מאמרו של ר' הלל צייטלין "הצימאון: חזון לב" פורסם במאסף הספרותי "ספרות" בשנת תר"ע, ממנו הופיעו ככל הנראה רק ארבעה גליונות. בכל אחד מגליונות אלו התפרסם מאמר חשוב פרי עטו של ר' הלל, כאשר שלושת האחרים הם: "שכינה", "יופי של מעלה" ו"החסידות".
"הצימאון" פורסם גם לאחר מכן ב"כתבים נבחרים" – אסופת המאמרים שיצאה לאור בוורשה בשנת תרע"א. מאמר זה חתם את הכרך השני. מאוחר יותר התייחס ר' הלל ל"צימאון" ברשימה שכותרתה "ה'אפיקורסות' שלי".
מאמר זה פורסם מחדש במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בשנת תשע"ב (2012). באחרית-דבר כתב אליחן אמיתי:
"הצימאון", חזון לב זה של ר' הלל צייטלין, נכתב על ידו בתקופת הביניים שלו, בין העת שבה היה נתון בספקותיו לבין התקופה שבה החל לחזור לעצמו, לחזור בתשובה. מאמר זה, יחד עם עוד כמה מאמרים כ"שכינה" וכ"יופי של מעלה" (נדפסו ב"ספרן של יחידים" בהוצאת מוסד הרב קוק), מבשר את תחילת הדרך החדשה שסלל לעצמו, ובה הוא מוצא את אשר ביקש – צימאון לאל חי. דומני שאין דוגמה בכל הספרות היהודית של הדורות האחרונים למאמר או ספר שידבר בגלוי ובבירור כל כך על הנטייה העמוקה הזו בנפש האדם ובמיוחד בנפש הישראלית, ויבטא את "השם המפורש" – הצימאון לא-לוהים.
ב"מחקרי ירושלים במחשבת ישראל", כרך כג (תשע"א), פרסם ד"ר שרגא בר און את מאמרו: "הצימאון להלל צייטלין – מבקשי אלוהים כמצב אמונה בספרות התחיה", המנתח את יצירתו של ר' הלל כפרדיגמה ספרותית וקיומית כוללת.
—
א.
תעיתי בדרך. ביקשתי את אלוהיי. שאלתי את העוברים ושבים:
– הראיתם את אלוהיי? אלוהיי איהו?
– מנוחתו כבוד בין האֵלים נוחי־נפש, במקום הבעל, יופיטר, בּרַמַה, אלים גדולים וקטנים, שם גם אלוהיך. נלחֹם נִלחַם אלוהיך עם האולימפוס, עם כל האלוהים, ואולם קץ כל אֵל בא גם עליו…
כך השיבני האחד, והוא עלם שחור־עיניים וזהב־תלתלים וסביביו פרחי־זיו ועלמות־חן…
– שם בין הצאלים, מתחת להר, קֶבר אלוהיך. קבר חדש הוא. מתחת לאִזמל בעלי המדע מת. הפילוסופים קברוהו, המשוררים הספידוהו…
לך נא הימינה ונטית למשעול צר וראית לפניך קברים קברים, קבר האלכימיה, קבר האסטרולוגיה, קבר המלאכים, קבר השדים, קבר הרוחות…
והלכת הלאה וראית שורת קברים חדשה ובה: קבר האידיאליסמוס, קבר ה"דבר כשהוא לעצמו", קברו של "שכל העולם", קברו של "הבלתי נודע", קברו של "הרצון העולמי", של "למעלה מן הידיעה", קברם של כל קדושי המטפיזיקה…
והלכת הלאה וראית קברים בודדים ובהם מנוחתם של שרידי המטפיזיקה: קבורת ה"נשמה", קבורתו של "כֹּח החיים", קבורתו של ה"אחד" וה"הכל" וה"סיבה" וה"אין סוף" ו"הנצח", קבורתו של כל רוח…
ונטית מעט הצידה וראית גל־קבר וצל מרחף על הגל ופרחי־מוות ומשוררים תוֹעים בין העצים וקוטפים את הפרחים ומיסטיקאים מדברים עם הצל…
ומתחת לגל – אלוהיך המנוח…
כן השיבני השני, והוא זקן קירח, יושב בקתדרה וסביבו שלדים, עצמות, גידים…
– אין אלוהים מבלעדי. הכול – אני. הכול – בי. אני יוֹצר אלוהים ומחריבם. מרוּחי אני יוצרם. ורוח יעבור עליהם ושבו והיו כלא־היו. מה תלאה, תבקש, בודד, בין הקברים? – פּסָל לך אלוהים מרוחך, והיה בחרות אפך בו – ושִׁברתו. ואם צר לך, ואם מר לך – ופסלת מרוחך אלוה אחר יפה שבעתיים מן הראשון…
כך השיבני השלישי, והוא משורר…
– למה תבקש את האלוהים מחוצה לך, והלוא האלוהים בך, במרוץ דמך, בדפיקת לִבּך, בכל תנועה ותנועה, בכל רגש קל, בכל זעזוע, בכל מחשבה גדולה וקטנה, בכל דמיון וחזיון, בכל אשר תפנה, בכל אשר תראה, תשמע, תהגה, בכל כוכב, בכל פרח, בכל סערה, בכל מנוחה, בכל קול ובכל דממה, בהררי עד ובגרגיר חול, בענק, בעָש, בממשות היותר־עבה וברוח דק מן הדק, בכול תראה את אלוהיך, והוא – הכול.
כך השיבני הרביעי.
– שוב לך, שוב לך, התועה, אל אלוהיך, שוב לאל הנגלה כבר. למה תבקש, תחפש את הנמצא? שוב לך אל אלוהי אביך, אל האלוהים אשר נגלה בסיני…
כך השיבני החמישי, והוא זקן עטוף בטליתו ומוכתר בתפילותיו וסביביו ספרים רבים אין קץ…
– צר לי מאוד, צר לי עליך, האומלל! מבקש אתה את אבי העולם ואינך יודע כי האָב שלח את בנו יחידו על פני האדמה להשיב את התועים ולהביא ישע לאומללים כמוך. האמן בַּבּן והיוושע!
כך השיבני השישי, והוא נזיר עטוף שחורים, תמים כיונה מבחוץ, וערום כנחש – מבפנים…
– האלוהים בבית המדרש הקרוב, בבית הכנסת הקרוב, בבית הרב, בביתו של חסיד פלוני אלמוני…
כך השיבני המון גדול.
– רואה אתה בית תפילה? שומע אתה פעמוֹן מצלצל? – שם האלוהים. לך אל הכהן ויגדך, גם בביתו שוכן האלוהים.
כך השיבני המון אחר גדול מאוד.
– האלוהים במסגד הקרוב, במעונו של הדֶרוִישׁ, בקמטי טליתו…
כך השיבני המון שלישי גדול מאוד.
וארא את כל העוברים ושבים המגידים לי את כל אלה, והנה עוד לא הֻשְׁבְּרוּ את השבר הגדול ועוד לא ידעו את התוגה הגדולה. טרם ידעו את התהום וטרם יראו את השאול. את השטן לא ידעו ואת האלוהים לא יכירו. יודעים הם אלוהים של שיטות ושל דתות ושל דברים. ואולם אינם יודעים אלוהים שאליו קוראים בשעה שאובדים את הכול…
ואני את הכול אבדתי, ואשמע קול קורא אליי מתחום הנצח: בקשני נא!…
ואלך לבקש את האלוהים שלי ואפגוש את כל המחנה הגדול הזה של בני־חלוף – ואִבּהל.
ב.
עזבתי את האדם. עזבתי גם את הדרכים ואת הנתיבות. שמתי אל המדבר פניי.
בלכתי המדברה עברתי יערי־עד וסלעי־עד, עליתי על הר גבוה ליד נחל שוטף. ישבתי לנוח, צללתי בתהום זיכרונות ומחשבות.
– הנה אלה האנשים, אשר שם מתחת, אומרים: "יש אלוהים", "אין אלוהים", "אלוהים חי", "אלוהים מת" – היודעים הם מה הם מדברים?
הִנה צמאתי מאוד. הבה ארדה נא ואשתה מִמֵי הנחל הזכּים אשר לפני. הִנה צמאתי. גם טרם אשתה מן המים אשר לפני, ידוֹע אֵדע את המים. יודע אני את החסר לי. יודע אני אל מה אני שוקק…
הִנה צמאה נפשי לאלוהים. הולך אני לבקשהו. ואולם גם טרם אמצאהו – אדעהו. יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומִיה…
עוד טרם אטעם מן המים אשר לפניי, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוֹע אֵדע כי צמא אני להם.
ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעיין ונחל יָבֹשׁ ייבש – צימאוני לא יחדל.
ואם גם אֲדַמֶה כי דבר המים – הִנה ריק הוא, כי חזון המים – חזון שווא הוא, גם אז לא יחדל צימאוני.
אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בוודאי.
אין הצמא יודע "יש" ו"אין", הצמא יודע רק את החסר והלוך ילך לבקשהוּ.
אם גם אשמע ללהג בני־חלוף האומרים "אין אלוהים" – צימאוני לאלוהים לא יחדל. אם אין אלוהים מחוצה לי, הִנה ישנו – בצימאוני.
ואולם הצמא הוא תמיד לדבר החסר, לדבר שמחוץ, ולכן אם גם האלוהים בקרבי הוא יושב ולא מחוצה לי, הִנה תמיד אערוג אליו כאל דבר היקר לי מנפשי ועומד הוא חוץ לנפשי, במרחק אין־קץ ממני, וללכת אליו אני צריך ולבקשהו בכל ימי חיי.
כי על כן אך הבל ינחמוני אלה האומרים לי: "פסל לך אלוהים מרוחך כנפשך שבעך", ואלה האומרים: "אלוהים ועולם – אחד", "אלוהים ואתה – הכול אחד", כי לא את האלוהים הנמצא אני מבקש, כי אם אשר עוד לא נמצא, לא את אלוהים־עולם אני מבקש, כי אם אֵל־סֵתֶר.
כי על כן לא ירגיעו את רוחי גם אלוהי ההמונים. אלה האלוהים המוחשים כל כך וזרים לי כל כך, אלה האלוהים אשר בְּרָאוּם ההמונים בצלמם, וצלמם נבזה, מושחת, מכוער…
הפחד שלהם יצר את אלוהיהם, העבדות שלהם גידלה ופינקה אותם. מידותיהם המגונות היו לאלוהיהם לריח ניחוח. אלוהיהם אוהבים למשול, לשפוט, להכניע, לשעבּד; אלוהיהם קוצפים, נוקמים, נוטרים, מייסרים; אלוהיהם אוהבים חנופה, מוֹרך לב, דמעות, צדקה של חולשה.
והגעגועים? – אומנם גם להמונים ישנם געגועים וגעגועיהם יצרו את החסד שבאלוהיהם, אבל געגועיהם הם על דגן ותירוש, סיר הבשר, פרות הבשן…
וגם בהתרומם רוח ההמון הם מתגעגעים על שור הבר, לוויָתן, יין משומר בענביו מששת ימי בראשית, נהרי אפרסמון, תַּכְתְקֵי דִדְהַב פזא…
וכאשר יִזַּךְ טעמם הם מתגעגעים על אילני גן־עדן, שירת מלאכים, מטרוניתות, גְלָרִיות ושכינוֹת. הרבה חן, נועם ויופי אני רואה בכל אלה, אבל עוד אינני רואה בהם יראת האבדון וצימאון הנצח…
ויודע אני כי לטובים וחכמים שבהמונים, ומה גם למוריהם ומדריכיהם הגדולים, ישנם גם געגועי־נצח וגם צימאון לאלוהים ומתוך אלה הגעגועים ראו "אהי־ה אשר אהיה" ו"אין סוף" ו"אין שֵם" – ויודע אני גם זאת כי יש המון אחד גדול, אשר התרומם פעם אחת מעל לאופק חייו, מעל לכל העובר והחולף, מעל לכל הסובב אותו, מעל למקום וזמן וחליפה ותמורה, ובשעה שהשתקע בדומייה שמע את הקול: "אנכי ה' אלוהיך".
יודע אנוכי את כל אלה, אבל יודע אנוכי גם זאת, כי רק לרגע קל עומד ההמון על בׇּמֳתֵי־עולם אלה וברגע השני כבר הוא עובד את עגליו…
וגם את אשר ישמֹר בזיכרונו מרגע־הפלא ההוא הוא מְעָרֵב וּמְמַזמֵז בפרי רוחו, רוח ההמון, בפחד־עבדים שלו, בהכנעת־עבדים שלו, בפּחזו, בכזבו, ברשעו, בזדונו, באיוולתו, בקטנות ענייניו, בקטנות השגותיו, בחשבונותיו וריבותיו עם שכניו, בעסקי־תוהו וחפצי־תוהו שלו. והמורים והחכמים יודעים זאת ושותקים. קשורים הם אל ההמון באלפי נימים דקים. ממנו יצאו; בשר הם מבשרו. נעלים הם על ההמון בדעתם, ברוחם – ואולם לא בבשרם ודמם…
ואם אמרתי אעזבה את אלוהי ההמונים ואלכה אל אלוהי הפילוסופים – לא ייטב לי, לא ירווח לי. אלוהי ההמון אלוהים חיים הם. אומנם מוגבלים וצרים הם החיים האלה, קטנים ודלים המה, ובכל זאת – חיים. יש בהם תנועה, יש בהם חפץ, יש בהם אהבה, יש בהם ראייה ושמיעה והשגחה וטוב לטובים בעיניהם (בעיני אלוהי ההמונים), יש בהם גם חופש גם חפץ, גם יכולת להניע חוקי הטבע הקבועים ומוצקים, לשנותם, ולהפכם כחומר חותם. אומרים הם לשמש: דוֹם! מרגיזים ארץ, גוזרים ימים לִגְזָרִים, מהפכים משורש הרים, בונים עולמות ומחריבים בדבר, עונשים ומיטיבים, מחיים וממיתים, רופאים ומוחצים בחפץ…
ואלוהי הפילוסופים? – ריקים הם אלוהים אלה. מילים הם, מושגים הם, חזון־לב הם ולא כּול־יכוֹל. אלוהיהם מתים או שבויים. אם יאמרו הפילוסופים אלוהים ל"שכל העולם", ל"רצון העולם", ל"אני", ל"טוב העולמי", ל"מוסר העולמי" – פרי־רוח הם, הפשטות, הכללות, מקומם במוח ולא מחוץ למוח, בלב ולא מחוץ ללב. קשורים הם בנצח במידה שהאדם עצמו הוא פרי הנצח. אבל אם כן, גם הרע והכּעור והטומאה והעוון וההשחתה והכיליון גם הם אלוהים הם, שהרי גם הם מושגי האדם – והאדם הוא פרי הנצח. ואולם האדם הוא רק הופעה אחת קטנה של האין־סוף. האדם הוא עלה אחד קל על אילן הנצח וכל מושגיו הם צבע אחד זְמַנִי של העלה ההוא. איזה צבע ארעי של איזה עלה קל איננו עוד האילן עצמו…
וה"דבר כשהוא לעצמו"? – "דבר" זה כבר קרוב לאורחא דמהימנותא; ואולם גם "דבר" זה, מכיוון שאין לאדם כל דרך ומבוא אליו, מכיוון שלנצח־נצחים לא יהיה לאדם אף ציור קל ממנו, מכיוון שעל פי גזֵרת הפילוסוף־מולידו על האדם לנוע רק בחוג הצר של פֵנוֹמֵנִים, הופעות ומחזות וגילויים, ולעולם לא יביט ולא יראה מבעד לַמְסָכִים ההם – הרי גם "דבר" זה לאדם רק הגה ריק, אלוה־אפס.
ואם יאמרו הפילוסופים אלוהים לטבע ולַיֵּש – אזי כוח ואון ותנועה לאלוהים אלה, ואוּלם שבויים וכלואים הם בתוך חוקי הטבע. החוקים מושלים בהם ולא הם בחוקים. אין בהם חופש, אין בהם רצון, אין בהם אהבה, אין בהם שאיפה. אילמים ועיוורים הם. יש בהם כֹּח, ואולם אינם יודעים את כֹּחם כי רב הוא. האדם מתגעגע עליהם והם לא ידעו מה. האדם צועק, הומה, בוכה, מתפלל – הם לא ידעו מה. האדם נופל, האדם אובד – הם לא יושיעו, לא יצילו. האדם דורש אותם, הם מגלים לו את חוקיהם; האדם נעזר בחוקים אלה, מעַדֵּן, מיַפֶּה וּמשַׁפֵּר על ידם את חייו. ואולם בבוא צרה ומצוקה, בהירמס החלש תחת רגלי החזק ממנו, בשעה שחרב חדה מונחת על הצוואר, בשעה שהתלייה חונקת, בשעה שהאדם רואה את האבדון, בשעה שהחיים כל כך אהובים והם נלקחים בתוקף יד חוקי אדם או חוקי טבע – היַעזרוּ, היושיעו אלוהים אלה?
ואם גם יאמרו פילוסופים־משוררים: לא מכוֹנה הוא הטבע, כי אם עצם חי. הוא אין־סוף ולו הנצח. לו התפארת והדומייה. לו השלווה העולמית והיופי שבשלווה. אין לבוא אליו בייסורי אדם ודרישת אדם, כי מרומם ונשגב הוא על כל אלה לאין־קץ. שוכן הוא בתפארת עוזו, ודבר אין לו עִמךָ, המעונה, הסובל, המבקש…
חי הוא בחיים המיוחדים לו לעצמו, בלא שמחה, בלא צער, בלא אהבה, בלא שנאה, בלא טוּב־לב, בלא רוגז, בלא רחמים, בלא כעס, בלי שינוי, בלי כיליון, הוא – הדממה, והוא – הנצח.
ואולם יודע אני גם זאת כי יפי הדברים האלה רק באומר, רק בצלצול, רק בהיגיון, כי מבעד לדברים אלה – קרח נורא. אם יראה המשורר חיים בקרח נורא – לִבּי לא יֵלך עִמוֹ. כי מה הם החיים בלי ידיעה, בלי חפץ, בלי רגש, בלי חירות, בלי יכולת לשנות את עצמו, בלא יכולת לצאת ממסגרת החוקים, בלי יכולת להגן ולהציל, מבלי יכולת לשאוף, לאהוב, להתגעגע ולחוּש כאב?
כי באמת לאמיתו לא מאשר מרומם ונשגב הוא הטבע ושוכן הוא ביפִי־הקרח וביפִי־הדממה שלו איננו שומע המיית אדם, כי אם מאשר אין אוזן לו לשמוע; מאשר אין יכולת חופשית לו, מאשר קופא הוא בתוך עצמו ואיננו יכול לצאת מן הקיפאון הנצחי שלו…
ומה ייתן לי ומה יוסיף לי קרח־עולמים זה, אם את החיים אני אוהב, את החיים אני מבקש, והחיים שמסביבי מענים ומדכאים אותי ומורידים אותי שאולה והנני מבקש חיים אחרים?
ומה ייתן לי ומה יוסיף לי קרח־עולמים זה בעת אראה ואשמע אנחת אביונים, אנקת ילדים רכים, תחלואי רעב, עינויי מוות, תלויים וטבוחים, פרפורי גסיסה, צהלת אבירים, חצופים וגסים, אבל כבד, קודר ושומם, אור רגע וחושך עולמים, בני אדם שוקעים ואובדים בעָוון, בגסות, בטומאה, בזוהמה, ורע, אכזריות, שקר ואונאת־עצמו שוכנים גם בתוך־תוכם של בחירי האנושיות, ועלוב עלוב הוא האדם, נושא הוא חרפה מרעיו, מקרוביו ומן החזק וערום ממנו, ובבוא צרה ומצוקה על האדם אין לו אל מי לפנות וממי לבקש עזר, כי חלש הוא האדם וכוזב הוא האדם, ובהגישו עזר וישע הוא מעליב ומחפיר, מקטין ומשפיל, והשמיים – ברזל, והארץ – נחושה, ו"חוקי הטבע אין לשנות"?
עזבתי את בני האדם, אבל הד קולם מגיע לי מרחוק והמיית ייסוריהם מלבּי אשמעם. ומה יושיעני השילוש: טבע־נצח־כפור?
והִנה ניגש אליי אותו הזקן הערום כנחש בתוך־תוכו ובפיו דברים: האמן בבן והִוָּשע!…
האומנם לא ידעתי את זה ה"בן"? האומנם לא הכרתי אותו? האומנם לא ראיתי ייסוריו, ייסורי־עולם? האנֹכי לא ידעתי חמלתו־אסונו, אהבתו־צרתו? האנוכי לא ידעתי תוגתו תוגת־נצח ומכתו־נצח? האנוכי לא ידעתי את אשר החל ל"העצב ולהמוג" בלכתו למות וצר, צר לו על העולם והחיים אשר נוטל עליו לעוזבם?
האנוכי לא שמעתי בהתחננו לאביו שבשמיים: "קחה ממני את הכוס הזה"?
האנוכי לא שמעתי בהתחננו לפני מותו כילד:
אלוהיי, אלוהיי, לְמָה שְׁבַקְתַּנִי?
אהבתי העמוקה נתונה לו וגם דמעה זכּה שבזכּות, ואולם עזר לא ממנו אבקש, כי אם ממי שגם הוא ביקש עזר, ממי שלו הגבורה ולו האהבה והאמת, מן אבינו שבשמיים!
צמא אנוכי. ארדה נא ואשתה מִמֵי הנחל הזכים אשר לפניי. ואולם צימאוני לאלוהים מי ירווהו? צמאה נפשי לאל חי, יודע, אוהב וכול־יכול!
ג.
וארד מן ההר וָאֵשְׁתּ מִמֵי הנחל הזכים ואשב לנוח בצל אחד האילנות על הנחל אשר ענפיו פּרוּשׂים מעל לנחל וניגשים הם בענפי האילן העומד נגדו. היה לילה. ראיתי חופּת־אל פרוּשה עליי, ומבעד לחופה כוכבי רום.
הירח והכוכבים מביטים ברְאִי המים ומסתכלים בבבוּאָתם. האזנתי סוד שיח הדממה. חושיי החיצוניים עייפו, וחושי הפנימי ניעור – נרדמתי ואחלום חלום.
ובחלומי והִנה המון נשמות עפות הֵנה והֵנה. אלה מגביהות עוף, ואלה נופלות. יש נופלות ושוקעות ויש נופלות ומתעוררות ומתעודדות. בהגביה הנשמות לעוף הן עולות לאוויר הדק מן הדק. רבות רבות מהן אינן יכולות להתקיים באוויר הדק ההוא והן נופלות מטה. ואלה שכבר נפלו בראשונה עולות ועולות ואין מעצור להן, כי על כן כבר נוסו בכל המסות, כבר שכנו בשאול וגם משם יצאו לֵאור באור החיים…
וכנפיים, כנפיים לנשמות, לאלה כנפי יונה, ולאלה כנפי נשר ולאלה כנפי גוזל רך…
ומָעוֹף שונה לנשמות, יש מעוף של נשגב ויש מעוף של יופי וחן, יש מעוף של חסד וטוב ויש מעוף של חָכמה ודעת ויש מעוף של קודש וטוהר…
וערב רב של נשמות עפות, עולות ויורדות, יורדות ועולות מסביב לנחל המים והמון מלאכי מעלה מַתווים תווים עליהם.
וארא בתווים והנה הם: "טוב", "רע", "צדיק", "חוטא", "מאמין", "כופר", ""ספקן", "תועה", "מבקש", "בעל תשובה", "שנה וּפירש", "תוהה על הראשונות", "מקצץ בנטיעות"…
ואבּהל ואשתומם: הגם פה מקום לשמות וכינויים – ואני אמרתי, כי כל אלה השמות והכינויים אך פרי החולשה האנושית המה…
ויט אליי כרוב טהור וילחש לי חרש, חרש: אל־נא תיבהל, אל־נא ייפול רוחך. גם כל אלה המלאכים מגעגועי בני האדם נוֹצרוּ ומִמִצוותיהם, כי על כן לא רחוקים הם מושגיהם ממושגי אחיך, בני האדם. בוא נא עִמי. הבה אשאךָ על כנפיי וראית את חיי הנשמות.
וארא והִנה המונים המונים של נשמות טובלות בנחל והִנה הן יוצאות טהורות ומזוככות…
והִנה הן עולות ועולות ואני נישא אחריהן על כנפי הכרוב והִנה לפניי היכל של בדולח טהור והוא היכל האמת.
ואתחנן אל הכרוב: הביאני נא אל היכל הבדולח ההוא, כי מאז נכסוף נכספה נפשי לראותו.
ויענני הכרוב לאמֹר: שמה לא יבוא כל חי, וגם אלה הנשמות אשר ראית רק בהיכל החיצון יבואו ואת ההיכל הפנימי אך מרחוק יראו, כי בבואם אל ההיכל הפנימי והיו – לאַין…
ואתה, בן אדם, עוד אבק העולם עליך וראית את היכל האמת מרחוק ושמה לא תבוא. וכלתה נפשך, ונכספת כל ימיך לבוא אל ההיכל פנימה, ורק מקץ הימים בהִנער ממך עפר הארץ אולי יהי חלקך בין אלה הנשמות הנכנסות…
אפס כי רק זאת אעשה לך, יען כי נכסוף נכספת כל ימיך אל אביך אלוהיך, על אברתי אשאךָ ואת עיניך אפקח וראית את הנשמות בצאתן מן ההיכל וראית את אור פניהן ואת צערן הכמוס…
ואדא על כנפי הכרוב במרחב אין־קץ ואנשֵׂא מעל לזמן ומקום ואשמע פתאום מאחורי, קול משק כנפיים וארא והִנה נשמות עפות…
ואביט בנשמות ואתבונן בהן – והנה הן הן אשר נכנסו להיכל הבדולח ופניהן מאירות באור אלוה. ואולם קמטי־סתר בפני רבות מהן ובקמטים מסתתר צער עמוק.
ואוסיף להתבונן באלה האחרונות והִנה הן הן אשר התוו עליהן המלאכים תו של "חוטאים" ו"כופרים" ו"תועים"…
ואשאל: מה זאת?
ויענני הכרוב: אלה ביקשו את האמת בהיותן על פני האדמה, את האמת הטהורה, והאמת הטהורה – נצחית, והנצח – לאלוהים הוא.
אפס כי לא ידעו נשמות אלה את הדרך אל האמת, וגם כנפיהן רפות היו. את האמת ביקשו, ולתעות ולבקש – לא חפצו. יותר מדי פחדו מן התעייה. ומרפיונם ומפחדם לקחו להם את ה"ודאי" הראשון ולבשוהו בגדי קודש, לבושי אלוה.
אלה האנשים מצאו את ה"חומר" ויעטרוהו בעטרת ה"קדמות" וה"נצח" וה"יצירה" וה"שכל" וה"נשמה" ו"אל־מוות" ו"אי־כּיליון" וכל קדושת החיים ייחסו לו וכל יופי החיים ייחסו לו; ובקוראם כל היום: "אין אלוהים" היה להם ה"חומר" – לאלוהים…
כי דיברו האנשים האלה על ה"נצח" ו"אל־מוות" וכל "יופי" ומעומק הלב ומתוך געגועים כמוסים נסתרים ומתוך שאיפה פנימית שבפנימית – הרי מבלי־דעת קרבת אלוהים חפצו…
כי לא הסתפקו האנשים האלה בחומר מת, ואך שונאיהם אמרו עליהם כי אך דומם המת הם רואים בטבע, ובאמת הרי החיו האנשים האלה את החומר בשירתם, בגעגועיהם, ביַחסם אל החומר הרבה דברים ממה שייחסו דורשי האלוהים – אל האלוהים.
שאיפתם טהורה הייתה וגעגועיהם גדולים, אפס כי בשאיפתם אל הנצח מצאו האנשים האלה – אליל. אותו הדבר שמצאו ושהחזיקו בו נבוב וריק הוא…
ובהידבקם ברעיונם ושאיפתם – בנצח, ובלימודם ובעיוניהם ובתולדות שהוציאו בהבל וריק, הכנס הוכנסו אל היכל האמת, ואולם את ההיכל הפנימי רק מרחוק ראו…
ותֵאורנה עיניהם כי את טעותם הכירו, והצער העמוק אִתם, כי עוד כובד החומר וחוק ההכרה מעיקים עליהם. כי שגו האנשים בכל ימי חייהם והמִשגה לא בִּן־רגע ישורש.
– והחוטאים?
– אלה החוטאים ביקשו גם הם את האלוהים ואת אמיתו ואת נצחו בכל לב ונפש, אפס כי האמן האמינו לאלה האומרים: "האלוהים מת", ובקושרם מספד מר על האלוהים המת ובהיות לִבּם מלא כאב ושאיפת נצח עשו להם את "האדם העליון" לאל וישקוהו בדמעות שליש שלהם וירווהו בגעגועיהם־מכאוביהם וישיתו עליו כל פאר וכל יופי אשר לאלוהים המה וייתנו לו גם את החופש המוחלט, גם את היכולת המוחלטת, גם את הנצח…
ובהיות להם כל אשר יעשה ה"אדם העליון" קודש ובתעות כל אחד מהם לאמֹר: "אני, אני הנני האדם העליון", ובהיות להם, כִּלְכָל אדם, גם תאוות שפלות וגסות ושאיפות קטנות ומוגבלות ומחשבות קטנות ואוויליות – כי על כן לא אלוהים המה – הלכו אחרי תאוות רגע, מחשבות שטות ומעשי תעתועים, בהאמינם כי כל אשר הם עושים, יפה הם עושים –
אפס כי לא ידעו אנשים אלה שָׁלֵו בכל ימי חייהם, כי נפשם עמוקה לאין־קץ ממעשיהם וממחשבותיהם, ובעת אשר המהות החיצונית שלהם שקעה ברפש, שאפה המהות הפנימית שלהם אל לבנת הספיר…
ושאיפתם העמוקה הביאה אותם אל היכל הבדולח הטהור, אל היכל האמת, ובראותם כי כיזבו להם אלה האומרים: "האלוהים מת" – אורו עיניהם וכל השפל והכבד שבהם התעלה, התרומם והזדכך.
ואולם מִשגה חייהם עודנו לעיניהם ועודנוּ שוכן בקמטי פניהם והצער מלַוֵם כצל…
וארא המון רב של נשמות נשמות, גדולות וקטנות, וכולן יחד יורדות ועולות ונתיבותיהן שונים ומשונים לאין־קץ. אלה עולות בנתיבות ישרים, ואלה בנתיבות עקלקלים, ואלה – אֵל־אלוהים יודע איזו הדרך יעלו ולאָן יבואו…
והנה לפניי שִׁפעת נגוהות של נשמות עליונות טהורות, מְזוכָּכות ומוארות באור אין־סוף ותִכהנה עיניי, כי לא נֻסּוּ באלה…
ואשמע מאחריי שיח־נשמות: מי הוא זה, אשר עיניו כהו?
– בן ארץ!
– גרשוהו! הורידוהו!
ואיקץ.
ד.
ואשב מַשְׁמִים: בני האדם זרים לי, בני השמיים מגרשים אותי, בהביטי באור נשמות כהו עיניי, המלכה אמת סגורה ומסוגרה בהיכל הבדולח שלה, ואני אנא אני בא?
היש לי דרך? אין לי כל דרך. אנא אלך? – אחת היא לי. האשוב אל בני האדם? רחם ארחם את בני האדם גם מקרוב גם מרחוק, ואולם אָהב אוהבֵם רק מרחוק. האלך אל בני אדם והיֹה אהיה כמוהם? היֹה לא תהיה כזאת! הֲמוֹנָם זר לי, מוריהם שנואים לי, יחידיהם תועים אומללים כמוני. האלך אל בני האדם ואהֲבתי אליהם, אשר אני נושא בלִבּי, תפוג תחדל? מרגלית טובה אחת יש לי ואהבה שמה, האומנם גם אותה אשליך החוצה?
הנה שמתי פניי המדברה. הבה אלכה שמה. המדברה? שמן לאש, מים מלוחים לצמא, ומדבר לשומם…
ואולם נַסֵה אנסה, אולי אשביע את צימאוני האישי בצימאון העולם; אולי תחדל יַתְמותי האישית בתוך היַתְמות הנצחית שבמדבר הנורא…
ואלך. תעיתי במדבר החול עידן ועידנים. היה לי המדבר לאב ויתמותו – לאם. אכלוני קווי השמש הלוהטים, הסופה החול והחורב. שכחתי את חסרוני המיוחד, כי הייתי כּולי שׁיממון… יומם ולילה שמעתי את המדבר השומם מתפלל לאלוהיו ומבקש מים ורוח קל ונשיקת חסד ופרי וזרע והמיית מעיינות וצהלת ילדים, ואני – תפילה. הכול חסר לי ובהיותי כולי חיסרון ושאיפה ועריגה והמיה וציפייה ותקווה לרחמי שמיים שכחתי תבל ויושביה, ויחד עם שׁיממון המדבר ביקשתי רק את מי שישים "ארץ ציה – למוצאי מים", "מדבר כעדן, וערבה – כגן ה'"…
ובתעותי אנה ואנה ובחנותי פה ושם מצאתי לפעמים גם נאות מדבר, עצי תמר ועיינות מים. נחתי בצל תמר, שתיתי מי מעין טהור. שכחתי לרגע כי במדבר הנני, זכרתי מנוחה. זכרתי מעיינות יוצאים בבקעה ובהר, פרדסים וברֵכות, שדות אשר ברכם ה', יבול־שדי וזיז־שדי. זכרתי בתים מלאים כל טוב, שובע ועושר ושפע. זכרתי את האדם, את ענותו, את סבלו, את גורלו. זכרתי את כל אשר ידעתי על האדם: פחדו, כּסלו, שנאתו. זכרתי את גורלי אני, את אסוני, את צימאוני…
כל אשר נשכח ממני בהיותי שקוע בשיממון עולם בא לפניי עתה ברגע המנוחה תחת צל התומר ביתר־בהירות, ואסוני גדל פי אלף. זכרתי את החיים ואת רע החיים; זכרתי כי עוד לא מצאתי את אשר ביקשתי ועוד לא קרבתי אליו בכל בקשתי ותעותי אף צעד אחד.
הכול צף ועלה לעיניי.
וכאבי – חדש עִמי.
השיממון העולמי לא בלע עוד את השיממון האישי שלי, כי הולך אני וכאבי עִמי, הולך אני וזיכרון התבל לפניי…
ועברו עידן ועידנים. עוד הפעם שכחתי את עצמי ואת התבל שבתוך עצמי ושקעתי בשיממון ובצימאון ובגעגועי־נצח הבאים מתוך שיממון.
ובדרכי פגשתי עוד הפעם בשפיים, במעיינות ובעצים נחמדים ובשובע ובשפע ובמנוחת־הוד ובצהלת היקום ובמשחק קווי השמש ובדממה קדושה, אשר בן אדם לא יטמאנה וחיה לא תחרידנה.
שקעתי במנוחה נעימה זו ואסיח דעת מן השיממון; שכחתי את השיממון ואזכור את היישוב. זכרתי את הטוב שבו, ומן הטוב שבו עברתי אל הרע שבו העולה שבעתיים על הטוב. זכרתי את כל אשר אמרתי לשכוח בתוך השיממון ואת עצמי זכרתי.
ועוד הפעם – שיממון, ועוד הפעם – מנוחה. וככה רצתי רצוא ושוב, מן עצמי ואל עצמי, משיממון נפשי אל שיממון העולם, ומן העולם – אליי, הֶעָנִי.
ופעם אחת בהיותי תועה בעומק ישימון ראיתי פתאום לפניי הר גבוה. עליתי על ההר, ירדתי מן ההר ולפניי עץ תמר ולרגלו מעיין הומה. בפינה נידחה זו שָׁכן מלאך האושר. אחר רוב עמל ונדודים ורעבון וצימאון ושיממון עולם, היה לי עץ תמר זה במורד ההר כגן אלוהים, ולחש המעיין – גילוי של האין־סוף. מסביב לי מעבר להר – ישימון וצימאון. רק בנקודה קטנה של עץ פרי ומעיין הומה הצטמצמה שכינת הטוב. הרגשתי עצמי כנישא ונרדף מגלי הים המושלך אל אי קטן, בודד, יפה ונחמד. נַחְתִּי, שקעתי בדומייה, השירה האיטית של המעיין נסכה עליי רוח תרדמה. ישנתי כל הלילה. קַמְתִּי בבוקר. קווי השמש צוהלים לקראתי והמעיין לוחש לי: צפרא טבא. נפשי בהירה, שוקטה ועמוקה. זכרתי את כל אשר עבר עליי עד עתה ואשאל את נפשי: עד מתי?…
והמעיין לוחש:
כן היה וכן יהיה. כן היה וכן יהיה…
ואומר לנפשי: האין קץ לשיממון וצימאון, לעינויים וייסורים?
ורעיון עתיק־יומין עולה אליי מתוך הדממה שמסביב וְשֶׁבִּי:
החפץ מוליד את הצימאון, והצימאון – את הייסורים. המהות העיקרית, התוכִית, העולמית והנצחית של החיים הוא – החפץ. החפץ בונה עולמות ומחריב, מחריב ובונה, ולעולם לא ידע שָׁלֵו. מה הוא חָפֵץ? – כל ציור וכל ידיעה אין לפניו. צער צורֵב חבוי בתוך־תוכו והוא מבקש מוצא. עיוור הוא החפץ, וצירו – אילם. בבקש החפץ העולמי מוצא מתוך צערו העולמי הוא פושט צורות ולובש צורות. מתלבש הוא החפץ באידיאות רוחניות, עולמיות, נצחיות ומתגלם ומתמחש הוא במינים גשמיים ויורד הוא מטה, מטה, עד התגלמו – בפרט, באיש, בחפץ הפרט, בחסרונו, בצערו, בצימאונו. תועה ותועה הוא החפץ העולמי, חפץ הוא להשתחרר מעצמו, אפס כי בכל אשר ייצר ויברא – הצער בתוקפו הוא עומד. נטפלת לו להחפץ העולמי, להצער העולמי, אילוזיה עולמית. רואה הוא מחזות שווא. כסבור הוא – שם האושר, שם הטוב, שם המנוחה, שם המרגוע, בא הוא לשם ומוצא – אפס. והאילוזיה ניצבת, ניצבת עוד הפעם לפניו בקסמיה: לך נא שמה, שמה. ותמיד הוא, החפץ־הצער, יוצר ויוצר, בונה ובונה, מבקש ומבקש.
והאדם כים נגרש מן החפץ העולמי, הלובש בו צורה פרטית וחפץ פרטי, והולך הוא לבקש אושר, ומוצא – הבל הבלים. אינו מוצא את אושרו וחש הוא כאב נצח. רואה הוא את ה"הבל" שבכל דבר ודבר, חש הוא את המכאוב, ובכל זאת הוא מבקש ומבקש. מבקש הוא ונלחם תמיד עם פרטים רבים אחרים, אשר כמוהו מבקשים גם הם את אושרם הפרטי, נופל הוא תחתם או מכריע – וצערו לא יסוּף. כי כל דבר חיצוני, כל דבר מושג לא ישקיט את החפץ־הצער, שהוא – תוך־תוך של ההוויה.
אפס כי ברבות העִלות והעלולים, ובהגיע החפץ־הצער לנקודתו היותר גבוהה, באדם, לפי שבו, באדם נולדה ההכרה ואִתה הכרת הצער – מוצא הוא החפץ־הצער שם גם את שחרורו. נבחרי מין האדם מכירים את מקור צערם – את הצימאון, ומקור צימאונם – חפץ החיים, והם ממיתים בתוכם את חפץ החיים. התאוות והתשוקות יחדלו ומקור הרע – יָבוש ייבש. בהבין האדם, כי כל תשוקה היא עיוורת וכל מטרה כוזבת, ימית בלִבּו כל תשוקה ברגע היוולדה. מדרגה ראשונה – ימית בלִבּו כל שנאה, כל קנאה, כל חפץ־מלחמה, כל חמדה, כי אין את מי לשנוא ולקנא ולהילחם או לחמוד, ואין בעד מה לשנוא ולקנא ולהילחם או לחמוד. מדרגה שנייה – ימית את חפץ־החיים שבלִבּו. מדרגה שלישית – ישלול את חפץ־החיים בשורשו, ובמהותו העולמי. החפץ – לעולם יישאר; הוא – הנצח. ואולם חפץ־החיים, הגילויים, הבקשות, הצער – חדל יחדלו. החפץ ישוב אל עצמו מוטהר ומזוכך מכל סיג של חיים ושל בקשה ודרישה. החפץ העולמי, אחרי אשר צורף וזוכך מכל יש, ממש וחיזיון הוא – האין הנשגב – האפס הנצחי, הנירוונה. במנוחה שאננה זו של הנירוונה ישכון האדם המכיר, ישכח עולם ומלואו, ישכח את החיים והמונם, ישכח את תשוקתו־צימאונו, ישכח את צרתו־אסונו.
"ואתה בן אדם" – כך לחשה לי הדממה – "למה תבקש, תחפש את אשר לא יימָצא? כל אשר יבקש האדם – לא ימצא. מבקש אתה את אלוהיך, צמא אתה לאלוהיך – בבקשה, בצימאון לא תמצאהו. חדל נא, בן אדם, חדל נא. חדל נא מלבקש את אלוהיך, חדל נא מלבקש כל דבר. שב ודוֹם. גָרֵשׁ כל חפץ מוחשי, מורגש ומושכל מלבבך. הִשקע רק בחפץ העליון המזוקק מכל אלה. כשתחדל לבקש כל דבר – ימצא לך אלוהיך".
"ואתה, בן אדם, הלא כבר הוגד לך בחזון הלילה, כי בבוא הנשמות אל היכל הפנימי של האמת יהיו לאַין, ועתה דע לך, כי בהיותך בנירוונה תבוא אל ההיכל הפנימי ההוא. עודך מתהלך על פני האדמה, וכבר הִנך – אַין…".
ואומר לנפשי: המִדבר כולו צימאון. אצא את פני המדִבר. פה המלחמה קשה. אין להשיג מנוחת־עולם במקום צימאון־עולם…
ואנה אלך? האשוב אל בני האדם? לא! צימאונם לא קטן מצימאון המִדבר. שם בין בני האדם אשיג את האַיִן לרגע וטבוע אטבע תמיד במצולות היש; רגע אמצא מנוחה, ומשנהו – עינויי תופת…
אצא נא את פני המדבר ואל בני האדם לא אלך. אלכה נא לתעות בהרים. אעלה נא על הר גבוה שבגבוהים. אעלה למקום קרח־עולמים. שם אחיה – בנירוונה.
ה.
גם בהרים אין מנוחה. עולה אתה על הר־אל אחד. בוחר אתה לך פינה שוקטה. אין בן־אדם תייר מטייל שמה. אין איילת ההרים תועה שמה. נאלם קול חיה מתחת. שכניי בהרים ישנים את שנתם. ההר כולו ישן את שנתו הסתומה. יושב אתה בפינתך ושוקע בדממת־עולם. חושב אתה את מחשבת הדממה הגדולה ומתרומם עד לנקודת האפס. ואולם פתאום מגיע לאוזנך הד קול מפלי־מים. יורדים הם מגָבהי־רום, שוטפים, הומים, רוגזים, קופצים, דוהרים על נקעי ההרים, רוחצים סלעי־מגור, לוקחים עִמם כל אשר יפגשו, שואפים לעמק, יורדים ויורדים, מלחכים עפר ארץ. מדברים הם ברבואי־רבואות קולות, שָׁרִים הם רבואי־רבואות שירות. מתפללים הם לאלוהיהם רבואי־רבבות תפִלות. ואתה, בן אדם, שומע את כל אלה – ואוזניך תחרשנה. רק אחת אתה קולט: המיה, שאיפה, מגמה, עריגה, אהבת רום ועומק, חפץ להִשקע, לרדת, לתת, להשפיע, להשביע, צימאון של הרווה, הגות־־נכאים של ענקים, חולשה שבגבורת־עולם, געגועים נוראים של הנצחים…
הומים, הומים איתני־עולם: הם – הכול, ולהם יחסר – הכול. קול ד' מן המים – קול ענות גבורה הוא וגם קול ענות חלושה…
הומים מעיינות, שוקקים פלגים, ואף נפשך הומייה ושוקֵקה: להתנפל אל המים אתה חפץ, לשטוף, לזרום עִמם מן הנצח ואל הנצח, להשתובב, לקפוץ, לצהול, לרדת עִמם מטה, מטה, לסחוף, לקלוט הכול, לבלע ולהשחית את הכול מרוב אונים ומבלי דעת, להשקות, להשפיע, להשביע את הכול ולהישאר תמיד הומה, תמיד שוקק…
שומע אתה וחש את כל אלה והדממה שבנפשך עוזבת את מקומך לצימאונך הנצחי…
כל אשר הֵמַתָּ בנפשך מתעורר לתחייה. תאוות עצומות מתפרצות מתהום נפשך – ואתה עוזב את ראש ההר.
יורד אתה ויורד. אתה עומד בחצי ההר ועמוד השחר עולה לקראתך. נראים האדים הלבנים. נולדים החיים בהרים. השוכנים בחגווי הַסְלָעִים יוצאים אחד אחד ממחבואיהם. נשמע קול חליל הרועה. צלצול הפעמונים טובע בהמיית המעיינות. עיניך תחזינה שכבות־שלג ברוּם ועדרי־שלג מתחת. נשר אדיר טס ברום ונפשך טסה עִמו…
מוסיף אתה לרדת. הֵנֵצָה החמה. שמש ההרים שולחת את קוויה הראשונים אל שטף המים. קוצף השטף, מַתִּיז מרגליות, מרגליות. נושקים קווי הפז את המרגליות, הולך עלם רועה אחוז בזרועות חברתו. צוחקים ילדים־מלאכים, והד צחוקם מגיע לאוזניך. קמים תיירים משנתם, עולים אליך, ובעיניהם הצימאון אשר הביאו משפל…
יורד אתה ויורד, מגיע אתה לתחתית ההר. יוקדים קווי השמש. מרחוק נשמות השירה המורה של עיט הרים. בני אדם נבהלים, נחפזים, רודפים, מבקשים, נלחמים. נראה צימאון החיים בכל תוקפו ועזוז מוראו. נראה מרחוק ראש ההר, מרמז הוא אל יושבי שפל, מזכיר הוא את הדומייה – בני האדם לא יאזינו, לא ישמעו…
רואה אתה את כל אלה ואתה נחפז לברוח משם. עוזב אתה את בני האדם ומבקש אתה לך בין ההרים נתיבות עקלקלות. תועה אתה אנה ואנה. איש לא יפריעך. עולה אתה ויורד, יורד ועולה. רואה אתה את לוע ההרים. תהומות פתוחים לפניך. צרים, צרים השבילים, עמוקים, עמוקים התהומות. נראה לפניך האין־סוף של הכיליון. אוחז אתה בכל עוז במשענת־התיירים אשר לך לבל תאבד את שיווי המשקל. מתפתלים השבילים כנחשים וחליפות למראה אשר תראה. פה ירק דשא, ושם – צחיח סלע. פה רוויה ושם – חורב. פה המולה חרישית, ושם – שתיקה מַחֲנִיקָה. רום עולם ועומק עולם. להט השמש וקיפאון קרח. לובן שלג ושחור צורים. עצי־אל ואזוב. רוחך נתון בין קור וחום, מנוחה ותנועה, מוות וחיים, נצח ורגע, גובה, שטח ועומק, תוגה וצהלה…
תועה אתה ותועה ועוד לא מצאת את המנוחה אשר ביקשת, עוד לא מצאת את המקום אשר בו תִּקפא בנקודת האפס. אוחז אתה בשולי הנצח – ונופל. נדחף אתה להיכל הדממה ומגורש משם. תועה אתה ותועה וצימאונך לא יחדל…
ובהעריב שמש, אתה עולה במשעול צר אחד, אשר רק אדם אחד יעבור בו ואם יעברו בו שניים כאחד ונפל אחד מהם או שניהם אל תהום הכּיליון. פותחים התהומות את פיהם וחפצים לבלעך. רואה אתה לפניך את האפס השואף אליך, מביט אתה באפס ואך לבבך נִמְשַׁךְ אחריו. סובב הולך ראשך עליך. עוד רגע, עוד רגע – ובאפס אתה שרוי. רואה אתה ראש ההר מרחוק, ענני־ערב, פה ושם כוכב תועה, שביב נופל; עדרי־שלג רצים, עננים נחפזים, עוד חידת החיים מושכת אותך ובכל כוחך אתה מתאמץ להחזיק מעמד. נסמך אתה אל קיר הצורים, דורך ודורך לאט, עולה ועולה עד הגיעך לנקודה גבוהה בהר אשר עוד לא דרכה רגלך בו. העננים הם – מתחתך. קְרָחִים עולמיים – ממעל לך. הד השטף לא יגיע. אין קול. אין קשב. חפץ אתה להִשקע במחשבת האפס שלך ורעד יאחזך. עין בעין אתה רואה את הנצח. לא אפס לפניך, כי אם יש נורא. מחרידך האפלה האיומה. מחרידך הגובה הנורא. מחרידך הבדידות האיומה. הקרחים שמעל מקפיאים את דמך. השמיים פתוחים לפניך. קול קורא אליך מגובהי מרומים… על ברכיך אתה נופל: אל גדול ונורא!
ו.
לא אפס נתנו לי ההרים, כי אם יש; לא קור, כי אם אש נצח; לא דממת אבן, כי אם חרדת קודש.
עזבתי את ההרים. אל אחיי ירדתי. את אִשִּׁי אני נושא אליהם.
עוד אני נושא את אִשִּׁי ולא ידעתי אכנהו –
ואומר: אם יגידו לי בני האדם: "מה שמו"? מה אומר אליהם?
ואתע במישור גדול ואשקע במחשבות־תהום ואשיח עם נפשי: מה שם אלוהיך אשר אותו תבקש?
השמות – ריק הם. אינני יודע כל שם לאלוהיי. אינני יודע גדר לו…
– ומה שׂחוּ לך ההרים?
– רק את אשר אני מבקש.
– ומה אתה מבקש?
– עוד לא ידעתי שם לזה.
– ואיך קוראים לזה בני האדם?
– פלא.
– והלוא גם ההמונים מבקשים פלא?
– מבוקשם – חולשה ועריצות וקפידא ומחשבה קטנה וחפץ־תוהו. ומבוקשי – עוז נצח ומחשבה אין־סופית וחפץ אין־סופי.
– והלא גם הפילוסופים מבקשים "אין־סוף"?
– מבוקשם משועבד לטבע ולחוקים ולהכרח, ומבוקשי – חירות מוחלטת.
– והלוא גם תיאולוגים נבונים מבקשים את זו?
– חירותם יודעת מצוות ועבֵרות וטובים ורעים ומוסר. ושלי – מרוממה ונשגבה היא לאין־קץ על כל אלה.
– והלוא גם האִימָרַליסטים מבקשים חירות זו?
– את חירותם האישית יבקשו ולזדון הלב הם משועבדים, ואני אבקש את חירותו של האלוה שבי הוא, וגם מחוצה לי, חירות זו המשחררת גם מן האישיות, גם מן הפרטיות, גם מן זדון הלב, גם מכל צרוּת האופק של אנוש בן־תמותה…
– והלוא גם המיסטיקאים מבקשים חירות זו?
– מבוקשם – אֵד, חלום, אין־נירוונה; ושלי – יש, ממש…
– והלוא גם המשוררים מבקשים יש נשגב?
– מבוקשם – שובב, פרא, פרי דמיון, פרי געגועיהם והמיית לב, ושלי – אמת של שמי־מרום ועמקי־תהום כאחד, אמת קיימה, קביעה ומוחלטת ונשגבה היא לא רק על כל חפץ אנוש ועל כל השגת אנוש ועל כל חלום אנוש, כי אם גם על כל שירת אנוש ודמיון אנוש ושאיפת אנוש וגעגועי אנוש…
ומה דרכי "פלאך" ואיזו הדרך עולים אליו?
עוד לא ידעתי. הבה אבקש.
