המאמר "וויאזוי מען זוכט היינט דאס אינערלעכע ליכט", שפורסם בספר "חסידות" של הרב צייטלין בשנת תרפ"ב (1922) ומתורגם כעת לראשונה לעברית, הוא מעין הקדמה לספר שהתפרסם כשנה קודם לכן בפולין – "תנאי הנפש להשגת החסידות", מאת הרב מנחם אקשטיין. בספר זה, שעסק בין היתר בפיתוח רגשי ובדמיון מודרך כהמשך לשיטת החסידות (ובדומה לשיטתו הרוחנית של האדמו"ר מפיאסצ'נה), ניכרות גם עקבות ההשפעה של הרב צייטלין עצמו.

מאמר זה נושא גם אופי ייחודי על רקע כתיבתו הכללית בנושא החסידות. עולה ממנו נימה חינוכית חריפה. הרב צייטלין, שלרוב עסק בעצמו בתהייה ובבקשת אלוהים בנתיבים מנתיבים שונים, תובע כאן את עלבונן של הוודאות, ההגעה וההתמקמות, וקורא לכל אותם ה"מבקשים" וה"עורגים" שלא להסס, ולמצוא את מבוקשם באמונת אבותם. הוא גם מבקר באופן מרומז את תחיית הכתיבה החסידית בת דורו. כל זאת – מכותב מאמרי החיפוש הגדולים – "הצימאון", "מתהומות הספק והיאוש", "העולם הפנימי", ועוד.

ברם לצד הנימה החינוכית ניתן למצוא במאמר זה יותר משמץ של קרבה לתהליכים תרבותיים המתרחשים בחברה היהודית גם כיום, וללבטים ולאתגרים המלווים אותם.

 

—

בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה' וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם (הושע ה)

בזמן שבו ההמון הרב מן העבר האחד ואנשי המדע הרשמי מן העבר השני שקועים במירוץ המהיר אחר הקצף של החיים, הולך וגדל בשנים האחרונות יותר ויותר מספרם של היחידים, המנסים, כל אחד בדרכו הוא, לנסות ולצלול לעומקם של החיים. לא ניתן לומר בוודאות שנסיונות אלו יצלחו; לא כולם יכולים לצלול למים עמוקים ולצאת מכך בשלום. רובם ישקעו בתהום. אך זה לא ירתיע את הנותרים, בעלי השאיפות החזקות, האמיתיות והפנימיות, שאינן מאפשרות להם להישאר על מתכונתם הרדודה של החיים.

יחידים כאלה קיימים כיום בכל פלח של האוכלוסיה, ובכל עם. אחדים מהם רוצים להגיע ל"עצם" ול"תוך" של החיים באמצעות יצירת אמנויות חדשות שעדיין לא נולדו, אחרים באמצעות מיסטיקה מופשטת. יש כאלו המנסים באמצעות ערכים מוסריים, והיתר באמצעות אמונה פשוטה.

גם אצל היהודים יש כיום כאלו יחידים, כאלו מבקשים, נפשות עורגות. אנשים שסובלים בשקט ונפשם כלה בשקט, מבלי יכולת להגיע אל מקור האור. אך באותו זמן שבו אחדים מהם מפלסים ומגששים את דרכם ומתחילים להאמין, בשאיפה חזקה לשוב בלבב שלם לאמונת אבותם, נשארים רבים אחרים מאותם מחפשי האמת תלויים בין שמים וארץ… באותו הזמן שמכל אותם מבקשי האמת, הכי קרובים ליעד הם אותם השבים בשלמות לאמונה הפשוטה – מצויים באוכלוסייה גם כאלו, כביכול מבקשי אמת, שאל אמונתם הפשוטה והתמימה של הוריהם אינם מוכנים לשוב. זו הצרה, שהיהודי האינטליגנטי העכשווי יכול לשחרר את עצמו מכל דבר בעולם, אך לא מהשאיפה להיות מודרני ועדכני. הוא אוהב את האמת ותר אחריה, אך אינו מסוגל לשאת את העובדה שהוא, האדם ה'חופשי' וה'נאור', יחל פתאום להאמין בכל, כאבות אבותיו.

להמשיך לקרוא ←

את ה"מפתח לספר ה'זהר'" פרסם הרב צייטלין בשלושה חלקים במאסף "התקופה" בשנים תר"פ-תרפ"א (1920-1921), בספרים השישי, השביעי והתשיעי.

חציו הראשון של המאמר מוקדש לשאלת מחברו של ספר הזהר, והרב צייטלין מתעמת עם שיטות המבקרים השונות תוך הצגת תזה משלו. בשנת תרצ"ג (1933) הוא יטען, במכתב לסופר צבי זבולון ויינברג, כי גרשם שלום נטל מלא חפניו ממאמר זה ללא ציון המקור. חציו השני של המאמר הוא דיון בהשקפת עולמו של הזהר, הנערך סביב ביאור המאמר "פתח אליהו".

כשנה לאחר מכן החל הרב צייטלין את מפעלו הגדול לתרגום וביאור הזהר, מתוכו הגיעה לידינו רק ההקדמה. על מפעל זה הרחיב פרופ' יונתן מאיר במאמרו: "התהוותו וגלגוליו של מפעל תרגום וביאור ספר הזהר להלל צייטלין", בתוך: קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית, כרך י (תשס"ד), עמ' 119-157.

ה"מפתח לספר ה'זהר'" נדפס שנית בספר "בפרדס החסידות והקבלה", שיצא לאור בהוצאת "יבנה", עמ' 105-225. הסריקה להלן לקוחה מתוך הפרסום המקורי ב"התקופה".

לקריאה ולהורדה של הקובץ [חלק א] [חלק ב] [חלק ג]

המאמר "מיין 'אפיקורסות'", שפורסם בשנת תרפ"ד (1924) ומתורגם כאן לראשונה, היה רק חוליה אחת בפרשיה שלא נחקרה די צרכה עד היום. בשנה זו סבל הרב צייטלין מהתנכלויות מצד "אגודת ישראל" בוורשה, שהגיעו בסופו של דבר גם למעשי אלימות. כפי שעולה מן המאמר, הרב צייטלין הואשם ב"אפיקורסות", תוך ציטוט חלקי משפטים מיצירותיו הקודמות.

בחלקו הראשון של המאמר שב הרב צייטלין לעסוק באופן הגותי במושג "הצימאון" ואף במאמרו החשוב שנשא שם זה כשש-עשרה שנה קודם לכן. זוהי תעודה מרתקת, שכן בתקופה זו הרב צייטלין עוסק במפורש – וכפי שעולה מן המאמר – באמונה באלוהים, ב"תורה" וב"מצוות".

בראשית שנת תרפ"ה (1924) הוא יכתוב לבנו של הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה, אודות התנכלויות אלו:

"פה אני מוקף בשונאים רבים מצד קנאי ה'אגודה' הידועה, וד' אמת יודע את האמת, כי בכל מה שאני כותב לפעמים איזה דברים נגד מעשיהם של ראשי ה'אגודה' אינני מתכוון לקנטר את מי שהוא ואינני נסחף כלל בזרם של פולמוס, ומכל שכן שאין לי שום ריב מפלגתי עם ראשי ה'אגודה', שהרי הנני באמת רחוק מכל מפלגה, תהי מה שתהי, כי אם את אשר מרגיש אנכי , שחובתי היא לכתוב אני כותב, כי למה ניתן לי עט זה שבידי אם לא להריע על כל שקר ולהלל לשבח ולפאר כל דבר אמת?

ובמסתרים תבכה נפשי על הסתלקות רוח הקודש מכל אלה שהם עתה בבחינת ראשי ישראל […] עד שאין יודעים כלל להבחין בין אוהב לאויב, ואינם יודעים ומרגישים כלל את זאת המלחמה הגדולה שאני נלחם בעד כל הקדוש והיקר לישראל"

 

—

מהי אמונה?

האם דוממת היא האמונה כאבן, ניצבת קשוחה וקפואה – או שמא חיה היא, פורחת, מלבלבת?

האם נוגעת היא האמונה רק לתקופה רחוקה שלפני אלפי שנים, האם נקבעה היא אז לכל הדורות הבאים, כאשר להם עצמם נותר רק לדון בה – או שמא היא התגלות אלוהית בכל עת ובכל זמן, בכל דור ולכל בן אנוש בפני עצמו?

האם באה היא האמונה מבחוץ, ורק דורשת מן האדם ידיעה והיאחזות בה, תשומת לב והכרה בה – או שמא היא דבר-מה הנובע היישר ממקור החיים, האינסוף ברוך-הוא, וניתנת לנשמות חיות, נשמות אלוהיות, הזקוקות להתחדש באור חדש תמידי, באש אינסוף תמידית?

האם היא, האמונה, התרחשות קבועה, עובדה מוגמרת, עתיקה, ממצא ישן – או שמא חייבת היא להיות מונחלת על ידי חיפושים קדחתניים ותמידיים אחריה, ומתוך יסורים?

ואם האמונה היא רק דבר-מה שאין לו חלק ונחלה עם אלו הדורשים את האור, משוועים ומתגעגעים אחר האמת ורק האמת, מתענים תחת ספיקותיה וכואבים את אי-הבהירות ואת התעייה בדרכי החיים, מתאמצים ומנסים לפתור אותה עד ששומעים בתוך נשמתם את הקריאה: "זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תַשמאִילו" (ישעיהו ל, כא) –

ואם האמונה אינה יותר מתיאוריה חיצונית והכנעת הלב מבפנים, מעשים מכאניים ללא טעם, ללא כוונה, ללא פשר וללא תכלית, ללא אהבה, ללא שמחה –

אם האמונה היא רק זו ולא מעבר לכך – כפי שמתארים אותה מנפצי הזגוגיות, מיידי האבנים ושורפי הספרים מה"אגודה" – כי אז העניין שלי הוא רק ב"הצימאון", זה שנכתב על ידִי לפני שש-עשרה שנה (וראה אור לראשונה במאסף "ספרות"), שמהותו: שחרור. או כפי שה"אגודה" מכנה אותו: "אפיקורסות".

אך אם האמונה היא משהו נעלה יותר – חיים אלוהיים, פנימיות שבפנימיות, קודש קדשים בתוך הנשמה, רתיכא דמלכא קדישא [=מרכבה למלך הקדוש], צימאון אלוהי, כיסופין דקדושה, בעֵרה תמידית שאינה שוקטת, חיפוש נצחי, תביעה נצחית לעלות מעלה מעלה אל השלמות – כי אז "הצימאון" שלי, למרות שהוא אינו יצירה דתית ישירה ("הצימאון" הוא בכלל יצירת דוקטרינה פילוסופית, ואין לו שיג-ושיח עם אמונות תיאולוגיות), הרי שהיא צעד בדרך אל האמונה הצחה והעמוקה.

"הצימאון" מתאר את חיי האדם המחפש את קונו בכל השיטות האפשריות הקיימות, בכל הדעות שקיימות עלי אדמות, ולא מוצא מנוח באף אחד מהם – עד ששומע את קול האלוהים הבוקע מתוך נשמתו האלוהית שבתוך-תוכו, וכך זועק אותו קול אלמותי:

"חפשני"!

כן, זוהי הדרך. ורק דרך זו מובילה לאמת – לא זיוף ולא חיקוי זול. הלא כך מפורש בתורתנו הקדושה: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כט).

פשוט מאד. אם תחפש – תמצא. אם לא תחפש, ותרצה לסמוך רק על כך שאחרים חיפשו לפני אלפי שנים – לא תמצא.

להמשיך לקרוא ←

מכתבים אלו לקוחים מארכיונו של ברנר ב"גנזים". הראשון נכתב סביבות שנת תרס"ז (1907). הרב צייטלין מפציר בברנר לפרסם מחדש את שירו הנוקב של דוד פרישמן "לא אלך עמם", שפורסם בעיתון "המגיד" כעשר שנים קודם לכן. התלהבותו של הרב צייטלין מהשיר, והשורות האחרונות של המכתב בהן הוא עושה בו שימוש חופשי, מסוגלת להעיד על הלך רוחו – המרדני והרליגיוזי כאחד – באותן השנים.

השני נכתב בשנת תר"פ (1920), ובו מעיד הרב צייטלין על עצמו שדעותיו כבר "רחוקות מן הקצה אל הקצה" מאלו של ברנר, ומביע את רצונו לשוחח על מפנה זה שאירע בו. ברם כחצי שנה לאחר מכן יירצח ברנר ביפו, והם לא ישובו להיפגש. לאחר הרצח יכתוב הרב צייטלין את התפילה "צרתי לפניך אגיד" בקובץ התפילות שלו, ויקונן מרה על ברנר:

"אבי, אבי!

רע לי מאוד. צר לי מאוד, כבר מאוד משא יגוני. לא אוכל שאתו. אין לי אל מי לפנות. אין עוזר, איך תומך. אתה מחשה. אתה עוזר לשונאינו. אתה מכלה את בניך. עד אנה? עד מתי?

רצים אנו אל ביתנו. רצים אנחנו אל אימנו. רצים אנחנו אל ארץ קדשנו.

אמרנו: אמנו תנחמנו. אמרנו: היא תמחה דמעה מעל פנינו.

באנו אל ביתנו, באנו אל אמנו, וגם שם מצאונו אויבנו. הולכים אנחנו משחיטה לשחיטה – ואיפה הצלתנו? ואיפה ישועתנו?

מארץ השחיטה, מאוקראינה, רצו בנינו אליך […]

למה אתה מניח למאות אלפי בניך לנפול תחת סכיני בני לגיונות בגלות, ולאלה הנסים אליך – לנפול גם הם תחת סכיני ערבים בארץ קדשך?

וגם הוא? הוא שביקש אותך בייסורים נוראים כל כך ולא יכול להגיע עדיך – יען כי רק את עינויי אחיו ראה ואת חסדך לא ראה – הוא שהתהלך באמת כל כך גדולה לפניך, אף כי מעצמת יאושו ומכאובו יש אשר לא זכר את שמך […] הוא שמעולם לא שמח ליבו, בהיותו מלא תוגתם צרתם של בניך, האיש יוסף חיים, שכל כך הרבה לאהוב, וכל כך הרבה בפועל האהבה – מדוע הפקרת את חייו? מדוע הפקרת את דמו? […]

למה נופצה הגולגולת ההיא, שהייתה כל כך מלאה אורה?"

תפילה זו, לא פחות ממה שמעידה היא על ברנר, מעידה היא על יוצרה ונושאה, הרב צייטלין. כמוה גם המכתבים הבאים.

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה פורסם בגיליון הראשון של הירחון "קולות" בשנת תרפ"ג (1923). "קולות" נוסד על הסופר אליעזר שטיינמן בווארשה, במטרה לתת ביטוי לקולות ייחודיים בספרות העברית, אך לא החזיק מעמד זמן רב ונסגר כעבור שנתיים.

המאמר עוסק באפשרותו של האדם המודרני להגיע לאמונה, ובהתאם למשנתו של הרב צייטלין – באפשרות ההתגלות. בסופו של המאמר נדפס: "יתר הפרקים יבוא בחוברות הבאות", אך ההמשך לא הודפס.

—

א.

ביני לבין עצמי

 

– מה הוא המעשה אשר עליך לעשות בעולמך?

– עלי לעשות את שליחותי. עלי למלאות דבר מי, ששלחני לעולם.

– ולמה שלחך?

– לעשות את הטוב.

– ומה הוא הטוב?

– טוב הוא: מה שנותן לחיים ולעולם ערך ושמחה – קדושה וטהרה, אהבה וצדק.

– ומאין לך, כי זה ששלחך לעולם אוהב דווקא את הטוב?

– יודע אני שזה ששלחני לעולם אוהב את הטוב על ידי מה שהוא נותן את החיים ומשפיע חיים; על ידי מה שהוא בורא בכל רגע את העולמות כולם מן האין המוחלט; על ידי מה שהוא מקיים את העולמות; על ידי מה שהעולמות נולדים, צומחים, גדלים, נובלים וקמים לתחיה; בונה עולמות, מחריבם ויוצר עולמות אחרים טובים, יפים ושלמים הם בכל רחבי הנצח…

– וכיצד אתה רואה בזה את חפץ הטוב של האלוהים?

– על ידי מה שהוא נותן תמיד את החיים הוא מגלה לנו שהוא אוהב את החסד; על ידי מה שהוא יוצר תמיד הוא מגלה לנו שאוהב הוא את השמחה; על ידי מה שהוא מרומם ומנשא את החיים ואת העולמות מצורה לצורה, מדמות לדמות, מנמוך לגבוה, מגבוה – לגבוה ממנו, משכללם, משפרם – ומיפם, מצרפם ומטרהם, ומעלם עד הנקודה היותר מזוקקה שהנבראים יכולים להגיע אליה, הוא מגלה לנו שאוהב הוא את התפארת; על ידי מה שהוא מזכך את בני האדם על ידי יסורים, שובר את עצמיותם הבהמית ומילד בתוכם על ידי היסורים עצמיות רוחנית עליונה, מלמדם, מוכיחם, מיסרם, מרחיקם לאט לאט מנטיותיהם החושיות והארציות ונוטע בתוכם את השאיפה לאמת היותר טהורה – הוא מגלה לנו, שאוהב הוא את הקדושה ואת הטהרה ואת הצדק ושחותמו – אמת.

להמשיך לקרוא ←

הרב צייטלין הקדיש לא מעט מאמרים וסקירות  במשך חייו לחיים נחמן ביאליק (תרל"ג-תרצ"ד; 1873-1934), המשורר העברי הגדול שהיה בן גילו, ושפריחת השירה שלו התרחשה בצמוד ליצירתיו הראשונות. שניהם אף הושפעו באופן מכריע מהפוגרומים בשנים תרס"ג (1903) ותרס"ה (1905), ופרסומיהם בעקבות אירועים אלו הקנו להם מעמד ציבורי. מאוחר יותר הם אף עמדו בקשרי מכתבים, ואף נפגשו מספר פעמים במהלך חייהם. בראשית שנת תרע"ג (1912) מבקש הרב צייטלין מביאליק שיסייע בידו להוציא לאור חלק מכתביו תחת השם "בשנות רעה", שכן, לדבריו, דברים אלו "הם האספקלריא היותר מאירה של מה שסבלנו, הרינו והגינו מן הפוגרום הקישינובי עד הזבח הגדול של שנת 1905 ועד בכלל".

הרב צייטלין ראה בביאליק לא משורר רגיל, המשתעשע באסתטיקה, ב"צבעים וסממנים יפים", אלא במשורר מסוגם של הנביאים הקדמונים, שחש את צער העולם ותובע את הצדק השמימי (יצירות ויוצרים):

"על 'נבואותיו' של ביאליק כבר דברו רבים […] חפץ אני לציין תכונה אחת שהיא כמעט העיקרית והיסודות ב'נבואות' אלה ולה כמעט שלא הושם לב. מכוון אני לאותו המשא ומתן שיש לביאליק תמיד עם האלוהים [..] ה'אלוהים' איננו אצלו, כמו אצל אחרים, 'מיטב השיר', לא לצורך הציור הוא נעשה 'בן אדם' המדבר בשם האלוהים […] לא בכדי ליפות את הצער ולעדן אותו הוא מדבר על השכינה ועל צערה […] געגועים פנימיים עזים ועמוקים ל'אלוה אשר אליו תכסופנה הנפשות', תפילת לחש זכה וטהורה, המית הלב, צער אין קץ"

להמשיך לקרוא ←

את המאמר "ציוּן לעיירה" כתב הרב צייטלין בשנת תרע"ט (1919), והוא פורסם בקובץ "ערכים: קבצים לשאלות החיים ולספרות", כרך א, שערך בוורשא פישל לחובר.

המאמר הוא התרפקות של הרב צייטלין על העיירה היהודית הישנה שחרבה, ועל העולם החדש והלא-ידוע העומד בפתח. כבר בשנת בשנת תרס"ו (1906) כתב הרב צייטלין שני מאמרי ביקורת נלהבים על ספרו של שלום אש, "העיירה", שפורסם בהמשכים ביידיש שנתיים קודם לכן, בשנת תרס"ד (1904). אולם כעת הוא שב אליה לאחר מלחמת העולם, מהפכת אוקטובר, מלחמת האזרחים ברוסיה ושאר טלטלות נוספות שעברו על העם היהודי.

רוב המאמר מוקדש לתיאור ציורי של החיים בעיירה, ואילו בסופו מגיעה "אניית-קיטור" בעלת אופַן גדול, המעוררת יראה עצומה ותקווה גדולה.

"ככה אראה בעיני רוחי את עירת-ילדותי, אשר מני אז כבר נהפכה עשרת מונים, ומי יודע אם השאירה ממנה מלחמת-הדמים, מלחמת האחים בשנים האחרונות, שריד ופליט.

אַיֵך, עיירתי?

לבי הומה אלייך, כאשר יהמה לב איש אל אמו יולדתו. מה עשו לך מני אז ועד הנה כל מיני 'משכילים' וכל מיני 'מתקני עולם' וכל מיני מחרחרי ריב […] מה עשה לך המקרה האכזר מאז נטשתיך, מאז עזבתיך, מאז עקרני הזמן ויגלני גלות אחר גלות […]

אַיֵך, עיירתי?

ברוח כבר שבתי אלייך. כבר שבתי אל אלוהייך באמת ובתמים. אבל את אַיֵך? איה גדריך שהייתי מטפס עליהן? איה הבית שפוך האור שעמד באמצע השוק ושבו הייתי לומד תורה? איה המגרשים מסביבך?"

לקריאה ולהורדה של הקובץ