בראשית שנת תרס"ז (1906) הוזמן ר' הלל צייטלין לוורשה על ידי שמואל יצקן לשמש עורך לשבועון חדש. יצקן היה המוציא-לאור של עיתון יומי נפוץ בשם "אידישעס טאגעבלאט", שהחל להופיע כשנה קודם לכן, וכעת התעתד להוציא לאור את ה"אידישעס וואכענבלאט" (כעבור שנה יתאחדו השבועון עם העיתון היומי, והם יחלו להופיע תחת השם "היינט" – עיתון שיהפוך עד מהרה לאחד הפופולריים ביותר במזרח אירופה).
בגיליון השני של ה"וואכענבלאט", נר שלישי של חנוכה תרס"ז (1906), פרסם ר' הלל בעמוד הראשון את המאמר "די קליינע ליטעלעך". המאמר היה מעין תגובה ביקורתית לשירו היידי הנודע של מוריס רוזנפלד משנת תרנ"ז (1897), שתורגם בהמשך לעברית בשם "נרותיי הזעירים". שיריו של רוזנפלד, שהיו רוויים באווירה פסימית ובביקורת חברתית, נפוצו באירופה במספר שפות בראשית המאה העשרים. ברם שיר זה מצא את דרכו לתנועה הציונית והפך להיות לסמל של אופטימיות, חזון ותקווה (שמא יש בשיר ובמאמר גם יחד משום מחווה לסיפורו הקצר של הרצל, "המנורה").
אל כתיבתו הפובליציסטית של ר' הלל התלוותה עוד מראשיתה נימה קנאית תקיפה. הוא קבל בקול רם על העסקנות, הבטלנות, פלפלנות השווא, קטנות המוחין ושאר תכונות גרועות שהוא מצא בתנועה הציונית. הפעילים הפוליטיים, לדבריו, אינם רגישים דים לסבלו של העם, ו"הגוף העברי הולך וגווע". במאמר משנת תרס"ד (1904) הוא מפציר בקוראיו להתבונן במצבם של היהודים לאשורו:
"צאו והתבוננו בקבצנים הרבים שבגליציה, בפראים הרבים שברומניה […] מנוצחים תמיד במלחמת החיים האפלה, סובלים צרות ורדיפות, עוני ומחסור לבלי קץ, נרמסים ונדרכים ברגלי כל זר וכל חומס.
לאכול פעם אחת בשני ימים, ללבוש קרעים, ללון בדירה סרוחה, או גם לתעות בחוץ בלי מחסה, לבלות ימים ושנים בבתי כלאים – לזה כמו כבר הורגלו הרבה מצעירנו"
בניגוד לתיאורים אלו, הדיונים בקונגרסים היו לטעמו מופשטים וחסרי רגישות כלפי המציאות הממשית. חלק ניכר מן הצירים התהלך בזחיחות, ו"אי אפשר להרגיש כלל בפני הצירים שישנה איזו 'צרת היהודים' בעולם… ישמחו להם הנערים, מדוע לא?".
הטון של ר' הלל כלפי אותם חברי מפלגות ועסקנים הלך באותן שנים והחריף. "נאדות נפוחים" – הטיח בהם – "פנים מפיקים טפשות", "תגרנים של שוק". דעתו לא תנוח עד שיחבר עליהם מעין קינה נשכנית במיוחד, פרפראזה לפיוטו של רבי ישראל נג'ארה "על מי נטשת מעט הצאן": "הנטשתו על כל מיני הנבלים והחנפנים, הצבועים והנוכלים, עזי הפנים והשחצנים, פריצים והדיוטים הקופצים בראש, הפוסעים על ראשי עם קודש ועוברים על חלליהם בלא רחמים וחמלה?", ויסיים בה:
"אומללים אנו! ד' שלח בנו ערב רב של לבלרים, בטלנים, פטפטנים וצבועים ושקרנים מכל המינים, וכששלח לנו בחסדו סופרים אחדים גדולים וטובים לקה אותם במחלת האסכולסטיקה […] העיקר הוא להם הפלפול, החידוד, החידוש […] ולא העניין המעשי, התועלת המוחשת, העזרה האמיתית לעם העיוור, היתום והאומלל"
כשנה קודם עקירתו לוורשה פרש ר' הלל מהתנועה הציונית, בשל דחיית תכנית אוגנדה, אך המשיך להשחיז את עטו במאבק פובליציסטי מר. הוא תמך בכל כחו בפתרון טריטוריאלי – ארץ ישראל, לדבריו, לא תוכל להכיל את מליוני היהודים, להם דרוש מקלט בהול – ומשלא התאפשר הדבר במסגרת התנועה הציונית, ניסה לקדם אותו באמצעות התנועה הטריטוריאליסטית.
במאמר זה הוא מבקש את הגדולה ואת הגבורה, את החירות ואת האור, ומציג תביעות ושאיפות – לצד ביקורת פוליטית, מבט מפוכח ואמירות נשכניות.
תודה ליוסף פולק על הסיוע במלאכת התרגום.
—
א.
"נרותיי הזעירים
מה רבו הסיפורים
לי ילאט האור…"
מה מספרים לנו הנרות הזעירים?
הם מספרים לנו על חיי טבע, על ארץ, על כח, על גבורה.
אך אנו – אין לנו ארץ, אין לנו כח. הכל רק דברים מהעבר, דברים שהיו אי-פעם. ההווה הוא מחסור ובדידות, מחשכים וחולאים.
מה יהיה כעת? מה עלינו לעשות כעת? כיצד נשיג את הכח? מהיכן ניקח את הרוח?
אומרים לנו: האזינו לסיפורים, שאבו מהם גבורה, שאבו מהם רוח. האזינו, האזינו, הם יגידו לכם המון. אם יש לכם אזניים – תשמעו, אם יש לכם לב – תרגישו.
אולם זה כבר אלפי שנים שמספרים לנו את הסיפורים הללו, אלפי שנים שאנו מאזינים ומאזינים. ואף על פי כן – נותרנו בודדים ודלים כפי שהיינו, עמלים ויגעים כפי שהיינו, סחופים ודווים כפי שהיינו.
רע. לא עזרו לנו הסיפורים. הם הפכו ישנים, ישנים מאוד. היה עליהם לעורר את הרוח, אך הם לא עשו זאת.
נרות זעירים, אנו רוצים לשמוע את הסיפורים, אך אלו כבר אינם מנחמים אותנו, אינם מביאים את הרוח. הם הזדקנו, אנחנו עצמנו הזדקנו. חדשים הם רק היסורים שלנו, משנה לשנה רק הולכים ומתחדשים…
להמשיך לקרוא ←
