סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו" התפרסמה מעל דפי השבועון הציוני "בדרך", בשבט-אדר תרצ"ד (1934). מבין עשרות המאמרים שהקדיש הרב צייטלין לחסידות ולקבלה, הייתה זו הסדרה הראשונה והיחידה שהוקדשה לקבלת האר"י.
קיימת עדות לכך שהרב צייטלין תכנן כבר בשנות העשרים המוקדמות – בעת שחיבר את ה"מפתח לספר הזֹהר" ואת "קדמות המסתורין בישראל" – להוציא לאור שתי מונוגרפיות: האחת על האר"י והאחרת על הרמח"ל. אפשר שמדובר בהמשך או בעיבוד לאותו פרויקט מוקדם, שלא יצא אל הפועל.
בין כך ובין כך, מדובר בסדרת מאמרים השווה באורכה לספר קצר. חלקה הראשון של הסדרה ביוגרפי (או הגיוגרפי), ומתאר את קורות חייו של האר"י ואת האגדות שנרקמו סביבו, ואילו חלקה השני הגותי יותר, ועוסק במושגי יסוד במשנתו. בניגוד לדבריו של גרץ, והבאים אחריו, כי האר"י הרחיק את הקבלה מן הפילוסופיה (תוך עיסוק בסגפנות, בגלגולים ובקמיעות) – טוען הרב צייטלין כי אדרבה, האר"י כלל בתורתו כמה מן הבעיות היסודיות ביותר של הפילוסופיה, ובכך אף הידק את הקשר ביניהן.
למרות שהרב צייטלין תכנן לכלול את הסדרה באסופת כתביו, היא לא נכללה בכרך "בפרדס החסידות והקבלה" שהוציא בנו, אהרן. להערכת הסדרה מצטרפים דבריו של גרשם שלום, שבמכתבו אל רבקה ש"ץ-אופנהיימר בעניינו של הרב צייטלין, ציין כבדרך אגב "הצטערתי שהשורה הארוכה של מאמריו על קבלת האר"י (על פי ספר עמק המלך) שנדפסו בשנות השלושים בוורשה לא הופיעו אף פעם מלוקטים כספר". כעת היא מופיעה בשלמות.
—
א. אגדה על דבר לידת האר"י
האגדה קלעה מקלעת שושנים מסביב להולדתו של האר"י. הבה אקטוף ממנה שושנה אחת, אשר ריחה יביאנו אל היכלו הפנימי של גיבור המסתורין בשנות המאות האחרונות.
"איש היה בארץ הצבי ושמו מוהר"ר שלמה לוריא ז"ל, והיה האיש ההוא תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע. ויהי היום ויוותר רבי שלמה בבית הכנסת לבדו עומד ומעמיק בסתרי חכמה, וירא אליו אליהו הנביא ז"ל ויאמר לו: שלוח אני אליך מאת אל עולם לבשרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק והוא יחל להושיע את ישראל מיד הקליפות, על ידו יתוקנו נפשות רבות שהן בגלגול ועל ידו יתגלו סודות התורה הסתומים והחתומים. לכן השמר והזהר, שלא תמול אותו עד שאבוא אני ואהיה סנדק לרך הנימול. ויהי ככלות אליהו לדבר – ויעלם. וישב האיש שלמה כל היום בבית הכנסת, בוכה ומתפלל כל היום, וכך היה אומר: רבונו של עולם! אנא קיים נא את הבשורה שבשרתני, ואף על פי שאיני הגון וכדאי לכך, עשה למענך ולא למעני.
בלילה הלך האיש שלמה לביתו ולא גילה אף לאשתו את סוד הבשורה, וידע את אשתו ותהר ותלד בן. ויהי בצאת הילד מרחם אמו, וימלא הבית כולו אורה, וישמח האיש ביוצא חלציו ויחכה עד היום השמיני כדת, ויוליכהו לבית הכנסת למול אותו כמנהג, ויחפש חפש מחופש בכל פנות הבית לראות הבא אליהו ז"ל – כאשר הבטיח – אם לא? וכל העם אץ באיש לאמר: גש, החזק בנך למולו, והוא השיב: עוד לא באו כל קרובי… עברה שעה אחר שעה, עברו שעות רבות, ואליהו איננו. וידבר האיש במרירות נפשו: אם לא בא אליהו – הנה עונותי הטו אלה. רק מרוב עוונותי לא נתקיימה בי הבשורה הרוממה, וימרר האיש בבכי.
ויגלה אליו אליהו ויאמר לו: מנע קולך מבכי. קרב, עבד ד', אל המזבח ועשה את עולתך, שכולה כליל לאשים, שב על כסאי ואני אמול את הילד, אחרתי עד עתה כי חפצתי לדעת השתמור מצותי אם לא. או אז לקח אליהו את הילד מיד האשה וימל אותו"[1]
אליהו היה המבשר וגם המוהל, אליהו, המורה הנעלם של האר"י, החבר והידיד אשר לא מש ממנו עד הנשימה האחרונה, אליהו המשמיע טוב, המעלה ארוכה לכל שבר, הרופא לכל נגע, המוחה דמעה ומנחם אבל, אליהו המגלה עמוקות מיני חושך ומפענח כל חתום, אליהו ההולך תמיד לפני מלך המשיח ומיישר הדרך לפניו, הוא היה גם הכהן אשר הקריב את הקרבן הגדול לה', כמיכאל השר הגדול המקריב נשמות של צדיקים על מזבח של מעלה, ככה הקריב גם אליהו את דם הילד הנימול, שעתיד היה להיות מורה דרך גאולה לעם במשך שנות מאות.
עוד טרם יולד, קרא אליהו את שמו יצחק, כי כיצחק בן אברהם היה עולה תמימה לה', כולו גבורות קדושות, כולו אש קודש, מיום רדתו משמי האצילות אל עולם השפל, עמק הבכא, עד שובו למרומי שמיו, ויעל עמו את כל הנשמות התועות והנדחות אשר הוציא ממעמקי תהום, מנבכי טומאה, מן היסודות, מן האוירים, מן הרוחות, מאש, מסערה, משטף מים, מנענועי עלים ומשיחת אילנות.
