לרגל יום הולדתו של הרב צייטלין שחל בד' סיוון, מספר פרקי ילדות הפזורים במאמריו זעיר-כאן זעיר-שם. קיימים עוד בכתובים מספר מאמרים ביידיש העוסקים בקורות משפחתו וחייו, ביניהן הסדרה "מיין לעבן" [=חיי], שהתפרסמה תוך כדי המאבק על שמו הטוב אל מול עורכי עיתון ה"היינט", שיש לתרגם. עוד חזון למועד.

 

—

א.

עוד החמה מטפטפת על ראשי ההרים, נגלית היא ונסתרת, נגלית ונסתרת.
קווי הפז חודרים מבעד לאילנות הגבוהים והעבותים; חודרים הם מבעד ליער סבוך – חודרים הם גם ללבי הנוגה.
חוגגת היא השמש. כולה הדר, כולה יופי, כולה קודש.
רוקדים הם קווי הפז, רוקדים וצוהלים, שמחים וחוללים.
וקווי הפז מעוררים בלבי זכרונות נשכחים, שמי ילדות, פני כרוב, גן עדן אלוהים, תפילה זכה, דבקות עצומה. ואני שוכח לרגע את כל עמלי ויגוני, מכאוביי ושברי…

שירה ותפילה, תרס"ד

 

ב.

בלילות החורף הארוכים נוהג היה אבא ללכת לבית הכנסת ללמוד תורה. פתיתי שלג היו דופקים חרישית על אדני החלונות הנמוכים של הבית הישן המט לנפול, נר קטן הבהב על גבי השולחן, צלליו ריצדו על פינותיו של החדר הארוך והנמוך והאפלה ניבטה מבינות לסדקים.

באותם לילות ארוכים, בהיותי פעוט כבן שש, הייתי נצמד אל אמי ומפציר בה שתואיל לספר לי איזו מעשיה, נהגה היא לגולל באוזניי את קורות רבינו הזקן ומעשי הניסים שאירעו עמו. הצלליות היו נעלמות לאיטן ולבי היה מתחמם ועולה על גדותיו, בפה פעור ובנשימה עצורה הייתי מקשיב לתיאורים המלבבים, 'עד כמה שמח היה פעם'…

כך, בשעות של בין הערביים, כאשר חסידים ישישים היו מתעייפים מתורתם ועבודתם, נוהגים היו לדבר חרישית על הרבי 'הזקן', על גאונותו וחכמתו, על קדושתו, על מלחמתו עם המתנגדים, ועל אהבתו ומסירות נפשו לכל יהודי באשר הוא.

אנחה רודפת אנחה הייתה נשמעת. בכל אחת מהן שרר געגוע עמוק למה שאיננו עוד; בקשה חרישית, שיחת רוחות נסתרת, בה מתעטפות ומתרפקות הנשמות בכיסופי 'אתדבקות רוחא ברוחא'.

נשמתי הצעירה ספגה לתוכה את אותה אנחה, אנחת מרירות המשברת את מידותיו של האדם ומנפצת את אשליות העולם, האדם וה'אני'. והנה אותו רגש מריר היה הופך במהרה ומתגלם בשמחה פנימית ביותר. הרגשת ה'אני' הייתה נדחקת לקרן זווית, אז הייתה נעלמת לה אותה 'קליפת עמלק', אותו 'חומר עכור' ו'מסך המבדיל'. אותה שעה הייתה הנשמה החב"דית מתעוררת ונפתחת לקראת אותו רעיון נצחי, אותה אהבה עתיקה, לקראת רגש הדבקות בבורא, עליו נאמר 'עוז וחדווה במקומו'.

דער אלטער רבי, תרע"ב

 

ג.

לא הייתה זו רק תחושה. לבי שח לי בילדותי, בהרבה מרירות וצער, מה שאחווה לימים יחד עם עוד יהודים רבים. היה זה ביטוי נוקב לצער הדורות. בכי הילדות שלי היה בכיים של דורות רבים […]

הרביתי לבכות. תמיד, גם ללא סיבה, הייתי בוכה. אבי העניק לי המון, אמי העניקה לי המון. לא היה אוכל או שתיה, בגד או משחק, שהיו חסרים לי, ובכל זאת לעיתים תכופות הרגשתי: 'מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה'.

כאב ילדות, תרע"ד

 

ד.

ביום השבת שעבר נרדמתי בבוקר וארא בחזון בית כנסת גדול מאוד, בו יהודים מכל המינים, חסידים, קלים, בינונים, הכל מתפללים, אלה בקול רם, ואלה בלחש. הכל עטופים טליתות. יש מי שטליתו מונחת על כתפיו ויש מי שטליתו מופשלת על ראשו. אלה מנגנים, מבקשים, מתדבקים. בין אלה יש מי שידעתיו בילדותי לצדיק תמים – רבי יעקב מוכר ספרים. דרכו היה להתדבק ולהתרכז בנקודה אחת בעמל רב. במדה שהתגבר והתאמץ לתפוש דווקא את הנקודה האלוהית היותר פנימית, בלבלה אותו איזו מחשבה לא רצויה. אז היה נלחם עם המחשבה ההיא כטובע ונלחם עם גלי הים. מהעוויות פניו אפשר היה לראות את עבודתו הפנימית הקשה. לא היינו שומעים ממנו דיבורים, כי אם ניגונים. לפעמים רחוקות היה יוצא דיבור מתוך פיו אבל אז היה הדיבור מתפרץ. קול צעקה. קול שוועה. עתה כמו שמעתיו צועק בכל כוחו: 'עדת חוכיך תושיע!'…

על גבול שני עולמות, תרע"ט

 

ה.

הרחק הרחק מן הדרכים הכבושות והנתיבות הרחבות, הרחק הרחק מן העיירות הידועות ו'טיפוסיהן' הידועים, עמדו עיירות בודדות, אשר השמים שעליהן אחרים הם והשמש – אחרת.

אלוהי השמים בחסדו הקרין פניהן, שמשו האירה ביתר אור וזוהר את גגות הקרשים שלהן. חוֹלן – אחר היה, מועדן ושבתן – אחרים. אנשיהן – אחרים, עָצבן ומשושן – אחרים.

עיָרת נעוריי! אני רואה אותך בהקיץ, אני רואה אותך בחלום –

אלייך אשא נפשי בין חומות העיר, בין רצפות האבן, בראש הומיות, בין הרחובות המוארים באור החשמל, ואנשיהם – צללים […]

בבוקר בבוקר, כשבאים הילדים אל החורבה הקדושה, רואים הם את הציפורים עפות מחלון לחלון, מכותל לכותל, עוד רועדות כנפיהן, עוד נשמע צלצל שיר הערב, עוד נשמע הד התפילה […]

והנה הנם לפניי כל יהודי העיירה כפי שהם מתפללים, לומדים, נושאים ונותנים בעניני תורה, יהודים עטופים בטליותיהם, בוכים, צועקים, מתחננים, מנגנים, מתדבקים באין סוף על ידי ניגוני החב"ד שלהם, עוסקים במצוות, עולים, יורדים, פונים לעסקיהם, עובדים, סוחרים, לפעמים גומלים חסד, לפעמים מונים ומרמים. יהודים טרודים, בהולים, דחופים, נחפזים, אצים ודוחקים איש את רעהו, אוכלים את לחמם בבהלה ורצים לתורה או לסחורה […]

ככה אראה בעיני רוחי את עיירת מולדתי, אשר מני אז כבר נהפכה עשרת מונים, ומי יודע אם השאירה ממנה מלחמת הדמים, מלחמת האחים בשנים האחרונות, שריד ופליט.

אַיֵך עיירתי? לבי הומה אליך כאשר יהמה לב איש אל אמו יולדתו. מה עשו לך מני אז ועד הנה כל מיני 'משכילים' וכל מיני 'מתקני עולם' וכל מיני מחרחרי ריב ובעלי אגרופים משמאל ומימין? ומה עשה עמך המקרה האכזר מאז נטשתיך, מאז עזבתיך, מאז עקרני הזמן ויגלני גלות אחר גלות ויפזרני פיזור אחר פיזור, ויגזול את מנוחתי וינפץ את כל תקוותי אל הסלע?

אַיֵך עיירתי? ברוח כבר שבתי אליך. כבר שבתי אל אלהיך באמת ובתמים. אבל את אַיֵך? איָימוֹ בתייך הנמוכים? איה גדרייך שהייתי מטפס עליהן? איה בית מדרשך הגדול וארונות ספריו הרבים שביליתי בהם ימים ושנים? איה הבית שפוך האור שעמד באמצע השוק ושבו הייתי לומד תורה? איה המגרשים מסביבך?

ומזמן לזמן תוקפני כאב גדול אשר לא אוכל נשוא. יגון בלבבי וגעגועים חזקים על עירה אשר כבר איננה –

ובהיות לבי מלא כאב, יש אשר ארדם ואראה בחזון עיירת נעוריי מעוטרת לא רק בהוד שמים, כי אם גם בהוד ארץ, בהוד גן וכרם, תלם וניר […] ובתוך עיירת-חלום זו תועה אנוכי […] מבקש אני את אבי ואת אמי ואינני מוצא אותם. מבקש אני את הבית שבו נולדתי ושבו ביליתי את ימי ילדותי, ואינני מוצא אותו. מבקש אני את כל אלה שהכרתים וידעתים בימי ילדותי – ואנוכי ידעתי את כל בני העיירה – אין זכר לכל אלה […] מתו? גלו? אבדו? האמנם כולם מתו? הלא ביניהם היו הרבה אנשים צעירים! אנה הלכו כולם? אנה גלו?

ציון לעיירה, תרע"ט

 

ו.

…רַק קַו אֶחָד מֵאוֹרְךָ וְהָיִיתִי חָדוּר אוֹרָה.
רַק דָּבָר אֶחָד מִדְּבָרֶיךָ וְקַמְתִּי לִתְחִיָּה.
רַק תְּנוּעָה אַחַת מֵחַיֵּי נִצְחֲךָ וְהָיִיתִי רְווּי טַל-יַלְדוּת.
הֲלֹא אַתָּה בּוֹרֵא הַכֹּל מֵחָדָשׁ. בְּרָא-נָא אָבִי אוֹתִי יַלְדְּךָ מֵחָדָשׁ.
נְשֹׁם בִּי מִנִּשְׁמַת אַפֶּיךָ וְחָיִיתִי חַיִּים חֲדָשִׁים.
חַיֵּי יַלְדוּת חֲדָשָׁה.

תפילות, תרפ"ב

 

ז.

בהיותי כבן י"א שנה נתפרסמתי לעילוי בעיירתי ובעירות הסמוכות לה. הצטיינתי אז בכח זיכרון רב, בתפיסה מהירה ובהבנה עמוקה. למדתי ש"ס ופוסקים בשקידה וכמעט שלא הייתי שוכח אף דבר ממשנתי. בישיבות לא למדתי. את הדרך הישר בשיטות הש"ס למדתי מאבא, ויותר מששקדתי על למוד הש"ס ופוסקים, שקדתי על ספרי חסידות, מוסר, דרוש, מחקר, קבלה, שנמצאו אז לרוב בביהמ"ד הליובוויטשי הגדול בעיירתי. דרושי חב"ד שמעתי מפי הרב, בעיירתי, ר' זלמן שמו, שהיה מעמיק גדול בחקרי אלוהות ותלמיד מובהק להגאון המקובל הנפלא, פילוסוף אלהי מיוחד בדורו, ר' יצחק אייזיק עפשטיין. יותר משנה שמעתי דרושי חב"ד, לעתים תכופות מאת האדמו"ר מרציצה (אחיו של האדמו"ר מקופוסט, נכדו של ה"צמח צדק", זקנו של המלומד הצעיר פרופ' פ. שניאורסון), שבשעתם לא הרבו לפעול עלי, לכאורה. אבל כעבור תקופת-מה מיציאתי מרציצה מצאתי את עצמי אכול-שלהבתיה. יותר מחצי שנה אח"כ, ואני אז כבן י"ג, הייתי ממש שקוע באין סוף. איש לא ידע מה אתי, כי צנוע ומתבודד הייתי בטבעי, אבל גם היום זכור אזכור בשמחה טמירה את העת הנפלאה ההיא אשר בה כמעט שראיתי את "כוח הפועל בנפעל", ומבעד ל"גשמיות הדברים, חומרם וממשם" ראיתי תמיד את "הכח האלהי השופע בהם בכל רגע ורגע, ומבלעדו הם אין ואפס".

נמצאתי אז במצב של אכסטזה אשר כמוה לא ידעתי עד אז, וגם אחרי כן עד עתה. בנוהג שבעולם אדם נמצא במצב של אכסטזה רגעים או שעות ביום, אבל אנכי נמצאתי אז במצב של אכסטזה כל הימים וכל הלילות. מחשבתי הייתה דבוקה באלהות כמעט בלא הפסק רגע.

קצור תולדותיי, תרפ"ח

 

ח.

הידע הדור הבא אחרינו, או אף הדור ההולך וגדל לנגד עינינו, את אשר ידענו אנחנו על דבר חיים נחמן ביאליק? אנחנו אשר חונכנו באותם בתי מדרש אשר חונך בהם הוא, אשר ספגנו לתוכנו את כל האור ואת כל הצער אשר ספג הוא לתוכו בימי ילדותו, אשר יחד עמו התחבטנו בכל השאלות העולמיות, בקשנו פתרונים להן ולשאלת קיומו של עם הנצח ישראל, עוננו בכל אשר עונה הוא ושמחנו בכל אשר שמח הוא – היהיה לדורות אלה כל שיר של ביאליק למאורע בחיים כמו שהיה לנו?

היבין דור יבוא, תרצ"א

 

ט.

לא זכיתי להכיר את העילוי מרוגצ'וב באופן אישי, אבל את הסביבה שבה הוא גדל – הן בגופו והן ברוחו – הכרתי היטב. הסיבה להכרותי המצויינת את הסביבה הזו היא פשוטה ביותר: גם אני עצמי נתגדלתי שם!

משברי ים החיים טלטלוני אל חופים שונים לחלוטין מאלו שבהם מצא הגאון את מנוחתו הרוחנית, אבל העיר רוגצ'וב – שבה נולד הגאון ושם נתחנך – עומדת עד היום לנגד עיני; אני רואה למולי גם את בית-המדרש הגדול שבו היה ר' פישל – אביו של העילוי – לומד ומתפלל […]

אני רואה גם את עצמי כילד בן שתים-עשרה שנה, שנסע מעיירת הולדתו קורמא (שנשתייכה אז לפלך מוהילוב ולגליל רוגצ'וב) אל רצ'יצא – שבה היה אז אביו – ובדרכו ירד למשך כמה ימים אל דודו ר' הירש צייטלין, שהתגורר אותה שעה ברוגצ'וב.

אני רואה את עצמי עומד באמצע היום בבית-המדרש הגדול של רוגצ'וב, ליד ארון הספרים, מדפדף בספר כלשהו. איני מבחין באיש בבית-המדרש. השמש מאירה בעד החלונות הגדולים, מחציתו של בית-המדרש מוארת, וזה מגביר עוד יותר את אפלוליותה של המחצית השניה שבה עומד ארון הספרים בפינה כמעט חשוכה.

העיר אינה מוכרת לי כלל, ואני יודע רק את הדרך מדירתו של דודי ר' הירש אל בית-המדרש ובחזרה. אני מרגיש מאוד זר במקום, והדפדוף בספר נועד לגירוש העצבות הפנימית, יותר מאשר לשם התמדה בלימוד.

כשנשאתי את עיני מן הספר, הבחנתי שאינני לבדי בבית-המדרש; ראיתי והנה יהודי גבה-קומה בעל תוי-פנים חדים, ה"קרטוז" (כך קראו אצלנו לכובע בעל מצחיה שהיו היהודים חובשים בימות החול) והכיפה מונחים כמעט במרומי ראשו, האבנט – חציו קשור למתניו וחציו נשמט ומשתלשל ארצה. והוא מהלך אנה ואנה, מקצהו האחד של בית-המדרש עד קצהו השני, האבנט נסרך לו בין רגליו, ה"קרטוז" והכיפה מתרוממים עוד ועוד לקצה קדקדו, וצעדיו נעשים עצבניים יותר ויותר.

יהודי זה והילוכו מגבירים אצלי את רגש הזרות, ואני משקיע את מבטי בספר ביתר שאת. לפתע ניגש אלי אותו אדם, אין הוא נותן לי "שלום עליכם", אינו שואל "מאין?" ולא "לאן?" ופותח בדיבור: אומרים עליך שיודע אתה ללמוד, אמור לי איפוא פשט ב"פרי מגדים"…

ותוך כדי דיבור מוציא הוא מארון הספרים את ה"יורה דעה", מדפדף ל'פתיחה' של ה"פרי מגדים" להלכות תערובות, ומצביע על משפט מסויים. שעה ארוכה עיינתי ב"פרי מגדים", ולא מצאתי עצה כיצד ליישב את דבריו הסתומים. הרגשתי שנפל שם שיבוש כלשהו, אבל התביישתי לומר זאת; "האם זו חכמה גדולה לומר 'טעות סופר'"?…

נוכחתי שאין לי שום דרך ליישב את דברי ה"פרי מגדים", ואמרתי לאותו יהודי: "אני איני יודע את פשט הדברים; אדרבה, אמרו לי אתם את הפשט"… אבל הוא לא השיב לי כלל, הניף את ידו בתנועה של ביטול והמשיך לפסוע לארכו ולרחבו של בית-המדרש.

כששאלתי את דודי מיהו אותו אדם משונה בעל ההליכותיו המוזרות, אמר לי: הרי זהו ר' פישל, אביו של "העילוי מרוגצ'וב"…

ר' פישל בחריפותו רצה דוקא שילד בן שתים-עשרה יתרץ את המשפט המשובש על-ידי פשט'ל…

הסביבה שבה גדל העילוי מרוגצ'וב, תרצ"ו

 

י.

…עוד בימי ילדותי שרר בלבי כאב עולמי לא ידעתי שחרו. עוד טרם ידעתי אז את כל הרע והמרירות שבעולם, ואף גם טרם ידעתי את כל מרירותה ועניה של גלות-ישראל, ולבי בקרבי בכה תמיד. היה בזה הרגשה כמוסה ועמומה מכל המתרחש ונעשה תמיד, אף שלא באה עוד לכלל ידיעה. היה בזה מעין הרגשה מוקדמת ממה שאדע וארגיש אחרי כן בהיותי לאיש, והיה בזה גם מעין רגש טמיר של אחריות, כאילו אני, הילד החלש והעלוב באיזו עירה קטנה ברוסיה הלבנה, מחויב להושיע את המעונים, להציל נרדפים, להאכיל רעבים, לתת מחסה לבני בלי בית, להשיב את החוטאים בתשובה וללמד לתועים בינה.

עודני ילד כבן עשר ואני בוחר שעה שאין אבי בביתי ואין כל איש זר בבית, ואני פותח את ספר התהילים וקורא ושופך דמעות בקראי בתהילים כ"ב, ל"ח ועוד. הרגשתי רגש של הקלה אחר שבכיתי למדי בקריאת המזמורים ההם. קורא אני 'אלי, אלי, למה עזבתני' ובוכה, קורא 'תפילה לעני כי יעטוף' ובוכה, קורא 'כי עוונותי עברו ראשי' ובוכה, קורא 'כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד'. אינני יודע עוד מה טיבו של אדם המרגיש עצמו עזוב מאלוהים, אינני יודע עוד את טיבם של חטאים, עוונות ופשעים, ואינני יודע עוד מה זה היות נרדף ומעונה בידי רשעים, ואני לבי קרוע לקרעים על עָנים של כל אלה.

לא תמיד ענה אותי כאב זה. חייתי ברוב הימים ככל הילדים וידעתי כמוהם גם הוללות ושובבות. אבל במקום טמיר בלב חי בלבי תמיד הכאב, וככל אשר גדלתי וככל אשר הוספתי דעת החיים ודעת ענות עמי – גדל גם כאבי בקרבי.

קו איוֹבי זה נתן לי גם הרשות וגם הכח והזכות לכתוב לכם את 'מכתבי' ו'הרהוריי' ו'תפילותיי' ו'שירותיי' במשך עשרות שנים, והוא הוא הנותן לי את הכוח והזכות לצעוק לפניכם כיום את צעקתי: שובו! שובו!

דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי-נשמה וכסופי משיח, תרצ"ו

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"