פורסם ברליגיה גיליון ב, אביב תשפ"א

כחלק מהתגבשות תפיסת הסובייקט המודרני, נדחקה התופעה התרבותית של 'שמיעת קולות' לפינת החברה, וצוירה כתופעה 'הזויה', מאיימת ושלילית ביותר. בכך ויתרה התרבות המערבית על מנעד שלם של הישגים ויתרונות, אפשרויות והזדמנויות, שכרוכים היו בכריית האוזן למשמע הקולות הללו – הפנימיים לצד החיצוניים, המקוריים לצד המזויפים.

מאמר זה סוקר מכמה זוויות את המושג 'שמיעת קולות' כפנומן תרבותי, ומראה שהחלוקה בין צדדיה הקליניים של התופעה וצדדיה התרבותיים אינה חדה, וכי הם משפיעים אלו על אלו.

בניסוי מפורסם שערך דייוויד רוזנהאן בארה"ב בשנת 1973 ("להיות שפוי במקומות לא שפויים") נשלחו שמונה מתנדבים למרפאות בריאות הנפש והתלוננו על שמיעת קולות – מילים בודדות וברורות שנאמרו בשקט. התברר כי די היה בתסמין יחיד זה כדי לאשפז את המתלוננים לתקופה ממושכת ולחייבם בנטילת תרופות. עד שחרורם, אף מתנדב לא זוהה כמתחזה ( David L. Rosenhan, "On Being Sane in Insane Places", Science, 179 (1973), pp. 250–258). רוזנהאן מתח באמצעות הניסוי ביקורת כללית על שיטות האבחון הפסיכיאטריות; ברם, הבחירה הספציפית שלו ב'שמיעת קולות', והתגובה הלא־פרופורציונלית של אנשי הצוות הרפואי, מעידות על פוביה יוצאת דופן ובעלת ייחוד ביחס לתחום וזו ראויה להתבוננות נוספת. והלוא – כבר בעצם העלאת הנושא של 'שמיעת קולות' יש עניין מעורר חרדה. גם מחבר מאמר זה נשאל לא אחת, בחשש, אם ההתעניינות שלו בתחום מגיעה על רקע אישי.

קווי המאמר נעים לאורך הספקטרום בין השפוי ללא שפוי, בין הפנימי לחיצוני, בין הקול המטפורי לקול הפיזי. הטענה השוזרת אותו היא שמדובר ברצף, וכי בין המרכז הנורמלי לקצה הסוטה ישנו 'מרחב אמצע' משמעותי הנתון במחלוקת נוקבת – מחלוקת שהיא דתית־פוליטית ביסודה. צביעת אותו 'מרחב אמצע' בצבעי הקצה מגדירה תדיר את השיח ואת הלגיטימציה, והתעכבות על הנקודות הללו מסוגלת לאתגר את השיח – כמו גם את גבולות הסובייקט עצמו.

לקריאה ולהורדה של הקובץ