מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון "בדרך" של ההסתדרות הציונית בפולין, בשנת תרצ"ה (1935). בשבועון זה פרסם הרב צייטלין כמה וכמה מאמרים על גדולי ישראל ועבודת אלוהים, שלא זכו לאחר מכן לאיסוף ולהדפסה מחדש.
חלקו הראשון של המאמר כאן
—
ה.
העלאת הניצוצות. ענין ה"ניצוצות", נפילתם, ירידתם, צרופם, זכוכם ועליתם על ידי המעשים הטובים של בני האדם מבואר גם בקבלת האר"י, ואולם כמו כל הענינים שבקבלת האר"י גם ענין נשגב ונערץ זה מרחף רק בשמי מעל ולא נתן לתפיסת איש בן תמותה, מלבד לבני עליה "דעיילין בלא בר" (נכנסין להיכלות שלמעלה בלי רשות מיוחדת), וגם זה רק ה"מציץ מן החרכים"; בא הבעש"ט ופרש ובאר לנו ענין זה, הלבישו לבושים כמעט נראים ונגלים לעינינו, הסבירו באופן ציורי וקרבו אל ההשגה הריליניוזית של כל עובד אלקים ומקיים אחר חוקי התורה ופקודותיה.
"התורה חסה על ממונם של ישראל, ולמה? – משיב על זה הבעש"ט – כי בכל דבר שהאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי הוא נהנה מהחיות שיש באותו דבר, כי לולא אותה החיות הרוחנית לא היה שום קיום לאותו דבר ויש שם ניצוצות קדושים השייכים לשורש נשמתו, ומפני טעם זה יש אדם שאוהב דבר זה ויש אדם ששונא דבר זה ואוהב דבר אחר, וכשהוא משתמש באותו כלי או אוכל מאכלים אפילו לצורך גופו הוא מתקן ניצוצות, כי אח"כ הוא עובד להשי"ת באותו הכח הבא לגופו מאותו מאכל או מלבוש או שאר דברים".
"ולפיכך יארע לפעמים, (שכשכלה) [שכשיכלה] האדם לתקן כל הניצוצות שהיו באותו הדבר השייכים לשורש נשמתו, אזי לוקח ממנו השי"ת אותו הכלי או אותו הדבר ונותנו לאחר. לפי שאותם הניצוצות הנשארים שייכים לשורש הנשמה של זה האחר".
בהתאם לרעיון זה פרש הבעש"ט את הכתוב: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעעטף" (את כל המזמור ק"ז הבעש"ט מפרש על ניצוצות הקדושה שהם שבוים ואסורים וחולים ומעונים). בני אדם רעבים וצמאים הם לדברי מפני "שנשפשם בהם תתעטף", מפני שהנפש של עצמם – ניצוצי הקדושה השייכים לשורש נשמותיהם מעוטפים הם בכל אלה הדברים המוגשים להם לאכילה ולהנאה, והם – ניצוצות הקדושה – כמו מתחננים הם לאדם שיגאלם מבור השביה שבו הם ניתנים ויעלה אותם ע"י שיעבוד בהם, בכח ובחיות שבהם את ד'.
ועל כן היה הבעש"ט רגיל לאמור: "אוכלים אנו בני אדם ושותים בני אדם ומתלבשים בבני אדם ומשתמשים בבני אדם", מפני שבכל הסובב ומקיף אותנו ישנם ניצוצות של נשמות בני אדם השבויים ואסורים בתוך הדברים ומצפים ומקוים ומייחלים שאנו נשחרר אותם מכבלי החמרים שבהם הם נתונים על ידי מה שנספוג לתוכנו אותם הניצוצות, כלומר אותם הכוחות החיוניים הרוחניים ובכוח ההוא נלמוד את תורת ד', נעשה צדקה וחסד ונדבק את כל מחשבותינו לאלקים חיים.
להמשיך לקרוא ←
