עם בוא הבשורה על שחרור החטופים, חול המועד סוכות תשפ"ו
מתוך: "שער לעבודת אלוהים נוכח תקומת מדינת ישראל", פרק מהספר "שבטים"

למרות שמיליוני יהודים חיים כיום במדינת ישראל, ותורמים לה ממרצם ומהונם – רק חלקם מתבונן תדיר בפלא התקומה, ומקדיש לו את כל עתותיו. חלק זה אינו עשוי מקשה אחת, ומאגד נימוקים שונים ועמדות מגוונות, אולם בשורות הבאות אני מעוניין בכל זאת לנסות ולהיות לפֶּה למספר עקרונות המובלעים בהתנהלותו. מסירותו ואיכותו של אותו חלק גורמים לאותם עקרונות לחלחל לכלל הציבורים והגוונים, ומשמשים מקור לאחדות העם, לסולידריות, לגעגועים ל"ארץ ישראל הישנה והטובה", או במילה אחת: לרֵעוּת.

בכדי לדון באותם עקרונות ברצוני לפנות לנקודת־ראשית מסוימת שקדמה למדינת ישראל והכשירה את הופעתה – נאום הפתיחה של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, לקונגרס הציוני העולמי הראשון שנערך בבזל (תרנ"ז; 1897). גם בזמנו ייצג הרצל פלח מסוים בלבד מתוך התנועה הציונית, ולא את מכלול ההוגים והבונים שתרמו להתגשמותה; אולם צלילים מהלחן שהשמיע מוסיפים להדהד עד היום בדמותה של מדינת ישראל, ומשביחים את עבודת האלוהים הייחודית שבהתמסרות לקיומה ושגשוגה.

"אנו רוצים להניח את אבן־היסוד לבית, העתיד להיות בית־המבטחים לאומה היהודית. הדבר הזה הוא כל־כך גדול, שאנו חייבים לדבר עליו רק במילים הפשוטות ביותר" (נאומים ומאמרים ציוניים, נאום הפתיחה בקונגרס הציוני הראשון, עמ' 112)

בנאומו של הרצל – כמו גם במצעה של התנועה הציונית, שגובש בבזל – נעשה לראשונה שימוש במילה "בית" בכדי לתאר את הרעיון המדיני־לאומי של היהודים. מדובר בשימוש חריג ומטאפורי שאינו נהוג במישור המדיני, שנבע בין היתר גם מאילוצים פוליטיים. אולם יש במטאפורה זו כדי לאסוף אל תוכה מספר תכונות ייחודיות שהרצל ייעד לתכניתו המדינית.

הזמנה לקונגרס הציוני השביעי שנערך בסמוך לפטירתו של הרצל

בית הוא דבר־מה השייך בעיקרו למישור האישי ולא למישור הציבורי, והקביעה שלעם היהודי חסר בית מצביעה על כך שהציונות אינה רק פתרון למחסור בחבל ארץ, אלא למשהו יסודי ותשתיתי הרבה יותר, הנוגע לאושיות־הקיום של כל יחיד. האמת שבדבריו של הרצל חודרת מבעד לשלל התכונות היפות והמבטים המיוחדים שנמנו בשערים הקודמים, וקובעת שלכל אלו חסר רובד ראשוני הקודם לכל מימוש של חיים אנושיים: רובד המספיג לתוככי האישיות את האישורים המאפשרים לה להתהלך בעולם, והמעצב את החומר האנושי עליו יכולה לנוח הרוח. מעטים התייחסו ברצינות לאורך ההיסטוריה של המחשבה היהודית לרובד זה של "בית", ואף אלו שהתייחסו לא נטו להתעכב עליו וראו בו לכל־היותר אמצעי, או חזון אחרית הימים.

להמשיך לקרוא ←

התלבטתי ארוכות אם לפרסם את קטעי היומן הללו, שהחל להיכתב באותו מוצאי שבת וחג. רגשות קשים ליוו את הכתיבה, ולבטים רבים את הפרסום. עברנו ועודנו עוברים שבעה מדורי גיהינום, ואני מאמין שאדם צריך לומר את אשר על לבו, ולהושיט יד גם למי שחש וחושב אחרת.

יש מכלול שלם של קולות וזעקות. דבר ה' מחייב הקשבה מפולשת מקצה לקצה, תיעוד ותמלול כל מה שאין לו מנוח, מוטת כנפיים רחבה וסבלנות אין קץ – כדי שלא נשכח, שלא נרפה, שלא נחדל; כדי לגלות ולהבין מה מתבקש מאיתנו כעת. ובסופו של דבר, ייתכן שגם נעמוד מול אי-ידיעה.

כיוון שכבר פורסמו מהיומן חלקים ושברי חלקים בבמות שונות, ראוי עתה להעניק תמונה שלמה יותר.

חודש אלול. זמן להרהורי תשובה ולחשבון נפש.

"לך אמר לבי בקשו פניי, את פניך ה' אבקש"

—

להמשיך לקרוא ←

ככל הנראה איננו יכולים בלא משיח. ליתר דיוק שניים: אחד לכפור בו ואחד להאמין בו בכל לב. איננו יכולים להתקיים בעולם בלי לנוע. בלי לרצות יותר. בלי לדמיין אוטופיה. ללא כל אלו, יהפוך היקום מַשמים, מנוכר ואדיש והחיים ייראו חסרי משמעות. בפרט אנחנו. בפרט בארץ ישראל.

ייתכן אומנם כי יש מי שיכולים להסתדר מבלי משיח. זן מסוים של שמרנים במובן הטוב והישן של המילה: אדישים או חשדנים כלפי שינויים, עצלנים ולא סקרנים, לא הרפתקנים מדי, לא פעילים מדי, מבכרים את הבטוח והמוכר ואוהבים להיות בבית 'עם התה והלימון והספרים הישנים'. ייתכן גם שכדאי לכולם להרפות: להירגע, לקחת צעד אחורה, להנמיך את הלהבות, להניח את הנשק ולחזור הביתה. ייתכן שכדאי לקחת חופשה לזמן־מה מהמשחק הפוליטי בכללו. להבין שהכול פתוח. שדרושה כאן הפתעה או הפרעה לסדר שאינה תלויה בנו. וייתכן שההמלצה הטובה מכול היא לחכות למשיח: לאותה דמות מופלאה שתכונן סדר פוליטי חדש. להתפלל ולייחל לו. בכל יום שיבוא. בפרט יהודים. בפרט בארץ ישראל.

ייתכן. אבל ייתכן גם שהטמפרטורות הרותחות של הפוליטיקה, בישראל ובעולם, מרמזות על כיוון אחר שיש לצעוד בו. השאלה עודנה דוקרת: היש עוגנים משותפים כלשהם שנוכל למצוא בתוך השיגעון הזה? היש טירוף מתקבל על הדעת? האם קיימת דרך להבדיל בין סוגי 'משיחיות' כך שנוכל ליצור משיחיות מתונה יותר, שקולה יותר – עד כמה שהדבר נשמע חסר היגיון?

—

בגיליון החמישי של "רליגיה" ערכנו שיחה עם מטפלים ממחלקה סגורה מאחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ. באותה שיחה תיארה דסי שלום־נמני סיטואציה שגרתית ובה כמה 'משיחים', 'נביאים' ואף 'אלוהים' יושבים סביב שולחן אחד להנחיה טיפולית. כדאי להחזיק את התמונה הזו כמטפורה למצבנו העכשווי ולעכל אותה. בסדר הפוליטי הנוכחי יש לנו הרבה – הרבה מדי – 'משיחים', 'נביאים' ו'אלוהים' וכל אחד מהם קיבל שליחות מסוימת מאוד.

ייתכן שהשולחן עשוי להיות העוגן. הידיעה שכולנו מסובים או הקריאה לכולנו להסב סביבו. אמירה חסידית שנונה נוקטת כי ההבדל בין רבי קטן ובין רבי גדול הוא שרבי קטן יודע שאלוהים מדבר איתו בלילה, ואילו רבי גדול יודע שכשם שהוא מדבר איתו – כך הוא מדבר גם עם כל היתר. עלינו להפנים את העובדה שאיננו לבד. יש מחלקה שלמה כמונו בבית המשוגעים של המשיח.

הגיליון הקרוב מוקדש למשיחיות.

גיליון ח ׀ 174 עמודים ׀ אביב תשפ"ה

תוכן עניינים ומבוא ׀ לאתר 'קדם' ולהזמנה