בשנת תרס"ג (1903) פרסם ר' הלל צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משֹעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

במאמר זה שלפנינו הוא מתאר את תגובתו של האדם לסבל הפנימי. את הניסיון הבלתי אפשרי לאצור את הכאב, להכיל אותו ולידום. את נשיכת השפתיים, את קבלת הדין, את אמירות ה"צריך" למיניהן – צריך להמשיך, צריך לשאת, צריך לחיות. את צידוקי הדין למיניהם. את העולם שכמנהגו נוהג. ובמקביל – את הציפיות החברתיות, את ההתנהלות החברתית שנמשכת כרגיל, את ההתאבנות והשכחה, את כובד הלב. הוא מכיר גם את מבטי התמיהה ואף הלעג להם יזכה אם יתפרץ ממנו הכאב. ובסופו של דבר, ברגעי חולשה – הוא אכן פורץ ממנו, ולאחריהם הוא מתחרט.

קשה לדעת על איזה מאורע נסוב המאמר, שנכתב בחודש שבט שנת תרס"ג (1903), ואם הוא נסוב על מאורע ספציפי. ר' הלל היה ער למתרחש בעולם היהודי, לסבל, לדלות ולרדיפות. בהמשכה של אותה השנה – פוגרום קישינב, ובסופה – הקונגרס הציוני השישי, שבו עלתה להצבעה 'תכנית אוגנדה', בשל מצבם העגום של היהודים.

—

א.

יש אשר רבה הפקחות בלב האדם והוא עוצר ברוחו.

רואה הוא עמל ואון, שוד ורצח, תבל וזימה, פיגול וטומאה – ושותק.

לפניו גסות ורפש, חלאה וזוהמה, בערות וטיפשות מרובה – והוא כְּלֹא רואה ולא שומע.

לפניו דמעת עשוקים, עמל נדחים, אסון נדכאים, והוא עובר בשתיקה.

יודע הוא, כי אם דבר יְדבר, אך ללעג ולקלס יהיה.

יודע הוא, כי כל אלו הדברים ממנהגו של עולם הם, כי אך שווא התוכחה והמוסר, כי ההתמרמרות ללא הועיל, כי ההתרגזות אך לחינם, כי הקפדנות והרתחנות מגונות הן, כי אי אפשר להעמיד את העולם על האמת ועל הטהרה, כי כל הדברים המגונים והרעים מתהווים באותו ההכרח שבו מתהווים כל הדברים הטובים והיפים, שלכל הדברים סיבות רבות ושונות שאי אפשר להשתחרר מהשפעתן וממשלתן.

פיקח הוא האדם אז ויודע שאי אפשר להמיש הרים ממקומם, שאי אפשר להעתיק צור ממקומו, שאי אפשר לשנות מה שנקבע ונמדד לדור דורים ולנצח נצחים, שאי אפשר לשנות סדרי הטבע, שאי אפשר להרגיז מנוחת מעשי בראשית.

פיקח האדם אז ויודע שאין להתרגז ולהתקצף על האדם המזיק כמו שאין להתרגז ולהתקצף על האבן שאנו נכשלים בו, שאין להתמרמר על המגונה והמכוער שבאדם כמו שאין להתמרמר על טיט חוצות.

הכל צריך להיות. הכל מוכרח. אי אפשר לשנות.

צריך לשתוק, צריך לסבול, צריך לשאת הכל בדומיה. מה לעשות? כן היה וכן יהיה!…

ב.

ואולם אם הפיקח הוא מאלה 'שהמה מועטים', ובאדם כזה אנו מדברים, הוא נושא וסובל הכל למראית עין, ואולם בלב סערה גדולה מאין כמוה.

כל ההתפלספות וההתחכמות יועילו לו רק לכסות את רגשות לבו ולהשקיט מעט שאון רוחו, אבל לא להמית רגשותיו בקרבו.

כל מראה עיניו ומשמע אזניו פועל עליו באמת פעולה חזקה מאוד, פעולה נוראה, מרעישה, מרגיזה ומחרידה. המעשים הרעים הגסים והמגונים שהוא רואה שורטים שרטת בנפשו, שודדים את מנוחתו, גוזלים את שנתו, מרתיחים את דמו, מהרסים את עצביו.

ואולם "צריך לסבול" – "הכל מוכרח"!…

"צריך לסבול" – והוא סובל אף שליבו חושב להישבר.

"צריך לסבול" – והוא מביט על הכל, כביכול, בעין בלתי משוחדת, בשוויון־נפש, במנוחה שלמה, בדעת שלווה, בהירה ושוקטה.

והוא מדבר שלום לכל אדם, בת־צחוק עוברת על שפתי פיו, מנענע בראשו לכל מה שיאמרו בני האדם. הוא נהיה למה שקוראים "מעורב עם הבריות".

ג.

ואולם מיתר הכינור המשוך בחוזקה מתבקע…

פרץ בסכר המים והם שוטפים ועוברים!…

המכאובים הרבים שבלב מתגלים לפעמים פתאום.

נושא הוא האדם ונושא, ואולם הסאה מתמלאה.

או־אז יש אשר פתאום אלה פיהו מלא.

או־אז יש אשר פתאום יוציא את כל אש רוחו, את כל ההתמרמרות שבנפשו.

או־אז יש אשר לא ידע גבול בקצהו והיא מחרף ומגדף על ימין ועל שמאל.

או־אז יש אשר יאמר: "ארורה הסבלנות!"

או־אז יש אשר יבכה וגם ישחק ולא ידע שלֵו.

או־אז יש אשר יהיה פתאום לאיש ריב ומדון לכל, לנרגן ועז פנים.

או־אז יש אשר ישכח את כל התנאים הרעים שהוא נתון בהם, כל בני האדם אשר יסבוהו. הם, מנהגיהם ונימוסיהם, השקפותיהם ודעותיהם, והוא מביע את כל רוחו.

או־אז יש אשר ישכח להבדיל בין דבר קטן לדבר גדול והוא נלאה נשוא אף שמץ דופי.

ד.

ובמצב כזה יש אשר יקרהו מקרה נורא מאוד.

הוא סבל וסבל, נשא ונשא, ואולם המכאובים שבליבו מתפרצים לרגלי איזה סיבה קטנה ומִצְערה מאוד.

והוא, הפיקח, שיכול לשאת בדומיה את כל הרעות והצרות, שיכול לשמוע כל דברי הבל וטיפשות ולידום, מוציא פתאום את כל רוחו לרגלי איזה מעשה המוני, לרגלי איזה דבר המוני.

ומי שעליו הוא מתנפל מתפלא מתחילה ולוטש עיניו. ואולם הפיקח איננו חדל לחרף ולגדף, והלז משיב שבעתים אל חיקו.

ואולם רואה הוא הלז והעומדים אצלו, כי המוכיח לא לכבוד עצמו הוא דורש, כי אם איזה רוח תקפהו – והם משיבים עזות בשוויון־נפש, מחרפים לאט לאט, במנוחה שלמה ובהכרת ערך עצמם.

ובעת אשר לב המתמרמר שואן ורועש ומפיו אש יתהלך, הם ממלאים צחוק פיהם…

ה.

ועמוקה מאוד היא הדממה שאחר הסער.

ומר מאוד הרגע שאחר העלבון הגדול.

סובל הוא האדם אז את כל המכאובים היותר גדולים, כל מצוקי הנפש היותר עצומים, חבלי שאול.

וחזק הוא האדם מִצוֹר בסבלו את הרגע המר ההוא, את הכאב הנורא ההוא.

רואה הוא העלוב כי הכל נרמס ונדרס ברגלים מזוהמות, שהכל לעג השאננים!

רואה הוא העלוב אז כי כבד לב ההמון, ערלה אזנו, איננו שומע ואיננו רוצה לשמוע.

מרגיש הוא העלוב את עצמו אז יחיד, ערירי, יתום, שומם, עזוב מן הכל, רחוק מן הכל, תועה במדבר, נודד בעולם התֹהו.

רואה הוא העלוב אז כי אין מנוס ומפלט, אין מזור ותרופה, אין עצה ואין תבונה נגד טמטום הלב והתאבנותו.

רואה הוא כי מושלת בכל – הגסות, מנהלת הכל – טומאת החיים.

וצר לו, צר לו מאוד על עצמו ועל אחרים, על כל החי הרוחש ומצטער, על כל הנוצר והנברא, על כל הנעשה ושיעשה.

ונִבָּט הוא ללֵיל השחור, לעצים הגבוהים, ללבנה הרועדת, לכוכבים התועים, ומפיו מתפרצת תפילת בן־אמיתי:

"ד' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי!"…

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"