פורסם בכתב העת דעת גיליון 87 (תשע"ט)
'דו-פרצופין' או 'שני עולמות'?
ר' הלל צייטלין ומרטין בובר – שני הוגים מאזורי הספר שבין האתי והמיסטי – חלקו מספר פרקי חיים דומים, כמו גם מקורות השראה משותפים: שניהם נולדו וגדלו בשנות השבעים של המאה ה-19 וחוו פרידה כואבת מהבית; שניהם עברו תסיסת נעורים של השכלה שהותירה סדקים באמונתם הדתית; שניהם הצטרפו לתנועה הציונית סביב שנת תרנ"ח (1898) ופרשו מפעילות בה סביב שנת תרס"ה (1905); ושניהם התעניינו באותה העת בכתבים חסידיים כמקור אפשרי לתחייה רוחנית ותרבותית וכתבו מאמרים וספרים בהשראת החסידות בשנים תרס"ו-תרס"ז (1907-1906). לאלו ניתן לצרף עיסוק באתיקה, בהגותו של ניטשה ובבעיות השעה ברחוב היהודי ומחוצה שלו; מתיחת ביקורת על הממסד הדתי מכאן ועל המודרניות מכאן; וטלטלה רוחנית בשנות מלחמת העולם הראשונה – טלטלה שעיצבה את הגותם ואת מעורבותם החברתית בשנות העשרים והשלושים.
למאמר זה שני חלקים: הראשון ביוגרפי, ובו יוצגו קווי ההתפתחות האישית והאינטלקטואלית של בובר ושל צייטלין בראשית המאה העשרים. חלק זה עקרוני לשם הבנת החלק השני, ההגותי, הואיל והתמות ההגותיות המרכזיות אצל שניהם שזורות ללא התר בסיפור חייהם האישי. חלק אחרון זה יעסוק בהשוואה בין משנותיהם של בובר וצייטלין כפי שהתגבשו והתנסחו בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת.
בובר וצייטלין מתארים שניהם בתקופה זו את המציאות כבעלת שני ממדים, ומייחדים מקום מרכזי ומועדף לממד נוסף, שקיים לצד ממד הקיום ה"רגיל": צייטלין מציג את "העולם העליון" שכנגד "העולם השפל", ואילו בובר את יחסי "אני-אתה" מול יחסי "אני-לז". שניהם סבורים גם כי ההתוודעות אל הממד הנוסף היא הגורם המכריע בכינון המוסר, בכך שהתוודעות זו משמשת מקור לתחושת השיתוף עם הזולת כמו גם לתחושת האחריות והשליחות. אותה התוודעות נתפסת אצל שניהם כ"התגלות", ולדברי שניהם, התרבות המודרנית הולכת ומתדרדרת מבחינה מוסרית, משום שה"התגלות" הולכת ונחסרת ממנה. מן הצד השני בולטים גם ההבדלים ביניהם, שאינם תוצאה רק של סביבה תרבותית וקהל יעד שונים – בעוד בובר ילך ויסתייג מן המיסטיקה, על כל פנים על פי הגדרתו, צייטלין ילך וישקע בה.
משנתו של ר' הלל צייטלין לא הוצגה עד כה במחקר כהגות שיטתית בעלת תמות מובחנות. בעיזבונו העצום, המכיל אלפי מאמרים ומסות, לא שוכנת פילוסופיה מהודקת ועקבית. אולם מדובר באינטלקטואל ערני בצורה יוצאת דופן למתרחש סביבו, הן ברחוב היהודי, הן ברחובות הרבים שמעבר לו. הוא קרא בשפות מספר, וערך לקורא העברי והיידי היכרות מקיפה עם הרעיונות המרכזיים בני התקופה. בשל כך ניתן למצוא כמה רעיונות, תמות ומוטיבים החוזרים על עצמם, דוגמת הסבל, המוסר, היופי, והעולמות העליונים. רעיונותיו הופכים לטיעונים, וטיעוניו מתלכדים בסופו של דבר למבנה קבוע. כך מתברר גם כי האתיקה הייתה אחד המוקדים המרכזיים בכתיבתו, וכי הוא שב וביקש לאורך השנים את אותה הדרך המסוגלת לנטוע באדם את המוסר: לחלץ אותו מסבך האנוכיות, לפתח בו רחמים וחמלה, להניע אותו לפעולה בעד הזולת ולהוביל אותו אל האחווה. שאלה אתית (או מטא-אתית) זו בדבר ההנעה המוסרית של היחיד טרדה את מנוחתו, והוא שרטט לה אט-אט מענה הרחוק מרוח המהפכנוּת החברתית בת זמנו.
צייטלין ובובר עיצבו מחדש שלל סוגיות ומושגים – היחס אל הזולת, חוויית הדבקות והביטול, ההתגלות, עבודת אלוהים, עבודת אלילים, קיום המצוות – והגיעו למסקנות שונות ואף קוטביות. השוואה בין מסלול חייהם ובין הגותם עשויה להיות פורייה – לחידוד ההבדלים ביניהם, הצפת המשותף להם והארת פינות שונות של הגותם באור חדש.
לעילוי נשמתו של ר' הלל, שנרצח בידי הנאצים בערב ראש השנה תש"ג.
תודה על המאמר המחכים