פורסם בכתב העת "בר" גיליון י, תשפ"ב
כתב העת "בר" חוגג כעת גיליון עשירי, ואלו כמה הגיגים קצרצרים שמתפרסמים מתוך הערכה רבה לעורכים – דוד כהן (דוּכי; גילוי נאות – גיס יקר); משה בלאו; צור ונטורה; גילעד הסה; אברהם אליצור; ואביעד מרקוביץ'; ועוד כמה שמות (ועִמם הסליחה).
אי-אז בשנות התשעים תיאר גדי טאוב את הגילויים השונים של התרבות התל-אביבית הצעירה שפגש כ"מרד שפוף" – "כאילו יותר מִשֶּׁיֵּשׁ כאן פְּרִישָׁה של אָוַנְגַּרְד תרבותי לוחם מתוך איזו קהילה תרבותית שַליטה, יש כאן מוֹשֶׁבֶת גּוֹלִים מאונס, שמנסה להקים לה איזה מינימום אפשרי בתוך מה שנראה לה כחלל תרבותי שנתרוקן" (עמ' 47). המערכונים, הפופ, הסיפור הקצר, העיתונות ו'השפה הרזה' הצביעו על תחושה של אי-נחת, ולא פחות מכך, על קליטה והפריה של רעיונות חדשים.
בפרפרזה לכך, גם אם עדיין לא בדומה, ניתן לדבר בחברה הדתית כיום על "החידוש השפוף"; גילויי תרבות שחסרים אמנם את חדוות האידאולוגיה, להט המניפסט, הניסוחים החדים והדמויות הסוחפות שאפיינו את שנות התשעים בציונות הדתית – מהקמת המכינות הקדם צבאיות והמדרשות ועד הישיבות הניאו-חסידיות; מייסוד בית מורשה ו"קולך" ועד ישיבת "שיח" וישיבות הקו; מ"מימד" ועד "תקומה"; מ"משיב הרוח" ועד "מקור ראשון"; מהריצה למאחזים ועד הריצה לגל"צ – ועם זאת, מתעקשים לומר או לעשות משהו.
"החידושים השפופים" במרחב הדתי דהשתא הם מעטים ופזורים ונצברים לאט מדי (אפשר לדבר גם על "אסיף" ו"סְפר" ו"צירופים חדשים", ואין הנחתום – "רְלִיגיה", ועוד פה ושם). אין דגלים ואין מוסדות ואין דמויות וגם אין הגדרה של ממש, אלא בעיקר תחושה שחסר משהו, שיש חלל תרבותי-דתי שנתרוקן ושכדאי למלא אותו. במה למלא, אין לדעת. אפשר שגם למרוד אין כוח, גם לא לבעוט בדלת. מחפשים קצת "חידוש" ("בְּחַיֶּיךָ, תָּבִיא אֵיזֶה חִדּוּשׁ/ מַשֶּׁהוּ זָנִיחַ, לֹא אַגְּרוֹיְסֶע גְלִיק/ לֹא קוֹלוֹת וּבְרָקִים אוֹ אֵיזֶה בִּיג דִיל/ אֲבָל בְּחַיֶּיךָ, שַׁחְרֵר לָנוּ כְּבָר מַשֶּׁהוּ", כפי שכתב ר' אלחנן ניר).
אז הנה. עשרה גיליונות מלאים ב"אמנות הגדלה במרחב הישיבתי", כהגדרת כתב העת, מעידים גם על קהל גדול, על יוצרים מרובים, ולא פחות מכך על עורכים מסורים ומוכשרים.
עד מאה ועשרים.