בראשית שנת תרס"ג (1903) מפרסם ר' הלל צייטלין ב"לוח אחיאסף" את "כוונות וייחודים: מעין שירים בפרוזה" – ומדובר ביצירה יוצאת דופן מבחינת הכתיבה שלו באותן שנים. "לוח אחיאסף" היה מאסף ספרותי שיצא בכל שנה בחודשי הקיץ, לקראת ראש השנה. ר' הלל כותב בסגנון שירי, ובגוף ראשון יחיד – על עצמו, על חוויותיו ותחושותיו; זאת בשונה ממאמריו הקודמים, שהיו בעיקרם סקירות פילוסופיות או פוליטיות.

יצירה זו, המתפרסמת בקובץ זה מחדש, היא אידיליה רומנטית על הטבע כמקום "טהור" ו"נקי" מכל שמץ של רוע, ומלא בנוכחות אלוהים. המונח "יופי" מופיע בה למעלה מעשרים פעם, ור' הלל קושר בין היופי ובין חוויית הטבע הבראשיתי, זה שטרם חולל בידי האדם. ה"תולדה" – הביטוי השגור ביחס לטבע – היא "יפה", "יפה לאין קץ". בשלוותה היא נראית כ"יפהפיה לבנת פנים", ובסערותיה היא כ"אשת חן אשר פניה שחרחרים, והשחרחרות תוסיף לה לוית-חן מיוחדת". בניגוד לטהרתו-תומתו של חיק-הטבע, האדם הוא המקור לכיעור, לרוע ולסבל: "בני האדם במעשיהם ובמפעליהם, במחשבותיהם וערמומיותיהם, ממלאים את חלל העולם חלאה וזוהמה". הוא מעוניין לשהות בטבע ולשכוח את עולמם של בני האדם.

ר' הלל קורא לאדם לשוב אל הטבע, ומוצא בקיום ההרמוני עם הטבע את המזור לתחלואי האנושות. לדבריו, המלחמות, העוני, הניכור – "מלחמת הקיום, הרחבת הגבולים, התפשטות הכח" – מקורם בהפניית העורף אל הטבע, אל אור השמש, האוויר הפתוח ועבודת האדמה. השימוש שנעשה כאן ביופיו של הטבע הוא קריאה מוסרית לשינוי ולהפיכה פנימית הנסמכת על שיטתו החינוכית של טולסטוי – ובאמצעות אותם המוטיבים: חיי הטבע, מאור השמש, האוויר והמים. טולסטוי רצה לפתור את בעיית המוסר באמצעות שיבה אל הטבע ואל סגנון החיים החקלאי – כמוהו גם ר' הלל ב"כוונות וייחודים". בהמשך המאמר הוא אף מתאר בפירוש כיצד טורדת את מוחו שאלה מרכזית אחת, הדוחה את כל יתר החקירות ו'השאלות הארורות', ואינה מוצאת מענה בכל השיטות הפילוסופיות – ושאלה רטורית זו היא בעצם קריאה לתשובה ולשינוי פנימי:

"מי איננו מניח לבני האדם לחיות וליהנות מזיו השמש ופני השמים? מי גוזל את רגעי אושרם? מי מקפח את חיותם ומטרידם מן העולם? מי משחית את הודם ופוגם את צלם האלהים אשר עליהם? […] מדוע אין די להם הזוך והזהר, ההוד והתפארת, העדן והנעם השפוכים על כל התולדה? השמים יפים וטהורים, האילנות מלבלבים, והנחל עמוק וזך […] ושקר בפי הבריות שאין בכל אלה כדי להשביע את הלב, לעודדו ולשמחו"

ה"יופי", אם כן, מצוי בטבע, ואילו ניגודו של ה"יופי" – "הכיעור, הרפש, הרקב" – מצוי בעולמם של בני האדם. ר' הלל מתאר את כל "הדם הנקי שנשפך מן העולם ועד העולם […] העלובים והשדודים, הנבזים והנשפלים […] המכאובים הנוראים, הצרות והמצוקות […] הקרבנות הנופלים בכל רגע ורגע", וכן הלאה. יופיו של הטבע לא רק מביא מזור לצער הקיומי, אלא מסוגל לרפא ולעורר את תחושת האחדות, האהבה וההרמוניה, שבין הברואים: "הכל מצטרף זה לזה, מתחבר זה לזה, מתאחד זה עם זה".

קירבה זו לרוחו של טולסטוי לא הייתה רק הבלחה רגעית בביוגרפיה האינטלקטואלית שלו, אלא מוטיב שליווה את משנתו באותן שנים ראשונות דרך קבע; וכתיבתו אודות הטבע שזורה ללא-התר במוטיבים מוסריים. במכתב הראשון אותו הוא שולח ל"אחד העם", בשנת תרנ"ו (1896), הוא מציין כי נמשך אחר דעות טולסטוי "לתקן עולם במלכות העבודה והשיווי המוחלט". לימים, כאשר יתאר את תקופת הומל בחייו, ואת ידידותו עם ברנר, התיאור יעמוד בסימן מובהק של טולסטואיוּת: "שאפנו בכל עוז", כותב ר' הלל, "לחדש את בניין חיינו על יסודות הטולסטואיות העקבית והמוחלטה ביותר" ("יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", עמ' 632). קדחת העיון וחיפושי הדרך שאפיינו את ישיבתם בהומל נבעו, לדבריו, מהשאיפה המוסרית "לקדש את החיים" ו"לתקן את הרע". הם תכננו לחיות "חיים יותר יפים", "למצוא איזו פינה נסתרת באמריקה, לעבוד שם בשדה, לחיות שם חיים מזוקקים". תיאור זה מובא גם על ידי בנו, שסיפר כיצד אמו, אסתר, לא רוותה נחת מחלומותיהם של ברנר ושל אביו לגדל תפוחי-אדמה על קרקע משלהם במקום נידח.

ברם את אותה ההרמוניה הטולסטואית נהג ר' הלל להנגיד שוב ושוב לסבל הרב אותו פגש בדרכו, וסתירה זו לא נתנה לו מנוח. כבר בסדרת המאמרים המוקדמת "מכתבי אחד הצעירים", משנת תרס"א (1901), הוא מתייחס במפורש לאותה התועלת המוסרית והדתית שהוא מוצא ביציאה אל הטבע, באותה "השעה הפנויה" בה הוא אינו מצוי בין בני אדם – ורק יושב ומתבונן בשמש, בעץ ובעשבים, בעננים ובחול. אולם מיד לאחר מכן מתרחש אירוע מיוחד: עובר לפניו אדם, ובפניו הוא קורא מחאה על אותה "התמימות הקדושה" שלו, שיש בה משום הכחשה של מציאות הרע. באחת, נקטעת ההרמוניה. ר' הלל מתאר כיצד מציפה את ליבו הסתירה: מחד, "העולם הפשוט והיפה" אשר נגלה לעיניו, ובו השמים והארץ מלמדים אותו את האהבה; מאידך, הסבל והרוע בעולמם של בני האדם שאינם מאפשרים לו לשהות בו.

כך הוא מתאר זאת פעם נוספת, בהמשך הסדרה:

יש אשר הולך אני ומסתכל באילנות, בנחל הזך, הלוקח את הלב ביופיו […] – ופתאום הנה לפניי אדם לבוש סחבות, פניו מוכים ופצועים ומטפטפים דם, והוא הולך ונכשל, הולך ונכשל, נכשל ונופל. מה לי ולטבע? מה לי להודו ולגדלו? מה לי לכל זה אם אחיי מוכים ופצועים, ערומים ורעבים?"

את הקרע שבליבו, בין יופיו של הטבע ובין הסבל, מתאר ר' הלל במפורש באמצעות המינוח "שני עולמות", עולם הטבע ועולם האדם. הוא מתאמץ ליישב ביניהם – אך לשווא: "הלב ינוע בין שני הקצוות, פעם בכה ופעם בכה, את העולם והחיים אני אוהב, ואת בני האדם אני מרחם, מרחם מאוד"^. הוא אינו שולל את דרכו של טולסטוי לחלוטין, אך בדבריו מובעת הקביעה שאין בה די, שלא ניתן לעמוד בה, שאין היא מספקת. "לא אוכל להקשיח את לבי מן האדם הממשי וצרותיו הממשיות […] התרומם כאות נפשך, אבל אם לב אוהב וכואב לך, תפול בכל עת ועת ממרום השקפתך הפואטית ארצה".

הפוגרומים בשנת תרס"ג (1903) ותרס"ה (1905) החריפו את יחסו המתנכר והולך אל היופי שבטבע. כך הוא יציין במסתו "המשבר: רשימות טריטוריאלי" משלהי שנת תרס"ה (1905), המופיעה אף היא בקובץ זה:

"בשיממון בלבי אני מתייחס לטבע כמו שצריך היהודי להתייחס. אלה השמים הטהורים, אלה השדות הירוקים, אלה הגבעות הנחמדות, אלה הפנים הצוהלים, השמש היפה והעליזה […] כל אלה מה הם לי, ליהודי, מה הם למי שאין כל מקום בכדור הארץ אשר יהיה שלו? בשם כל הקדוש! מה כל אלה ליהודי, למי שמכיר ויודע שכל אלה רק לאחרים ולנו גלות וגלות, ילקוט וילקוט, אביונות ואביונות, קרבנות וקרבנות?"

ר' הלל נקרע מעל אותו החיבור הפשוט אל הטבע בשל כל אותם הייסורים העוברים על בני האדם ועל בני עמו בפרט. "היופי אשר בתולדה – ואולם מה הוא היופי בשעה שהאדם הוא הפקר ודמו נשפך לעיני השמש?", הוא כותב מעט לאחר מכן, תוך הצבעה על מתח דומה המצוי בשיריו של ביאליק ("יצירות ויוצרים", חלק ו).

באותה תקופה הוא גם יחל למתוח ביקורת נוקבת על דרכו הפאסיבית של טולסטוי ביחס לרע, בדומה לוולדימיר סולוביוב ול'מבקשי אלוהים' נוספים שקראו למעורבות חברתית ואף למהפכה. הוא יראה בעמדתו של טולסטוי הטפת מוסר חלולה ועמידה-מנגד, הניצבת בניגוד משווע ליצירותיו הגדולות של הסופר. על עצמו יספר כי סבלו של העם היהודי הוא שגרם לו לעזוב את שלוות השדה והיער ולהפוך לפעיל פוליטי ולפובליציסט. אל הקונגרס הציוני נסע 'בהישבר בו לבו למראה בני עמו וגורלם המר' ("מן הצד: זכרונות ורשמים", עמ' 36). לימים גם ילחש באזנו של תלמידו, שמחה בונם אורבאך, כי "אילו לא הכריחני הגורל להיות פובליציסט, הייתי יושב לי בפינתי, מסתכל בעולם להנאתי ו… עובד את השם".

הנה, אם כן, סדק נוסף בין סדקי נפשו של ר' הלל, שהתנודד כל חייו 'על גבול שני עולמות'.

פורסם כמבוא לספר "כוונות ויחודים", הולצר ספרים, תשע"ח (2018)