פורסם ברליגיה גיליון ד, אביב תשפ"ב

מדוע דתיים מוכרחים לחשוב ולהתנהג בצורה מוזרה?

על פניה של הדת קיימים 'זיפים' – אפיונים המשווים לה לעיתים מוזרוּת, לעיתים מראה קרימינלי: ריטואלים סבוכים ותכופים; השתוקקות לחוויות ומצבים אקסטטיים; אמונה בעל־טבעי, בדוֹגמוֹת, בשדים וקמֵעות או השתייכות למבנה חברתי מסוגר. למגינת הלב, הדת 'דוקרת' את הנוגע בה, מפריעה לו. יש בה יותר מאשר 'בקשת אלוהים' או 'תיקון עולם'. היא מכילה לא מעט מצבי תודעה ומעשים המעוררים תהייה ואף ביקורת.

יש שניסו – ועודם מנסים – לגלח את הפנים הללו, לעשותן חֲלָקות ונאות; חלקם מטעמים דתיים, חלקם מטעמים מוסריים – החשש שמוזרויות אלו יזלגו לאלימות – וחלקם מטעמי חוסר־נוחות. ריבוי הטעמים מוליד גם מגוון אסטרטגיות 'לטפל' במוזרויותיה של הדת: החל מצנזור, הצנעה או עידון של התנהגויות מסוימות, וכלה בפרשנות תועלתנית, חברתית ומוסרית.

להלן תיאור טקסטואלי והיסטורי בן שלושה שלבים של אסטרטגיית הגילוח במערב – שנכנסה בסופו של דבר לסחרור ואיבדה את כוונתה המקורית. זו כמובן לא נהֶגתה כאסטרטגיה, ושלביה השונים לא נבעו מתכנון מכוון כלשהו, אם כי כל אחד מהם נעשה תוך מודעות ופרשנות לשלב הקודם. אתמקד בדיונים שונים על המצווה, ה'חוק', במסורת הנוצרית. הללו נפרשו על פני מאות בשנים, והשינוי שחל בהם היה איטי מאוד; אך דווקא מפאת הקצב האיטי, ומפאת הכתיבה המרובה על סוגיה זו, ניתן יהיה להתבונן מקרוב בדינמיקה של האסטרטגיה הזו.

מצוות וריטואלים הם לרוב עניין עקרוני יותר מאשר הליכה אחר כריזמה או אמונה בשדים. דווקא בשל כך ניתן להדגים באמצעותם כי ניסיון לשלוט על המוזרות באמצעות גילוח שלה מוביל לתוצאות גרועות – לדת עצמה ולתרבות הנושאת אותה. לא כל 'מוזרות' של הדת מוזרה באותה המידה. גם לא כל האסטרטגיות הנוצריות ביחס למצוות היו 'מגלחות', כפי שלא כל היהודיות היו 'מטַפּחות'. עם זאת ניתן לומר שהפולמוס היהודי־נוצרי בשאלה זו והסתעפויותיו ניצבים עד היום בלב התרבות המערבית. היהודים והיהדות היו 'מוזרים', ומצוותיהם בלתי מובנות. "הם נבדלים משאר האנושות בכל אורחות החיים כמעט", העיר ההיסטוריון הרומי דִּיוֹ קָסְיוּס, תוך שהוא מציין כי צורת הפולחן שלהם "אין יוצאת דופן ממנה עלי אדמות". כך גם תיאוריו הארוכים והארסיים של קורנליוס טקיטוּס שלפיהם פולחנם של היהודים עומד בסתירה לפולחנם של כל בני התמותה. פרספקטיבה זו היא נקודת הפתיחה לדיון דלהלן.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

פורסם בצירופים חדשים, גיליון דת ושמרנות, תשפ"ב

יש לי חוב של כבוד כלפי השמרנות בגילוייה הישראליים. רבים מחבריי הטובים אוחזים בה ופועלים באמצעותה לקידום החברה בישראל. עם זאת, ההסתופפות בצלו של המותג החדש מטשטשת כמה מקווי המתאר המובחנים של תנועות שונות, אינטלקטואליות ודתיות בכלל, ישראליות ויהודיות בפרט.

אין זו אשמתם של השמרנים, כמובן, שרבנים מכאן וימנים משם מציגים את עצמם כ'שמרנים'. אם למעוך סיפור ארוך (to make a long story short) – בעשורים האחרונים של המאה הקודמת קרסו לא מעט קונספציות רעיוניות בישראל, ואל החלל שנפער בהגות המקומית – הישראלית והיהודית, התיאולוגית והפוליטית – נשאבו צורות מחשבה מכל הגוונים והגדלים. בשמרנות, כמו במגדר, בליברליזם או בפוסטמודרניזם, מדובר לעיתים בתצוגת אופנה ססגונית יותר מאשר בדיון פנים-ישראלי הנעשה בכובד ראש. הדבר ניכר בחוסר הזיקה לנמענים המקומיים ('יש לכם במידות אחרות?'), כמו גם במחסור המתמשך בהגדרות ברורות. באופנה כמו באופנה – מייצרים, מיחצ"נים ומוכרים.

אין זו אשמתם של השמרנים – אך מאותה ערבוביה גם הם עלולים לצאת נפסדים. פעם אחת בשל רידוד השקפתם שלהם עצמם; פעם שנייה בשל רידוד השקפות אחרות, קרובות, שעשויות לתרום לחברה הישראלית כפי שהן. הדיון להלן נוגע לדתיים יותר מאשר לשמרנים. ברצוני לנסות ולחלץ את הדת מחיבוק הדוב שמעניקה לה השמרנות (אל חשש, הדת יודעת לחבק בחזרה), להצביע על מספר הבדלים שבין עמדה שמרנית ועמדה דתית, להציע לדתיים לקבל את עצמם דווקא כדתיים, ולהמליץ לשמרנים לשקול מחדש את הכתיבה שלהם בנוגע לדת בישראל.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

פורסם ברליגיה גיליון ב, אביב תשפ"א

כחלק מהתגבשות תפיסת הסובייקט המודרני, נדחקה התופעה התרבותית של 'שמיעת קולות' לפינת החברה, וצוירה כתופעה 'הזויה', מאיימת ושלילית ביותר. בכך ויתרה התרבות המערבית על מנעד שלם של הישגים ויתרונות, אפשרויות והזדמנויות, שכרוכים היו בכריית האוזן למשמע הקולות הללו – הפנימיים לצד החיצוניים, המקוריים לצד המזויפים.

מאמר זה סוקר מכמה זוויות את המושג 'שמיעת קולות' כפנומן תרבותי, ומראה שהחלוקה בין צדדיה הקליניים של התופעה וצדדיה התרבותיים אינה חדה, וכי הם משפיעים אלו על אלו.

בניסוי מפורסם שערך דייוויד רוזנהאן בארה"ב בשנת 1973 ("להיות שפוי במקומות לא שפויים") נשלחו שמונה מתנדבים למרפאות בריאות הנפש והתלוננו על שמיעת קולות – מילים בודדות וברורות שנאמרו בשקט. התברר כי די היה בתסמין יחיד זה כדי לאשפז את המתלוננים לתקופה ממושכת ולחייבם בנטילת תרופות. עד שחרורם, אף מתנדב לא זוהה כמתחזה ( David L. Rosenhan, "On Being Sane in Insane Places", Science, 179 (1973), pp. 250–258). רוזנהאן מתח באמצעות הניסוי ביקורת כללית על שיטות האבחון הפסיכיאטריות; ברם, הבחירה הספציפית שלו ב'שמיעת קולות', והתגובה הלא־פרופורציונלית של אנשי הצוות הרפואי, מעידות על פוביה יוצאת דופן ובעלת ייחוד ביחס לתחום וזו ראויה להתבוננות נוספת. והלוא – כבר בעצם העלאת הנושא של 'שמיעת קולות' יש עניין מעורר חרדה. גם מחבר מאמר זה נשאל לא אחת, בחשש, אם ההתעניינות שלו בתחום מגיעה על רקע אישי.

קווי המאמר נעים לאורך הספקטרום בין השפוי ללא שפוי, בין הפנימי לחיצוני, בין הקול המטפורי לקול הפיזי. הטענה השוזרת אותו היא שמדובר ברצף, וכי בין המרכז הנורמלי לקצה הסוטה ישנו 'מרחב אמצע' משמעותי הנתון במחלוקת נוקבת – מחלוקת שהיא דתית־פוליטית ביסודה. צביעת אותו 'מרחב אמצע' בצבעי הקצה מגדירה תדיר את השיח ואת הלגיטימציה, והתעכבות על הנקודות הללו מסוגלת לאתגר את השיח – כמו גם את גבולות הסובייקט עצמו.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

"ניצוצות של עתיד" הנו רומן היסטורי לבני נוער, ומבעד לעלילה קולחת ולדמויות שובות-לב מסתתר גם מאפיין חשוב של ספרות מבוגרים – בחינת מחוזותיה וגבולותיה של שאלה פילוסופית-קיומית.

השנה היא 67 לספירה. אספסיאנוס מגיע להכניע את הגליל בראש לגיון רומאי. זוהי תחילתו של הקיץ האחרון ביודפת. חנניה, שאיבד את אשתו לפני כשנתיים שב לעירו, רק כדי לגלות שהשאיפה לחירות שינתה את האנשים שהכיר ושמלחמה עומדת לפרוץ. הוא מבין שעליו לסלק את ביתו היחידה מהעיר לפני שיהיה מאוחר מדי. חייו מצטלבים בחייה של תמר, רועת צאן צעירה בת המקום, רגע לפני שהעיר הופכת למהומת אלוהים.

השנה היא 2014 לספירה. מבצע "צוק איתן" הסתיים. הקיץ עבר. יובל שיזף מתחילה את שנת הלימודים באוניברסיטה, ועננה של מרירות ויאוש מעל ראשה – חברהּ מוטל פצוע אנושות בבית החולים, מורדם ומונשם. בניסיון להתמודד עם הכאב ועם החלל הענקי שהולך ונפער בחייה היא יוצאת למסע מחקר באיטליה בעקבות יוספוס פלביוס שם תגלה כי הקולות והזיכרונות שהותירה מאחוריה צפים ועולים גם מתוך הסיפור ההיסטורי על קהילת יהודי רומא.

בדילוג בין הווה ועבר, בפרפור שבין מוות וחיים ובמתח שבין אלו השואפים להיות גיבורים ראשיים ובין אלו שמסתפקים בדמויות משנה; בין אם מדובר בנצורי יודפת, בעבדים שחלפו בשער טיטוס, ביהודי הגטו ברומא, או בחבר הפצוע – שבה ומנקרת שאלתו הנצחית של שייקספיר: להילחם או להיכנע? מוות, או אחיזה נואשת בחיים – גם כאלו שאין עמם כבוד?

שאלה זו היא גם הד לדילמת הסופרת וההיסטוריונית – האם לחיות לצד המאורעות או בתוכם; ושמא דווקא האריזה של הזמן בקפסולות של מילים היא עצמה אותה התמסרות מלאה אל ההווה ואל חיים שראוי לחיותם.

צופיה בלומן | ידיעות ספרים | 2019 | 312 עמ'

לדף הספר באתר "עברית"