עם בוא הבשורה על שחרור החטופים, חול המועד סוכות תשפ"ו
מתוך: "שער לעבודת אלוהים נוכח תקומת מדינת ישראל", פרק מהספר "שבטים"

למרות שמיליוני יהודים חיים כיום במדינת ישראל, ותורמים לה ממרצם ומהונם – רק חלקם מתבונן תדיר בפלא התקומה, ומקדיש לו את כל עתותיו. חלק זה אינו עשוי מקשה אחת, ומאגד נימוקים שונים ועמדות מגוונות, אולם בשורות הבאות אני מעוניין בכל זאת לנסות ולהיות לפֶּה למספר עקרונות המובלעים בהתנהלותו. מסירותו ואיכותו של אותו חלק גורמים לאותם עקרונות לחלחל לכלל הציבורים והגוונים, ומשמשים מקור לאחדות העם, לסולידריות, לגעגועים ל"ארץ ישראל הישנה והטובה", או במילה אחת: לרֵעוּת.

בכדי לדון באותם עקרונות ברצוני לפנות לנקודת־ראשית מסוימת שקדמה למדינת ישראל והכשירה את הופעתה – נאום הפתיחה של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, לקונגרס הציוני העולמי הראשון שנערך בבזל (תרנ"ז; 1897). גם בזמנו ייצג הרצל פלח מסוים בלבד מתוך התנועה הציונית, ולא את מכלול ההוגים והבונים שתרמו להתגשמותה; אולם צלילים מהלחן שהשמיע מוסיפים להדהד עד היום בדמותה של מדינת ישראל, ומשביחים את עבודת האלוהים הייחודית שבהתמסרות לקיומה ושגשוגה.

"אנו רוצים להניח את אבן־היסוד לבית, העתיד להיות בית־המבטחים לאומה היהודית. הדבר הזה הוא כל־כך גדול, שאנו חייבים לדבר עליו רק במילים הפשוטות ביותר" (נאומים ומאמרים ציוניים, נאום הפתיחה בקונגרס הציוני הראשון, עמ' 112)

בנאומו של הרצל – כמו גם במצעה של התנועה הציונית, שגובש בבזל – נעשה לראשונה שימוש במילה "בית" בכדי לתאר את הרעיון המדיני־לאומי של היהודים. מדובר בשימוש חריג ומטאפורי שאינו נהוג במישור המדיני, שנבע בין היתר גם מאילוצים פוליטיים. אולם יש במטאפורה זו כדי לאסוף אל תוכה מספר תכונות ייחודיות שהרצל ייעד לתכניתו המדינית.

הזמנה לקונגרס הציוני השביעי שנערך בסמוך לפטירתו של הרצל

בית הוא דבר־מה השייך בעיקרו למישור האישי ולא למישור הציבורי, והקביעה שלעם היהודי חסר בית מצביעה על כך שהציונות אינה רק פתרון למחסור בחבל ארץ, אלא למשהו יסודי ותשתיתי הרבה יותר, הנוגע לאושיות־הקיום של כל יחיד. האמת שבדבריו של הרצל חודרת מבעד לשלל התכונות היפות והמבטים המיוחדים שנמנו בשערים הקודמים, וקובעת שלכל אלו חסר רובד ראשוני הקודם לכל מימוש של חיים אנושיים: רובד המספיג לתוככי האישיות את האישורים המאפשרים לה להתהלך בעולם, והמעצב את החומר האנושי עליו יכולה לנוח הרוח. מעטים התייחסו ברצינות לאורך ההיסטוריה של המחשבה היהודית לרובד זה של "בית", ואף אלו שהתייחסו לא נטו להתעכב עליו וראו בו לכל־היותר אמצעי, או חזון אחרית הימים.

הרצל, אם כן, לא טרח רק על הקמת ישות משפטית מופשטת, אלא בראש ובראשונה תבע להעניק לממד המקום את המרכזיות והראשוניות הראויות לו. אין מדובר על יצירת "יהודי חדש", שיבה אל הטבע או ייסוד מרכז רוחני מפותח. עוד קודם לרעיונות אלו, ולתיקונים המודרניים השונים שהוא מעוניין לצרף למפעל הציוני, הוא מציע משהו חדש לחלוטין ועם זאת מרגש בפשטותו: לכונן את כל צורות־הקיום היהודיות על מצע של בית־גידול ארצי ביותר. לא לשנות או להמיר אותן, אלא להעניק להן ממד נוסף. זאת מבלי לשלול איכויות נוספות הקשורות במשפחה, שהמילה "בית" מקפלת בתוכה.

מדובר באנומליה מסוימת, שכן בית – בדומה למולדת – אינו גורם שאדם נדרש לכונן עבור עצמו. מדובר במרחב שהאדם נולד לתוכו, ולא זו בלבד שהאדם אינו מעצב את המרחב הזה, אלא שהמרחב הוא שמעצב מלכתחילה את כל מושגיו והשקפת עולמו של האדם.

"נשמע ידיעות על מצבם של היהודים בארצות שונות. כולכם יודעים, אם כי אולי באורח בלתי־ברור, כי המצב הזה, פרט למקרים מועטים יוצאים מן הכלל, אינו משמח. ספק אם היינו נועדים כאן יחדיו, אילו היה המצב אחר… היהדות המודרנית המשכילה, זו שעזבה את הגיטו, זו שנגמלה מן הסחר־מכר, נדקרה בלב־לבה" (נאום הפתיחה, שם)

כפי שצוין בתחילת הנאום, אין מדובר ב"בית" סתם אלא ב"בית מבטחים". הרצל – כהמשך לסיפור־חייו שלו – מתאר שוב ושוב את האנטישמיות ואת מצבם הירוד של היהודים ברחבי העולם. הקיום היהודי נדרש להגנה מן החוץ, וגם כאן מדובר בדבר־מה תשתיתי יותר מהשקפת עולם וממטפיזיקה: כאשר עצם הקיום נתון בסימן שאלה, ויהודי נרדף מפני שהוא יהודי – המחלוקות על דבר הגוונים השונים מתייתרות.

כינון הבית כ"בית מבטחים" תובע לא רק מעשה גדול וחד־פעמי, אלא מאמץ שוטף. על כולם להיות שותפים במאמץ זה, אם כי רק יחידים יתמסרו אליו ויקדישו לו את כל כוחותיהם, ואף יראו בו עבודת אלוהים מקודשת.

שני מאפיינים אלו של כינון ה"בית" – הפנימי והחיצוני; "בית" ו"בית מבטחים" – חורזים את תולדות המפעל הציוני.

"אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ־היהודים. אנו הבנים השבים הביתה מוצאים בו כמה דברים הטעונים תיקון במפגיע… אבל בבית העתיק מקבלים את פנינו בברכה, משום שגלוי וידוע שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת לקעקע יסודות מקודשים. הדבר הזה יתגלה בשעה שתתגולל לפנינו התכנית הציונית" (נאום הפתיחה, עמ' 113)

כעת הרצל מדבר על בית נוסף: הלאומיות והמסורת היהודיות, שאליהם הפנו היהודים המתבוללים באירופה את עורפם. כאן אין מדובר בבית שיש לכונן, אלא אדרבה – בבית עתיק, מאוכלס, שהרצל שב אליו ואף סבור שיש לערוך בו מספר תיקונים מבלי "לקעקע יסודות מקודשים", כלשונו. אפשר לומר שחזונו של הרצל היה ייחודי גם בהקשר זה, שכן הוא שאף לתחיית המסורת אך היה היחיד שלא רצה לכוון ולעצב את אותה תחייה. לדידו, יש לתת לתחייה להתרחש ממילא ובאופן טבעי, באמצעות ההתחדשות של ממד המקום – שהיא, למעשה, כינון בית ממשי לבית הרוחני, המסורתי. כך הוא כותב במקום אחר (מדינת היהודים, עמ' 49):

"אנו רוצים לתת ליהודים מולדת. לא בכך שנעקור אותם בחוזקה מקרקע צמיחתם. לא. אלא בכך שנתלוש אותם בזהירות, על כל רקמת שורשיהם, ונשתלם מחדש באדמה טובה יותר. כשם שאנו רוצים בתחום הכלכלי והמדיני ליצור תנאים חדשים, כך אמורים אנו בתחום הרגשי לשמור בקדושה על הישן"

בחזונו של הרצל יש הכרה מיוחדת בכך שרעיונות חדשים צומחים כאשר ניתן להם מרחב חדש לצמיחה. אין צורך לגעת בשפה ובהקשר של הרעיונות עצמם, אלא רק לאפשר להם להתפתח במקום המעניק חירות והגנה (שם, עמ' 55): "אנו רוצים להניח 'שם' לכל אדם למצוא את אושרו על פי דרכו… על שום אדם לא תיכפה מרות אחרת, זולת זו ההכרחית לקיום המדינה ולשמירת הסדר".

"עם – יכול לעזור לעצמו רק הוא־עצמו; ואם אינו יכול לעשות כן, הרי שאין לעזור לו כלל. אבל אנו הציונים רוצים לעורר את העם לעזרה עצמית" (שם)

השימוש שעושה הרצל בגוף שלישי כלפי "העם", "היהודים", אף שהוא שכיח, ראוי לתשומת לב. התנועה הציונית, לדבריו, היא קומץ נבחר העומד מחוץ לקולקטיב היהודי, ורוצה לעורר אותו מתוך דאגה. על אף צעירותה של התנועה הציונית, היא הפיקה ביחס לעם היהודי התייחסות הזהה לזו של מבוגר אחראי כלפי ילד מפונק; לדידה – רק היא שמה את לבה אל הממשות הקיומית הקשה של הקולקטיב היהודי, ורק היא אחראית לשמור ולהגן עליו. בעבודת אלוהים, הנגזרת מהעמידה נוכח תקומת ישראל, גם זהו תו־היכר מובהק: הרצון לעורר אחרים, לדאוג לאחרים, לפעול למען אחרים – גם, ואולי בייחוד, כאשר הם נראים כְּנָמִים את שנתם.

על אף הפטרונות, מדובר ביחס המקפל בתוכו הערכה רבה: העם היהודי נושא מטען יקר־ערך, ויש לסייע לו ולהביא את אותו מטען בעדינות לבית מבטחים. העבודה הייחודית של כינון ה"בית" התמסרה מראשיתה לכך שכל אחד מהגוונים האחרים בעם היהודי יוכל להתגלות בשיא זוהרו.

עמדה זו של מבוגר אחראי ומגונן מותחת קו ישר ורציף בין ראשית ימיה של התנועה הציונית ובין מדינת ישראל בעשור השביעי לקיומה. אותו מאפיין ברור של יצירת מקום ורצון להגן על החלש והשברירי, ממשיך גם היום בדמות קולות השוויון – לאישה, לערבי, לחריג, לעובד הזר. אין מדובר בחולשה או ברוח־עיוועים, אף שיש בתנועות אלו לעתים מזה ומזה, אלא בעיקרון שהיה מושרש בחזון הציוני של הרצל: התנועה הציונית לא הייתה תנועה של נטילת מקום, אלא התנהלות רגישה של דאגה ונתינת מקום.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"