בערב הפסח של שנת תרצ"ד פרסם ר' הלל בשבועון "בדרך" רשימה על המצב הפוליטי בחברה היהודית. בקונגרס הציוני ה-18, שהתקיים כשנה קודם לכן, זכתה תנועת הפועלים ב-45% מן הקולות והפכה לכוח הדומיננטי בהסתדרות הציונית. גם בארץ ישראל זכתה מפא"י לשיעור מצביעים דומה. תגרות בין הסתדרות העובדים ובין חברי בית"ר, שכללו גם יידויי אבנים ופצועים, התפרסמו בעיתונות מדי שבוע. בפרשת רצח ארלוזורוב הסתיים שלב חקירת הנאשמים, והמתח בארץ גאה. הרביזיוניסטים הקימו באותה שנה הסתדרות עובדים נפרדת, ובהמשך פרשו גם מההסתדרות הציונית.

קריאות לפיוס ולאחדות נשמעו משלל גופים, ביניהם גם הרבנות הראשית. חיים ויצמן נשא מספר נאומים ברוח זו. בנאום בפני יהודים יוצאי גרמניה (באותה עת הוא היה אחראי על עלייתם וקליטתם בארץ) אמר:

"בינינו ובין מלחמת אזרחים אמיתית עומד השוטר האנגלי: אלמלא הוא היינו מגיעים כבר למלחמת אזרחים על כל פרטיה… אבל הרשו לי לומר לכם אמת פשוטה אחת: אם אין לו לעם אינטרס עליון למצוא את היסודות המאחדים בשעת משבר וסכנה, הרי הוא נטול כל יסוד אלמנטרי להיות עם בונה מדינה. ולא רק מדינה, אלא אפילו קהילה פשוטה…"

'מחלת המפלגות' הייתה מאז ומעולם שנואה על ר' הלל. בחוברת "התיבה", שהתפרסמה כעשר שנים קודם לכן, קבע ארבע-עשרה אזהרות ל"בן יבנה". באזהרה העשירית, שכותרתה "התרחק מכל פוליטיקה ומכל מפלגתיות", נכתב:

"אף כי עליך לחיות בתוך הכלל ועליך לעמול אך למען הכלל, בכל זאת אינך צריך להמנות על מפלגה מסויימת, ולו תהא קרובה כמה שתהא – ללבך. כל זמן שהמפלגה מנהלת פוליטיקה ומוכרחה בגלל הפוליטיקה שלה להטות עקרונות הצדק המוחלט והאחווה של כל היהודים.

אם כבר הינך במפלגה ואינך יכול לעוזבה, בפרט אם עיקר מטרתה בנין האומה, עליך בכל זאת להשגיח בקפדנות על כל מבצע של המפלגה ועל כל מעשה ממעשיה.

אנושיותך, יהדותך, מצפונך הטהור, נעלים הם אלף מונים אף מהמפלגה הטובה והיפה ביותר!

בין בהיותך איש מפלגה ובין בהיותך בלתי מפלגתי, צריך ומוכרח אתה ללכת עם כל מפלגה עד כמה שמעשיה מותאמים לבנין האומה כולה ולאחדותה המלאה, ועליך להתרחק מעליה במידה והיא הורסת, מפוררת, מפלגת בין יהודים, או שהיא משתמשת למטרתה באמצעים הנוגדים את הרוח הטהורה של היהדות, שאינה אחרת מאשר אהבה, יושר וקדושה"

מאמר זה ורבים אחרים כמותו עומדים לראות אור בספר שעורך אליחן אמיתי, ויוקדש לקבוצת מאמרי "בדרך".

להמשיך לקרוא ←

שיר-תפילה שכתב ר' הלל צייטלין ביידיש, והודפס בגטו ורשה.

כבר בשנת תרצ"ז (1937) כתב ר' הלל לידידו הרב שפטמן כי הוא רואה כיצד כל חלומותיו ותקוותיו הולכים לתהום, והוסיף הערה – "אחרי עם ישראל כולו היה צריך לומר קדיש; אבל קדיש כזה שיזעזע את כל העולמות עם כסא הכבוד. אך מי יכול לומר קדיש שכזה?"

השיר המקורי הגיע לארכיון יד ושם. הוא תורגם לאנגלית בשנת תשל"ה (1975) על ידי נורמן פרימר, ולעברית בידי שרגא בר סלע (שני בתים, בספרו 'בין סער לדממה'), ועשהאל אבלמן (במאמרו המשותף עם פרופ' יונתן מאיר 'געגועים לאין-סוף: תפילות הלל צייטלין').

זהו תרגום נוסף שערכתי אי-אז. מפאת התנאים השוררים נבצר ממני להגיה אותו כעת מול המקור, ועוד חזון למועד.

—

שמע ישראל! זעק יהודי!
זעק לאלוהיך, זעק לעולם
לאלוהים – שהוא קרוב ושלך
לעולם – שהוא רחוק וזר

אלוהים!
נרפה אני ומלא עוון
ואיני ראוי לשאת תפילה
עבור עמך ישראל, הקדוש
אולם לא אוכל לשאת עוד את כאבם –

האינך רואה
כיצד נושאי תורתך
מודיעי שמך –
מעונים מעבר לכל כח-סבל אנושי?

האינך רואה
כיצד תהום ההשמדה
פוערת פיה בפנינו –
השמדת כל הדברים, כל הנבואות וכל התקוות?

להמשיך לקרוא ←

בחודש אב שנת תרצ"ד (1934) מפרסם ר' הלל צייטלין בשלושה המשכים את היצירה, ושמא טיוטת-מחזה, "כינוסם של נסתרים". בכותרת המשנה כתב כי מדובר ב"פנטזיה". מדובר במפגש ספרותי-פילוסופי בין דמויות יהודיות שונות הדנים לפני האלוהים במצבו של העם היהודי בהווה, באחראים למצב זה ובהשלכותיו.

ר' הלל מגייס לצורך הדיון טיפוסים ייחודיים ויוצאי דופן הנמצאים בשולי החברה היהודית. הוא מכנה אותם "אורחים" – פרדיגמה של קיום אנושי שהופיעה גם בכתיבתו המוקדמת (ראה במאמרו "האורחים"). אותם אנשים מתהלכים בעולם בתחושת זרוּת, "הם נודדי נצח, באים מאיזה עולם ושבים לאיזה עולם". במסה המפורסמת "יופי של מעלה" הוא מרחיב את היריעה וקובע – בנימה חתרנית ואנטי-ממסדית – כי רק בצורת-קיום זו מתגלה אלוהים לבני אדם:

"ככה יופיע האלוהים גם בחיי היחיד, אם הוא מאלה אשר כזרים הם מתהלכים פה, בעולם של שאון והבל הבלים. כזרים הם מתהלכים פה, אורחים הם פה עלי אדמות, ותמיד הם מתגעגעים על עולמות אחרים, אלה שכבר היו או אלה שעתידים להיות, או אלה שהם מעל לעולם זה שהם חיים בו"

ניכר כי שלל הדמויות ביצירה הן רסיסים מנפשו-שלו. היהודי הפשוט, המוזיקאי-המטורף, המקובל, הברסלבי, החב"דניק, איש היער, הלמדן ואחרים – מבטאים קולות שונים במשפט שהוא עורך בראש ובראשונה בתוכו-פנימה. הם דנים, מנקודת מבט דתית, בקווי השבר של העם היהודי במאה העשרים – הטלטלות הפוליטיות, הגורל היהודי, תחושת המושלכות בעולם המודרני ושקיעת הצורות הקודמות של הדת; סוגיות עליהן כתב ר' הלל מראשית יצירתו ועד אחריתה.

עליית הנאצים לשלטון (והפיכתו של היטלר לפיהרר שנה לאחר מכן) הורגשה היטב בפולין, והקיץ של אותה שנה עמד בסימן פרעות ביהודי ורשה מצד "הסתדרות הנאצים הפולנית". שר הפנים הפולני שקרא לפזר את ההסתדרות נורה ונרצח בידי אלמוני. ברחוב היהודי המשיכו להתנהל מאבקי כוח בין מפלגות שונות, בכלל זה בין זרמים דתיים בכל הנוגע לשאלת הרבנות בעיירות שונות. הדיון הנוקב אודות המנהיגות הדתית, המובע ביצירה, קשור כנראה גם לכך. הכרעתו של ר' הלל בסופו של דבר לטובת אחת הדמויות – מרתקת, ומעידה על המתחולל בנפשו ובכתיבתו בתקופה זו. מקווה להידרש לכך במקום אחר בהרחבה.

היצירה מזכירה, אמנם בדרך רחוקה, את "סנאט המטורפים" של יאנוש קורצ'אק שנכתבה בראשית שנות השלושים, גם היא על רקע האנדרלמוסיה הפוליטית באירופה. בניגוד אליה, יצירתו של ר' הלל לא עלתה על בימת התאטרון, ועוד חזון למועד.

—

בדרך חיי פגשתי אנשים בודדים, "אורחים בעולם", תלושים מכל החיים שמסביבנו ומעורים בשורשים חזקים בעולמות אחרים ורחוקים. את הכל הם רואים בעיניים אחרות. הוזים, חולמים וביחד עם זה חשים ומרגישים את המציאות שלנו. אין הם לוקחים חלק בחיים שלנו, אבל רואים ויודעים ושופטים. מהם אנשים פקחים שבפקחים. מהם חצאי משוגעים וחצאי הוזים. הצד השווה שבכולם – צער העולם כולו צערם, וצער ישראל, עם עולם, גוזל את מנוחתם ואת שנתם. אין הם אנשי מעשה, כי נשמותיהם אינן מעולם העשייה. רוחם מרחף מעל לעולם שלנו. דואגים הם לעולם שלנו, נדים לו, אבל פרי פעולותיהם, רק בטמיר ונעלם שבנשמות.

מהם רקמתי לי את הפנטזיה שאני נותן בזה. בדמיוני אני רואה אותם כולם נאספים בסוף האשמורה השנייה, באחד מלילות טבת, בבית הכנסת הישן, עזוב מתפללים, באחת מן הערים אשר במחוז פוזנא. לפנים היה בית הכנסת ההוא מלא קול תורה ותפילה ועתה הוא שומם וריק, מפני שהיהודים עזבו את העיר מחוסר פרנסה ורדיפת אויב. נשמות גדולי ישראל מדורות עברו באות כפעם בפעם לבקר אותו, לשפוך שיח לפני אל מרום ולערוך "חצות" כמו בהיותן בחיים. בת קול נשמע בלב כל אחד ואחד מן "הנסתרים": לך-לך אל בית הכנסת העזוב מיהודיו בעיר פלונית ובשעה פלונית. נאספו כולם לשעה מיועדה. מכירים הם איש את אחיו משנות נדודיהם.

להמשיך לקרוא ←

חודש ניסן תרצ"ה (1935) הוכרז ברחבי העולם כ"חודש הרמב"ם" לרגל 800 שנה להולדתו. חגיגות וכנסים התקיימו מקושטא ועד לונדון, מוורשה ועד ניו-יורק. עיריית קורדובה, כמו גם ערים נוספות בספרד, ציינו זאת בטקסים רשמיים בהשתתפות שרי ממשלה. בית הכנסת העתיק של קורדובה הוחזר ליהודים. בקהיר נערכו חגיגות היובל במעמד שר החינוך המצרי ורבני קהילות, כשלצדם מאות מוסלמים, נוצרים, קראים וחברי האקדמיה של קהיר.

האירועים נערכו בצל עליית האנטישמיות. גרמניה אסרה באופן רשמי על ציון החגיגות הללו ועל השתתפות בהן. במקומות רבים הוכרזה התנגדות מפורשת למדיניות זו.

מהדורות מדעיות חדשות של כתבי הרמב"ם יצאו לאור (בין היתר, התשובות בהוצאת "מקיצי נרדמים"). האוניברסיטה העברית קיימה סדרה של תערוכות והרצאות. "מרכז המורים" בישראל ארגן טיול למצרים. רבנות תל אביב הכריזה על שבת חול המועד כ"שבת הרמב"ם", והורתה כי בכל בתי הכנסת יקראו בשבת זו לפני קריאת התורה את י"ג העיקרים. "הארץ" הפיק שני מאספים לזכר הרמב"ם ובהם מאמרים פרי עטם של הראי"ה קוק, הרמן כהן, יוסף קלוזנר ויוליוס גוטמן.

ר' הלל צייטלין כתב באותו חודש בהרחבה על הרמב"ם. ב"דער מאמענט" פרסם סדרה ארוכה ובה מונוגרפיה מקיפה על דמותו וכתביו. בשבועון "בדרך" פרסם כמה מאמרים קצרים יותר, הנוגעים לצדדים נוספים של דמותו, ביניהם זה שלפנינו. במאמר זה מגיב ר' הלל למאמרו של אחד-העם, "שלטון השכל", וקובע כי גם אם במשנתו של הרמב"ם שלט השכל, הרי שבחייו היה מקום רב לשלטון הרגש.

גרעינו של המאמר לקוח מחיבור מוקדם שכתב במסגרת הסדרה "גדולי המחשבה בישראל" בשנת תרס"ט (1909). מאמר זה ורבים אחרים כמותו עומדים לראות אור בספר שעורך אליחן אמיתי, ויוקדש לקבוצת מאמרי "בדרך".

המאמר מתפרסם כעת לכבודה של ישיבת "מעלה אדומים", שבשנים האחרונות משמשת לי אכסניה נעימה ומחכימה. הישיבה, האמונה על דרכו של הרמב"ם, מביאה לידי ביטוי מדויק את שילוב שלטון השכל בלימוד עם שלטון הרגש – החי, הדתי, האנושי, האוהב – בחיים.

—

על שלטון השכל בשיטת הרמב"ם כתבו רבים, ואחד-העם שִכלל השקפה זו במאמרו המצוין הידוע, אבל מעטים מאד שמו לב לשלטון הרגש בחיי הרמב"ם. אמרתי "בחיי הרמב"ם" ולא אמרתי "בשיטת הרמב"ם", כי בשיטה הפילוסופית הטהורה של הרמב"ם ואף בהרבה מקומות שבשיטה הפילוסופית-תורנית שלו, שולט באמת השכל ממשלה בלי מצרים. אמת, שיש דברים בגו: מה שהרמב"ם וכל פילוסופי ישראל בימי הבינים קוראים בשם "שכל", גדול וכולל הוא הרבה יותר ממה שאנו, בני הדורות האחרונים, וביחוד חניכי הרציונליות, קוראים בשם "שכל"; אחד-העם לא שם לב להבדל זה. בכל זאת, הרי כאן השכלה – ולו גם תהי השכלה עליונה, אצילית, שמימית – שפורשת היא כנפי ממשלתה על יתר כחות הנפש, מתגברת עליהם ומכניעה ומשעבדת אותם.

ואולם בחיי הרמב"ם העמוקים והרחבים, והחיים הם תמיד עמוקים ורחבים, נעלים ונשגבים על כל שיטה ודעה, היה מקום גדול מאד לרגש. ולא עוד, אלא שלפעמים אנו נוטים לחשוב שבעל "שלטון השכל" בשיטה, יהיה גדול ועמוק בחייו דווקא ברגשותיו.

לכל לראש – הסגנון. אם סגנונו של הרמב"ם ב"מורה" ועוד הוא סגנון פילוסופי שכלי, הנה סגנונו בספר ה"מדע" וכדומה, ואפילו במחקריו, הוא סגנונו של אדם המדבר דברים היוצאים מלבו. אלא שלאחר הכל בא השכל ומלבן ומצרף ומזקק את הדברים ההם.

להמשיך לקרוא ←

פרשת יחסו של הרב צייטלין להרצל טרם נחקרה די-צרכה. את הרצל פגש הרב צייטלין לראשונה בקונגרס הציוני החמישי. ברשימה "מן הצד" הוא מציג את דמותו של הרצל כניגוד לכל אותם צירי קונגרס מרובים, שלא היו מבחינתו רגישים דיים לסבלו של העם היהודי. בתיאור דמותו של הרצל בולטים שני מוטיבים – סבל רב ורגישות מוסרית גבוהה: הרצל הוא "איש נעלה", שנפשו מלאה יופי, אהבה ורחמים – משום שעבר משבר גדול ו"סבל קטסטרופה גדולה". תוך הקבלה ל"זרתוסטרא" של ניטשה, הוא מציין:

"ואולי איזה צרות נפשיות גדולות שינוהו בהחלט, הפכוהו מן הקצה אל הקצה, עשוהו לאדם אחר לגמרי, לאדם חדש […] רק מאלה שסבלו מהפכות גדולות בנפשותיהם, שבשכבר הימים דימו לשים קץ לחייהם, שכבר הסתכלו בעומק מהותם של החיים ויתייאשו מכל אושר פרטי, יצאו כל גואלי האנושיות האמיתיים"

הרצל הוא גם דוגמה מובהקת בעיני צייטלין לאופן שבו צריכים הדיונים בשאלת עתיד העם היהודי להתנהל – ללא "בטלנות ופלפלנות", ללא רומנטיקה של שווא, וללא זחיחות הדעת.

"זה הוא עיקר תכונתו של הד"ר הרצל שאינו שוכח לעולם את המטרה העיקרית שלו […] המטרה החיה, שנושאה הם אנשים חיים סובלים ומצטערים בכל מיני ייסורים אין קץ […] יודע הוא לא פחות מאחרים, ואולי גם יותר מאחרים, את כל מה שאנו קוראים בשם 'גלות השכינה', ואולם יודע הוא עם זה שהכל צריך להיות נוסד על מעשים מוחשים וממשיים ובשביל אנשים מוחשים וממשיים, וכי בשביל זאת עלינו לדעת תמיד את ענייניהם וצרכיהם הפשוטים והרגילים והנחוצים והמוכרחים […] הוא מבין בשם 'עם' קיבוץ של אנשים סובלים ומצטערים, נרדפים ומעונים, אשר עלינו להוציא מן המצר ויהי מה"

הרצל נפטר בשנת תרס"ד (1904) בעיצומו של הוויכוח בשאלה הטריטוריאלית. מאז, משך עשרות שנים, הקדיש לו הרב צייטלין מדי שנה רשימת זיכרון ביום פטירתו. רשימה זו – "להרצל ועד הרצל: למלאת שלושים שנה מיום פטירתו" – פורסמה בשבועון "בדרך" באמצע שנות השלושים, לאחר חליפות ותמורות רבות בחייו ובהגותו של הרב צייטלין. עדיין, הרצל בעיניו הוא "הרוח החי בכל מעשינו לטובת הלאום".

אליחן אמיתי שכתב את המאמר, והוא מתפרסם כאן באדיבותו.

—

שלשים שנה עברו מיום אשר סוגרו עיני גֵוךָ[1] – האומנם?

והלא כמו חי אתה ניצב לפניי בכל קומת המלכות שלך, בכל הדר זיווך, בכל היפעה אשר לא ראיתי כמוה בכל ימי חיי, בכל החן אשר חנן היוצר רק לגואלי הדורות –

והלא כמו חי אראה אותך קם מעל הכסא ועומד נצב כמלך הנותן צו לכל מיליוני עבדיו וכשר-צבא המפקד רבוא רבבות אנשי חילו –

והלא ראיתיך על גשר הריינוס, חולף ועובר כמו מעולם אחד למשנהו ומושך אחריו עמים ולאומים –

והלא ראיתיך יוצא מתוך אולם הקונגרס ואחריך המון מלווים אשר נדמו אז כולם לעומתך כננסים ההולכים אחר ענקים שבענקים –

והלא הבטתי פעם אחת גם אל תוך עיניך וראיתי בהם כאב האנושיות כולה ואת הכאב המיוחד אשר לעם בלי ארץ, בלא מגן ומחסה, בלי כח ואון, עם קרוע, עם נתון למשסה ולבז, להרג ולאבדן.

שלשים שנה עברו מיום מות גֵוךָ – האומנם?

והלא כל הדברים אשר הטפת בספרים ונאמת בקונגרסים על גורל ישראל בעמים, כאילו היום נאמרו – היום בימי סטאלין, מוסוליני והיטלר…

להמשיך לקרוא ←