"בני רשף" הייתה מהסדרות הראשונות שכתב הרב צייטלין עבור "הזמן" הווילנאי, בשנת תרס"ה (1905). הוא ניהל בה מאבק מריר כנגד "ציוני ציון", לקראת הקונגרס הציוני השביעי – בה נידונה בסופו של דבר (ונדחתה) תכנית אוגנדה.

סדרת המאמרים נפתחת בציטוט משל לרמונטוב, ברוסית – "המילה שנולדה מאש להבות" (משחק מילים עם שמה של הסדרה, שמקורו בפסוק), וממשיכה בציטוטי שירה נוספים בעברית וברוסית משל פושקין ונדסון. כל זאת לצד "קונטרס ההתפעלות" ו"ביאורי הזהר" לאדמו"ר האמצעי מחב"ד, טולסטוי וניטשה, בלינסקי, מיכאילובסקי והאופנישדות. את הסדרה חורז המשפט החותם – "כי הכיליון עומד מאחורי כתלנו". בדומה לסדרות נוספות מאותה שנה הוא בא חשבון עם חוגי האינטליגנציה היהודיים, בהם הוא מוצא קרירות, פלפלנות, אפיקורסות ושטחיות. לא 'יפייפיותו של יפת' חסרה להם, כי אם 'עמקותו של יפת'; אין בהם לא מצוות גדולות ואף לא עברות גדולות, אלא הכל טבוע בחותם הבינוניות. להערתו של אחד המבקרים כי פעילותו הטריטוריאלית מקורה בקריאה משובשת בכתבי ניטשה, מגיב הרב צייטלין:

"אפס, בקשה קטנה לי אליכם: עזבו נא את הלצותיכם הגסות בדבר זרתוסטרא. אולי יש עוד בלבבכם זיק של חרדת קודש, אולי מבינים אתם שעוול גדול הוא להזכיר את השם הזה בשפתיים הטמאות ולהעלותו בעט מזוהם […] למה לכם 'זרתוסטרא'?"

ההתקפות על הרב צייטלין היו חריפות, והגיעו לא אחת גם לפסים אישיים. נטען גם כי הוא אינו מוכשר לעיסוק פוליטי – עמדה בה אחזו גם מוקיריו, ואשר הוא נדרש אליה לאורך סדרה זו, להלן, ובמקומות נוספים:

"אם מועטים לך החרופים והגידופים וההלצות וכל מיני ההתנפלויות השונות שאתה קורא כמעט כל יום בעיתונינו השונים […] הרי לפניך גם מכתבים ממכתבים שונים הנכתבים בידי 'ציונים פשוטים' ו'קוראים פשוטים', ומיני החותמים בפסבדונים שונים ומשונים, והיוצא מכל אלה המכתבים היקרים הוא שאתה עוכר ישראל […]

לך וספור את הכוכבים! לך והתעסק ב'כוונות ויחודים'! לך ורקוד עם החסידים! כך הנני שומע גם מפי אותם שהם חושבים עצמם לאוהביי"

בסיכומו של דבר, "בני רשף" משמרת באופן נאמן ומקורי את קולו של הרב צייטלין מאותן שנים מוקדמות – קול פילוסופי, פוליטי, שירי ונשכני, שיש בו גם, במילותיו שלו, מן "החלומות הגדולים, החזיונות הגדולים, היופי אשר יערוג אליו הלב, הנשגב אשר יכלה אליו הרוח, הקסם הגדול אשר בכל היצירות העולמיות ויוצריהן גם יחד".

הפרק השמיני בסדרה כבר עלה כאן בעבר. להלן הפרק התשיעי, ששוכתב גם הוא על ידי יאיר שוורצפוקס, לרפואת הרב עדין שטיינזלץ [אגב, אביו של הרב עדין, אברהם שטיינזלץ, עלה ארצה מוורשה, ועמד בקשר עם הרב צייטלין. בעת ביקורו של ר' הלל בארץ ישראל, בשנת תרפ"ה (1925), כתב לו הלה מכתב המלצה אל "ראשי הסתדרות הפועלים" – "החבר שטיינזלץ מוורשה ידוע לי משכבר לאיש ישר וחרוץ וטוב מאוד, שבא לכאן במסירות נפש ממש. הוא מבקש עבודה והוא עודנו גֵר בתל אביב. מבקש אני מכם מאוד מאוד למצוא בעדו איזו עבודה, בבניין וכדומה"].

—

א.

אם היו שואלים אותי: מהו החיסרון היותר גדול שאתה מוצא בעיונם של האינטליגנטים שבנו, הלאומיים והבלתי לאומיים גם יחד? הייתי משיב: הלמדנות!

אם היו שואלים אותי: מהו החיסרון היותר גדול שאתה מוצא במעשיהם של האינטליגנטים שבנו, הלאומיים והבלתי לאומיים גם יחד? הייתי משיב: הקרירות!

אם היו שואלים אותי: מהו החיסרון היותר גדול שאתה מוצא בדרכי חייהם של האינטליגנטים שבנו, הלאומיים והבלתי לאומיים גם יחד? הייתי משיב: האפיקורסות!

אם היו שואלים אותי: מהו החיסרון היותר גדול שאתה מוצא בעצם הפסיכיקה [=נפשיות] של האינטליגנט היהודי? הייתי משיב: השטחיות!

למדנות כיצד?

למדנות – זוהי מילה יהודית מיוחדת. עתה החלו להשתמש בה במובן [של] "מדעיות", ואולם לפי עיקר מובנה אין לה ולמדעיות אמיתית דבר.

את מי קראו בשם למדן בתוכנו? את החריף או את הבקי או את מי שהוא חריף ובקי כאחד. מה ידעו והבינו אלה החריפים והבקיאים? – לא כלום! איזה תועלת הביאו אלה החריפים והבקיאים? לא כלום! מה חפצו אלה החריפים והבקיאים? לא כלום! איזה ערך רוחני אמיתי היה לחריפותם ולבקיאותם? לא כלום!

ואותה הלמדנות אני מוצא ברוב מה שאני קורא במאמריהם ומחברותיהם של האינטליגנטים שלנו מכל הסוגים והמינים, וברוב מה שאני שומע בנאומיהם, ויכוחיהם וריבותיהם של בני אדם רבים, ולפעמים באף ובחמה שפוכה. תאמר לשם מה? לשם למדנות!

הנושא החי – היהודי המעונה והנרדף – כמעט נשכח מלב, ותחתיו באה הפיקציה של היהודי, החומר הלמדני. היהודי נוגע לכל האינטליגנטים שלנו במידה שאפשר להוציא ממנו שיטות ותיאוריות שונות ומשונות בכל ערב ובוקר. לאלה יסכן היהודי בתור אילוסטרציה לשיטתו המוסרית של קנט המתחדשת, לאלה בתור עבד כפות לפלשתינה ("היהודים הם גזע פלשתיני"), לאלה בתור ראיה לשיטותיהם הכלכליות, לאלה בתור ראיה לשיטותיהם היהדותיות, לאלה בתור ראיה לשיטותיהם האמנותיות (האמנות גם היא הייתה למין למדנות אצלנו), וכדומה, וכדומה.

האמת אגיד שאינני משתחווה גם להוד מלכותה של "המדעיות" עצמה: יודע אנכי שנכנסת היא לרשויות הרבה שאינן שלה ולוקחת לעצמה עטרות הרבה שאינן הולמות אותה כלל. ואולם איך שלא תהי השקפתי על "המדעיות", יודע אנכי להוקירה ולכבדה במידה שהיא מועילה לאדם ומיטיבה לו.

ואולם איזה ערך יש למדעיות מדומה? איזה ערך יש לגיבוב מילות מדעיות בלי כל תוכן? איזה ערך יש לצורה המדעית בלי אותה הזהירות המדעית, הקפדנות, הדייקנות, הביקורת, הניסיון? איזה ערך יש לאותה ההתחכמות הטפלה הקוראת לעצמה "מדעיות"?

מוצא אני ברוב מייסדי השיטות שבנו, ומחזיקיהן ומפיציהן, עמקנות מדומה ומדעיות מדומה. וברוב דברי המתווכחים והמתפלפלים רק תאוות הניצחון והקנטור.

רואה אתה אדם מתווכח בהתלהבות. מדמה אתה שצרת היהודים שמה דברים בפיו. לא! הסתכל היטב בפניו, התבונן לתנועותיו, לחידודיו וקנטוריו, ונוכחת שה"פשטיל" [=פירושו הפשטני] נוגע [רק] לו, צריך הוא להוכיח בעיקר שהוא הלמדן, וחבירו – בור מדאורייתא.

חבירו משיב לו גם כן בהתלהבות וגם כן בהתפעלות. התבונן על המתווכחן החדש, וראית שגם לו נוגעת כל צרת היהודים כשלג דאשתקד. העיקר הוא לו הדיוק, ה"קוועטש" [=התחכום], הצעצוע השכלי, ההוכחה, הפירכא, הסתירה, התשובה והקושיה.

לפנים אפשר היה ללעוג לתכונה זו של האינטליגנטים שלנו, ואולם עתה בשעה שחרב חדה מונחת על הצוואר, עתה, שצריך להשיב תשובה עיקרית על שאלת היהודים ויהי מה, עתה כשרואה המתבונן בני אדם מבלים ימים ושנים בפלפולים בטלים ודברים של מה בכך, יש אשר הייאוש יתקפנו.

עמוק הוא התהום ועל פני התהום אורגים קורי עכביש!…

 

ב.

וכשם שהם אינטליגנטים בעיון, כך הם גם אינטליגנטים במעשה. כל אותה ההתלהבות שאתה רואה מצד איזה אינטליגנט שלנו, לכשתתבונן בה היטב תראה, לרוב, שאינה נובעת ככל וכלל מעיקר תכונתו ותוכן חייו, כי אם מאותה השיטה שהוא מחזיק בה לפי שעה ומן הצרכים המדומים של אותה הכיתה המחזקת בשיטה ההיא.

לפי הפלפול וההנחה של שיטה פלונית ושל כתה פלונית צריך לעשות כך וכך, והוא עושה.

על כן אין ממש בכל המעשים שאנו עושים, בכל ההתחלות שאנו מתחילים, בכל המפעלים שאנו מתגדרים בהם ומתפארים בהם, [שכן] יש קיום וערך רק לאלה המעשים שהם חלק אורגני מן האדם העושה אותם, שהם חייו נפשו ורוחו, שהם העצמות שלו והמהות שלו. אלה המעשים הם מעשי-חיים לפי שמקורם מקור-חיים.

ואולם רובם של אלה המעשים שהאינטליגנציה שלנו עושה אין להם כל קיום ותמידות, לפי שהם נעשים במקרה, נבראים מן ההתחכמות הרגעית, יוצאים מן הכוח אל הפועל בלי אש ובלי אהבה, בלי רוח ובלי חיים.

"וחי בהם ולא שימות בהם" – פירש לי חסיד אחד, שיחיה הוא עצמו וגם המצוות תחיינה, ולא שימות הוא עצמו והמצוות תמותנה עמו יחד.

כן הדבר בנוגע למצוות, וכן הדבר בנוגע למעשים. יש ערך רק לאלה המעשים שיוצאים מתוך הכרח פנימי של האדם ומתוך כל הנשמה שבו והרצון שבו, ואולם לא לאלה המעשים היוצאים מתוך איזה לימוד המתקבל על הדעת לפי שעה או מתוך איזה שיטה שחייבים או חפצים אנו להחזיק בה מאיזה טעם שיהיה.

דומה לכאורה שהאינטליגנציה שלנו היא כולה אש והתלהבות. מי עוסק כמוה? מי מרבה שאון כמוה? מי מרבה לעשות כמוה?

ואולם איה פרי המעשים האלה? איהו? נשיאים ורוח!

חותם ההתחכמות הקרה מונח על המעשים שאנו עושים ועל ההתחלות שאנו מתחילים. אין גורם פנימי ואין מניע פנימי לכל אלה. בעצב הם נולדים ובעצב הם נמקים.

ראיתי והתבוננתי בהרבה אספות גדולות של האינטליגנטים שלנו, הבטתי בתור מסתכל החפץ להבין את התהליכים הנפשיים של בעלי האספות, ולא ראיתי בהם התפרצות פנימית, טבעית, מהותית ורצונית. אמנם היו שנים-שלשה מקרים יוצאים מן הכלל, אבל היוצאים מן הכלל מחזקים עוד יותר את הכלל…

ובכן רואה אני מדעיות חיצונית ואי-מדעיות פנימית, התלהבות חיצונית וקרירות פנימית. בעיקר – הקרח הנורא בלב רוב עסקנינו והאינטליגנטים שלנו. לולא זאת – האם כך היו מתייחסים לשאלה שבה עיקר קיומו של העם? האם יוצאים היו כמו שהם יוצאים עתה ב"פשטליך" וליצנות?…

 

ג.

ומתוך שאין לרוב האינטליגנציה יחס פנימי טבעי ועמוק לאלה הדברים שהם מדברים ולאותם המעשים שהם עושים, הם בחיי יום יום שלהם אפיקורסים גמורים.

גם מבלי אשר אגיד יבין הקורא, כי אינני מכון פה לאפיקורסות דתית ואף לא לאפיקורסות פילוסופית ואף לא למצב הנפש היפה של אותו הפילוסוף הקדמון, וכדומה, אלא לזלזולם של החיים, אפסותם, קטנותם ושפלותם.

האינטליגנט שלנו בורח מן המצוות הגדולות ומן העבירות הגדולות, מן המחשבות העמוקות העיקריות והיסודיות, מן היחס הרציני אל החיים, מן ההסתכלות הברורה והישרה בהם, מן הטרגדיה שבחיים בכלל ובחיינו בייחוד, מן ההתמכרות האמיתית והטבעית לאיזה דבר, מן האהבה האמיתית והחשק האמיתי.

האינטליגנט שלנו סבירא ליה כמאן דאמר: מצוות ליהנות נתנו. הוא מבקש בעיקר קודם כל הנאה. בכל דבר. ואולם גם אל ההנאה איננו יכול להתמכר כולו. דופק החיים חלש בו יותר מדי…

גם ההנאה שהוא אוהב קלה היא, רפה היא, קטנה וזעירה היא. ירא הוא יותר מדי את החיים והוא חפץ רק לקבל נחת מכל דבר. אוהב הוא את הפראזות המצלצלות, את הנאומים היפים, את חגי-היובל, את נשפי-החשק, את המעשים הקלים, את ההלצות, את החדודים, את השעשועים, את הקישוט וההידור, את ההתפארות וההתראות.

בורח הוא מן העבירה הגדולה, לא מפני שהוא שונא אותה (בכלל אין שנאה חזקה בלבו, כשם שאין בו אהבה חזקה), אלא מפני שירא הוא אותה, ירא הוא את הפורעניות שלה. מטעם זה הוא בורח גם ממצווה גדולה: ירא הוא גם אותה.

אתם אומרים: יפיפיותו של יפת חסרה לעמנו. אני אומר: עמקותו של יפת חסרה לעמנו!

 

ד.

אינני יודע אם הגלות אשמה בזה או שיש לזה סיבות יותר שורשיות ויסודיות, אבל היא עובדה: בכל המחשבות שאנו חושבים והוגים, בכל המעשים שאנו עושים, בכל הבניינים שאנו בונים והיצירות שאנו יוצרים, הננו רואים שטחיות, שטחיות ורק שטחיות.

נוטה הנני לאמור שהחיסרון הזה הוא בפסיכיקה הלאומיות שלנו מקדמת דנא. נוטה אני לראות שייכות גדולה בין אלה שחידשו הלכות "אין פולין ואין קורין לאור הנר" בשעה שחרב הרומאי הייתה פשוטה ובין אלה המפלפלים כיום בהלכות גזע ומוסריות ופרודוקציה ופרולטריזציה. ואולם, כאמור, אינני תוקע מסמרות בדבר זה, אפשר שאין הדבר כן, אפשר שלהלכות "אין פולין ואין קורין" היו סיבות יותר עמוקות, ואולם את נפשו של האינטליגנט שלנו הנני רואה כולה ואינני מוצא בה כל כוח יצירה עמוק ואמיתי. הנני מוצא בה רק חיקוים, שעשועים, מעין-רעיונות, הרהורים, חזיונות חולפים לרגעים, ואולם אינני מוצא בה כל השתקעות והתמכרות, כל מחשבה עולמית וחלום עולמי.

צערו של האינטליגנט שלנו הוא צער השיממון והריקות. אינני רואה בצערם של ייסורי היצירה!

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"