמה השפעות מחלנות, במקומות מסוימים יותר מאחרים. אבל היא גם עוררה תנועת-נגד עצומה. כמו כן, ההשפעה המחלנת על המרחב הציבורי אינה קשורה בהכרח לחילון של התודעה האינדיבידואלית. מוסדות דת מסוימים הפסידו כוח והשפעה בחברות רבות, אך הן אמונות ומנהגים דתיים, ותיקים וגם חדשים, המשיכו לתפוס מקום בחיי יחידים, לפעמים בצורות ממוסדות חדשות ולפעמים בהתפרצות גדולה של להט דתי. לעומת זאת, מוסדות דתיים יכולים להשתתף במשחק הפוליטי והחברים גם אם מעט מאוד אנשים מאמינים או מתנהגים על פי הדת שהם מייצגים. בלשון המעטה, הקשר בין דת ומודרנה הוא מאוד מורכב.

הטענה שהמודרניות תוביל בהכרח לדעיכה של הדת היא באופן עקרוני נייטרלית. ניתן למצוא אותה גם אצל אנשים הסוברים שאלו חדשות טובות, וגם אצל אלו הסוברים שאלו חדשות רעות. רוב הוגי הנאורות ואנשים בעלי דעות מתקדמות נטו לרעיון הזה שחילון הוא דבר טוב, לפחות במידה שהוא מבטל תופעות דתיות 'נחשלות', ואמונות 'תפלות' או 'ריאקציונריות' (שאריות דתיות ש'נוקו' מתופעות אלו נחשבו לגיטימיות). אבל גם אנשים דתיים, כולל אלו עם אמונות מאוד מסורתיות או אורתודוקסיות, אישרו את הקשר בין מודרנה וחילון, והצטערו עליו מאוד. חלקם הגדירו את המודרניות כאויב שיש להילחם בו. אחרים ראו במודרנה השקפת עולם בלתי מנוצחת שהדתות אמורות להתאים את עצמן אליה. דחייה והסתגלות הן שתי אסטרטגיות הפתוחות לקהילות דתיות בעולם שנתפס כהולך ומתחלן. אבל כמו תמיד, באסטרטגיות המבוססות על תפיסות שגויות של המציאות, לשתיהן היו תוצאות מפוקפקות מאוד:

אפשר תמיד לדחות מבחינה תיאורטית רעיונות או ערכים מודרניים, אבל קשה יותר לטפל במה שגורם לאנשים לאמץ אותם. לשם כך נדרשת אחת משתי אפשרויות: הראשונה היא מהפכה דתית – להשתלט על החברה עם דת שפונה כנגד המודרניות. זהו מסע קשה ברוב המדינות בעולם הנוכחי (פרנקו ניסה בספרד ונכשל; המולות עדיין מנסות באיראן; וכן כמה מקומות אחרים), שבו המודרניזציה הביאה ליצירת חברות מאוד הטרוגניות ובעלות תקשורת בין תרבותית – שני גורמים המקדמים פלורליזם ומתנגדים להקמת מונופולים דתיים. הדרך השנייה לגרום לאנשים לדחות רעיונות וערכים מודרניים היא ליצור תרבויות משנה דתיות המעוצבות כך שתדחינה השפעות חברתיות חיצוניות. זה תהליך מבטיח יותר ממהפכה דתית, אך גם טומן בחובו קושי. תרבות מודרנית היא תרבות חזקה מאוד, ונדרש מאמץ עצום כדי לשמור על מובלעות עם מערכת הגנה אטומה. תשאלו את חברי ההאמיש במזרח פנסילבניה או רב חסידי באזור וויליאמסבורג בברוקלין.

'תזת החילון' כשלה גם בגלל אסטרטגיות של הסתגלות דתית: אם אנחנו חיים באמת בעולם מאוד חילוני, אז מוסדות הדת היו יכולים לשרוד רק במידה שהם יסתגלו אליו. זו הייתה ההנחה האמפירית של אסטרטגיית ההסתגלות. מה שקרה למעשה הוא שקהילות דתיות שרדו ואף פרחו דווקא כאשר הם לא ניסו להתאים את עצמם לדרישות לכאורה של עולם חילוני. במילים פשוטות – הניסוי של חילון הדת בדרך כלל כשל. תנועות דתיות שהחזיקו באמונות הספוגות בעל-טבעיות מיושנת (מהסוג שנמצא לחלוטין מחוץ למסיבות סגל המכבדות את עצמן) הצליחו רבות.

הכנסייה הקתולית מול המודרניות

מאבקה של כנסייה הקתולית במודרניות ממחיש היטב את הקשיים באסטרטגיות שונות. עם הופעת הנאורות והמהפכות המרובות שלה, התגובה הראשונית של הכנסייה הייתה דחייה לוחמנית ומתריסה. הרגע המפואר ביותר ככל הנראה של אותה הדחייה הגיע בשנת 1870, כאשר מועצת הוותיקן הראשונה ('ותיקן I') הכריזה חגיגית על 'חוסר הטעות של האפיפיור' ועל ה'התעברות ללא-רבב של מריה' – ממש לנוכח הנאורות העומדת לכבוש את רומא בדמות צבאו של ויטוריו אמנואלה (הזלזול היה הדדי. אם אי פעם פקדתם את האנדרטה הרומית לברסליאֶרי – אותן יחידות העילית של הצבא שכבשו את 'עיר הנצח' בשם הריסורג'ימנטו,[1] ייתכן ששמתם לב למיקומה של הדמות ההירואית שלו – הוא ממוקם כך שאחוריו מצביעים בדיוק לכיוון הוותיקן).

מועצת הוותיקן השנייה, כמעט מאה שנים מאוחר יותר, שינתה במידה ניכרת את אותה העמדה של דחייה, כשהיא מונחית על ידי העיקרון של "עדכניות" (aggiornamento) – כלומר עדכנית ביחס לעולם המודרני (אני זוכר ששאלתי תיאולוג פרוטסטנטי מה הוא חושב שיקרה במועצה –עוד לפני שהתכנסה; הוא ענה שהוא לא יודע אבל הוא די בטוח שהם לא יקראו את הפרוטוקולים של הישיבה האחרונה…) מועצת הוותיקן השנייה הייתה אמורה לפתוח חלונות, במיוחד את החלונות של תת-התרבות הקתולית שנבנתה כאשר כבר היה ברור שלא ניתן לכבוש מחדש כלל החברה. ואמנם, בארצות הברית הקתוליות הייתה די מרשימה עד לאחרונה. אולם הבעיה בפתיחת חלונות היא שאתה לא יכול לשלוט במה שנכנס, ובהחלט הרבה נכנס – כל עולמה הסוער של התרבות המודרנית – מה שהטריד מאוד את הכנסייה. תחת התפיסה הנוכחית הכנסייה מנווטת את דרכה בין ניואנסים שונים של דחייה להסתגלות, עם תוצאות מעורבות במדינות שונות.

זהו המקום לציין שהתצפיות שלי נועדו להיות "נטולות ערכים"; כלומר, אני מנסה להסתכל בסצנה הדתית הנוכחית באופן אובייקטיבי. לצורך התרגיל הזה שמתי בצד את האמונות הדתיות שלי. כסוציולוג של הדת, זה נראה סביר בעיניי שרומא הייתה צריכה מעט ריסון, ברמת הדוקטרינה והפרקטיקה, בשל הפרעות המוסדיות שבאו בעקבות הוותיקן השני. ברם האמירה הזאת אינה מרמזת על הסכמה שלי, מבחינה תיאולוגית, עם מה שקרה בכנסייה הקתולית תחת ההנהגה הנוכחית. אם הייתי רומי-קתולי, היו מתעוררים בי הרבה ספקות לגבי ההתפתחויות הללו. אבל אני פרוטסטנטי-ליברלי (שם התואר מתייחס לעמדתי הדתית ולא לזו הפוליטית), ואין לי עניין קיומי מדי במה שקורה בתוך הקהילה הרומית. אני מדבר כאן כסוציולוג, תפקיד שבו אני יכול לטעון לכשירות מסוימת; אין לי הסמכה תיאולוגית.

הסצנה הדתית העולמית

בזירה הדתית הבינלאומית, השמרנות, האורתודוקסיה או המסורתיות נמצאות בעלייה כמעט בכל מקום. תנועות אלו הן אלו שדחו את ההתאמה עם המודרניות, כפי שזו הוגדרה על ידי אינטלקטואלים פרוגרסיבים. לעומת זאת, תנועות ומוסדות דתיים שעשו מאמצים רבים להתאים את עצמם למודרניות נמצאים כמעט בכל מקום בדעיכה. בארצות הברית מביאים כדוגמה את הדעיכה של הזרם המרכזי של הפרוטסטנטיזם והעלייה המקבילה של האוונגליזם. אבל ארצות הברית אינה יוצאת דופן בזה.

וגם לא הכנסייה הפרוטסטנטית. הזרם השמרני בכנסיה הרומית-קתולית תחת יוחנן פאולוס השני הצליחה הן במספר המתגייסים החדשים לשורותיה והן בחידוש ההתלהבות בקרב קתולים מלידה, במיוחד במדינות לא מערביות. בעקבות התמוטטות ברית המועצות התרחשה תחייה יוצאת דופן של הכנסייה האורתודוקסית ברוסיה. הקבוצות היהודיות הצומחות היותר, הן בישראל הן בגולה, הן הקבוצות האורתודוקסיות. דת שמרנית עולה גם בכל יתר הדתות הגדולות – אסלאם, הינדואיזם ובודהיזם – כמו גם בתנועות וקהילות דתיות קטנות יותר (כמו השינטו ביפן והסיקים בהודו).

התפתחויות אלו נבדלות זו מזו בהיבטים החברתיים שלהן ובהשלכות הפוליטיות. אבל מה שמשותף להם הוא ההשראה הדתית החד-משמעית שלהן. כתוצאה מכך, הן מספקות הפרכה מוחלטת לרעיון שמודרניזציה וחילון כרוכות יחד בעובדה מדעית. לכל הפחות הן מראות כי ההתנגדות לחילון[2] היא תופעה חשובה בעולם של היום לפחות באותו קנה מידה כמו חילון.

לרוב, הן בתקשורת והן בפרסומים אקדמיים, התנועות הללו נכללות בקטגוריה של 'פונדמנטליזם'. זה אינו מונח מוצלח, לא רק בגלל שהוא נושא נימה מקטינה, אלא גם משום שהוא נובע מההיסטוריה של הפרוטסטנטיות האמריקאית, והפרשנות הספציפית שלו מתעוותת כאשר היא מתרחבת למסורות דתיות אחרות. עם זאת, למונח יש היבט שימושי מסוים כאשר באים להסביר את ההתפתחויות שהוזכרו לעיל. הוא מציע שילוב של כמה תכונות – תשוקה דתית גדולה, התרסה כלפי 'רוח הזמן' וחזרה למקורות מסורתיים של סמכות דתית. אלו הן בהחלט תכונות נפוצות שחוצות גבולות תרבותיים, והן אכן משקפות את הנוכחות של כוחות חילון – שכן יש להבין אותם כתגובה כנגד אותם כוחות (במובן זה, לפחות, אפשר לומר ש'תזת החילון' הישנה מחזיקה מעמד, בדרך נסתרת כלשהי).

משחק הגומלין הזה של כוחות מחלנים וכוחות מתנגדים לחילון הוא, הייתי אומר, אחד הנושאים החשובים ביותר לסוציולוגיה של הדת העכשווית, וגדול מכדי להיות נידון כאן. אני יכול רק לרמוז: המודרניות, מסיבות מובנות לחלוטין, מערערת את כל הוודאויות הישנות; אי ודאות היא מצב לאנשים רבים קשה לשאת; ולכן, כל תנועה, לא רק דתית, המבטיחה לספק ודאות או לחדש אותה – מוצאת לפניה שוק מוכן.

הבדלים בין תנועות משגשגות

בעוד שהתכונות המשותפות והנפוצות שהוזכרו לעיל הן חשובות, חייבים לקחת בחשבון את ההבדלים בין התנועות הדתיות השונות כאשר ניגשים לנתח את ההשפעות החברתיות והפוליטיות שלהן. זה הופך להיות ברור מאליו כאשר מסתכלים על שתי התנועות הדינמיות ביותר בעולם כיום, האסלאם והאוונגליזם. ההשוואה גם מבליטה את החולשה של הקטגוריה 'פונדמנטליזם' אם היא מיושמת על שתיהן.

עליית האסלאם, בגלל ההשלכות הפוליטיות הברורות שלה, ידועה יותר. אבל זו תהיה טעות חמורה לראות אותה רק מבעד לעדשה הפוליטית. זוהי התעוררות מרשימה של מחויבות דתית נחרצת, והיא בעלת היקף גיאוגרפי עצום – היא משפיעה על כל מדינה מוסלמית, מצפון אפריקה ועד דרום מזרח אסיה. היא ממשיכה לעשות נפשות ולאסוף מאמינים, במיוחד באפריקה שמדרום לסהרה (שם היא נמצאת לעיתים קרובות בהתנגשות חזיתית עם הנצרות). זה גם הופך להיות גלוי מאוד בקהילות המוסלמית המתפתחות באירופה, ובמידה פחותה גם בצפון אמריקה. בכל מקום היא מביאה לשיקום לא רק של האמונות האסלאמיות, אלא גם של סגנונות חיים אסלאמיים מובהקים, העומדים בסתירה ישירה בשלל תחומים לרעיונות מודרניים – יחסי דת ומדינה, מעמד האישה, קודים של התנהגות יומיומית וגבולות הסובלנות הדתית והמוסרית. התחייה האסלאמית איננה מוגבלת בשום אופן למגזרים הפחות מודרניים או ה'נחשלים' של החברה, כפי שאינטלקטואלים פרוגרסיביים עדיין נהנים לחשוב. להפך, היא חזקה מאוד בערים עם רמה גבוהה של מודרניזציה, ובמספר מדינות היא בולטת במיוחד בקרב אנשים בעלי השכלה מערבית גבוהה – במצרים ובטורקיה, למשל, הרבה בנות של אקדמאיים חילונים עוטות את הצעיף ושאר אביזרי הצניעות האסלאמיים.

אבל יש גם הבדלים גדולים בתוך התנועה הזו. אפילו במזרח התיכון, מרכז הדת המוסלמית, קיימים הבדלים עקרוניים, פוליטיים ודתיים, בין סונים ובין שיעים. שמרנות אסלאמית אומרת דברים שונים מאוד, נניח, בערב הסעודית או באיראן. הרחק מהמזרח התיכון, ההבדלים עוד גדלים. באינדונזיה, המאוכלסת יותר מכל מדינה מוסלמית אחרת, קיימת תנועת תחיה דתית גדולה (נודהאטול-אולאמה) שהיא במוצהר פרו דמוקרטית ופרו פלורליסטית, בדיוק להיפך ממה שנהוג לראות כ'פונדמנטליזם מוסלמי'. היכן שהנסיבות הפוליטיות מאפשרות זו, מתקיים דיון ער על היחס של האסלאם למציאות המודרנית, וקיימים חילוקי דעות חריפים בין מאמינים המחויבים באותה המידה לאסלאם המתחדש. ועם זאת, מסיבות המעוגנות עמוק בליבת המסורת הדתית, יהיה כנראה סביר לומר שלאסלאם היה קשה להשלים עם מוסדות מפתח מודרניים, כגון פלורליזם, דמוקרטיה וכלכלת שוק.

ההתפרצות האוונגליסטית עוצרת נשימה באותה מידה. מבחינה גיאוגרפית ההיקף שלה רחב עוד יותר. היא צברה מספרים עצומים של מאמינים חדשים החל במזרח אסיה, בכל הקהילות הסיניות (כולל סין היבשתית, למרות הרדיפה הקשה), בדרום קוריאה, בפיליפינים, על פני דרום האוקיינוס השקט, ברחבי אפריקה שמדרום לסהרה (שבו היא לעתים קרובות מתערבבת עם אלמנטים של דת אפריקאית מסורתית), וככל הנראה בחלקים מאירופה הקומוניסטית לשעבר. אבל ההצלחה יוצאת הדופן שלה התרחשה באמריקה הלטינית; על פי החישוב יש כעת בין ארבעים לחמישים מיליון פרוטסטנטים אוונגליסטים מדרום לגבול ארה"ב, רובם הגדול דור ראשון לפרוטסטנטיות.

החלק הגדול ביותר בתוך העלייה האוונגליסטית הוא של הפנטקוסטליזם, המשלב אורתודוקסיה מקראית ומוסר קפדני עם צורת פולחן אקסטטית והדגשה על ריפוי רוחני. במיוחד באמריקה הלטינית, המרה לפרוטסטנטיות מובילה לשינוי תרבותי – יחס חדש לעבודה וצרכנות, אתוס חינוכי חדש ודחיה חריפה של המאצ'ואיזם המסורתי (נשים ממלאות תפקידי מפתח בכנסיות אלו).

המקורות לעלייה אוונגליסטית עולמית זו הם בארצות הברית, ממנה יצאו ראשוני המיסיונרים. אבל חשוב מאוד להבין כי כמעט בכל מקום, ובפרט באמריקה הלטינית, האוונגליסטיות החדשה הזו היא ילידית לחלוטין ואינה תלויה עוד בתמיכה של עמיתים מאמינים בארה"ב – אדרבה, אוונגליסטים באמריקה הלטינית שולחים מיסיונרים לקהילה ההיספאנית במדינה הזו, שם הייתה הצפה דומה של המרות דת.

מיותר לציין כי התכנים הדתיים של התחייה האסלאמית והאוונגליסטית שונים לחלוטין. כך גם ההשלכות הפוליטיות והחברתיות שלהן. אבל שתי ההתפתחויות הללו שונות גם במובן חשוב נוסף: התנועה האסלאמית מתרחשת בעיקר במדינות שהן כבר מוסלמיות או בין מהגרים מוסלמים, ואילו התנועה האוונגליסטית גדלה באופן דרמטי ברחבי העולם במדינות שבה סוג הדת הזה לא היה ידוע בעבר, או שהיה שולי מאוד.

חריגים לתזה של 'הסרת החילון'

הרשו לי, אם כן, לחזור על מה שאמרתי קודם לכן: העולם היום הוא מאוד דתי, והוא הכל מלבד העולם החילוני שכל כך הרבה אנליסטים מודרניים ציפו לו (בין אם בשמחה או בצער). עם זאת, ישנם שני חריגים לקביעה זו, אחד קצת לא ברור, השני ברור מאוד.

החריג הראשון לכאורה הוא אירופה – ליתר דיוק, אירופה ממערב למה שכונה בעבר מסך הברזל (ההתפתחויות במדינות הקומוניסטיות לשעבר לא נחקרו עדיין). במערב אירופה, גם אם לא בשום מקום אחר, תזת החילון הישנה מחזיקה מעמד. עם המודרניזציה הגוברת חלה עלייה במבדקים המרכזיים של החילון – הן ברמת האמונות המוצהרות (בפרט כאלו שניתן לכנותן אורתודוקסיות, במונחים פרוטסטנטיים או קתוליים), הן, בצורה דרסטית, ברמת ההתנהגות הקשורה לכנסייה, כגון נוכחות בפולחן, עמידה בצווים של התנהגות אישית שהוכתבו בידי הכנסייה (בפרט לגבי מיניות ונישואין), וגיוס לכמורה. תופעות אלו של חילון, שנצפו במשך זמן רב רק במדינות הצפון של היבשת, מאז מלחמת העולם השנייה נדדו גם אל הדרום. איטליה וספרד חוו ירידה מהירה בדת הקשורה לכנסיה. כך גם יוון. קיימת תרבות חילונית-אירופאית מסיבית, ומה שקרה בדרום יכול להיות מתואר בפשטות כפלישה של אותה התרבות למדינות אלו. לא דמיוני גם לחזות שתהיינה התפתחויות דומות במזרח אירופה, במדיה שמדינות אלו תשולבנה גם הן לתוך אירופה החדשה.

עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת, אך מספר מחקרים אחרונים בסוציולוגיה של הדת, בעיקר בצרפת, בריטניה וסקנדינביה, הטילו ספק ביישום של המונח "חילון" על התפתחויות אלה. גוף הנתונים מצביע על שרידות חזקות של הדת, בדרך כלל נוצרית באופייה, למרות הניכור הרב מהכנסיות המאורגנות. 'שינוי באופי הממסדי של הדת' יהיה מונח מדויק יותר מאשר 'חילון' לתיאור המצב באירופה. ובעל אופן, אירופה שונה מאוד ממקומות אחרים בעולם, ובוודאי מארצות הברית. זו אחת החידות המעניינות ביותר בסוציולוגיה של הדת, מדוע אמריקאים הם הרבה יותר דתיים, כמו גם כנסייתיים, מאשר האירופאים.

החריג הנוסף לתזה של 'הסרת החילון' הוא פחות מעורפל. קיימת תת-תרבות בינלאומית המורכבת מאנשים עם השכלה גבוהה מהסוג המערבי, במיוחד במדעי הרוח ומדעי החברה, שהיא אכן חילונית. תת-תרבות זו היא הנושאת העיקרית של אמונות וערכים פרוגרסיבים, נאורים. אם כי מספרם הממשי מועט, הם משפיעים מאוד, שכן הם שולטים במוסדות המספקים את ההגדרות הרשמיות של המציאות – במערכת החינוך, בתקשורת ההמונים ובחלונות הגבוהים של המערכת המשפטית. הם דומים להפליא בכל העולם כיום, כפי שהם היו במשך זמן רב (אם כי, כפי שראינו, ישנם גם עריקים מתת-תרבות זו, במיוחד במדינות המוסלמיות). שוב, לצערי, אני לא יכול לשער כאן מדוע אנשים עם השכלה מסוג זה צריכים להיות כל כך נוטה לחילון. אני יכול רק לציין כי קיימת תרבות עילית גלובלית חילונית.

במדינה אחר מדינה, אם כן, עליית הדת היא שחקן עוצמתי ופופולארי מאוד. מעבר לרצונות הדתיים כשלעצמם, מדובר בתנועות מחאה והתנגדות לאותה אליטה חילונית. מה שנקרא בארצות הברית 'מלחמת התרבות' הוא דוגמה לכך. אפשר גם לציין בדרך אגב כי הסבירות של תזת החילון חייבת הרבה לתת-התרבות הבינלאומית הזו. כאשר אינטלקטואלים מטיילים בעולם, הם בדרך כלל פוגשים מעגלים אינטלקטואליים, כלומר, הם נמצאים בין אנשים דומים להם. כך הם יכולים ליפול בקלות לתפיסה המוטעית כי אנשים אלו משקפים את החברה הכללית שהם בתוכה. דמיינו אינטלקטואל חילוני ממערב אירופה מתרועע עם עמיתים במועדון הפקולטה של אוניברסיטת טקסס. הוא עלול לחשוב בטעות שהוא חזר הביתה. אבל אז דמיינו אותו מנסה לעבור את הפקק ביום ראשון בבוקר באוסטין – או, אלוהים אדירים, מדליק את הרדיו במכונית שלו. מה שקורה אז הוא מה שאנתרופולוגים מכנים 'הלם תרבות'.

—

[1] "התחייה", כינוי לאיחוד איטליה במאה הי"ט

[2] המונח של ברגר הוא counter-secularization, ואפשר היה בדוחק לכנות אותו חילון-שכנגד (על משקל 'נאורות-שכנגד'), בהנחה שמדובר על תצורה חברתית-ארצית חדשה שהדת לובשת ושעומדת במאבק אל מול החילון. אך זו הגדרה מפותלת מדי והמושג לא קולע.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"