הסופר אליעזר שטיינמן, יליד פודוליה, הגיע לוורשה לראשונה בשנת תרע"א (1911) במטרה לפתוח שם בפעילות ספרותית ועיתונאית. שטיינמן, צעיר בכעשרים שנה מר' הלל צייטלין, העריץ את כתיבתו של זה מרחוק, וכאשר הגיע לוורשה סר לבקרו. היה זה בוקרו של שמיני עצרת. את רשמיו מתקופה זו העלה על הכתב בסדרת מאמרים בעיתון "דבר", בשנת ת"ש (1940). מאמרים אלו כונסו לאחר מכן בספרו "במעגל הדורות" שעסק בסופרים ואנשי רוח בני זמנו.

מאוחר יותר שב שטיינמן לוורשה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואף כתב ב"דער מאמענט". הוא חלק עם צייטלין את הרצון בחידוש פניה של המסורת החסידית (על פי עדותו, ייתכן שהיה זה ר' הלל עצמו שדחק בו לכתוב על כך), את בקשת הדעת (והדת) מחוץ לגבול ישראל, את חוש הביקורת ואת השילוב שבין הגות ופיוט.

בין שני אישים אלו שררה קרבה רבה. שטיינמן עזב את ורשה בשנת תרפ"ד (1924), והגיע ארצה. הם שבו ונפגשו כאשר ר' הלל הגיע בשנת תרפ"ה (1925) לחנוכת האוניברסיטה העברית. לימים ספד לר' הלל במילים "קברניטה של יהדות פולין".

מומלץ לקרוא את סדרת המאמרים כולה, ואף את הספר כולו. בעמודים אלו מוסר שטיינמן גם תיאור גרפי ארוך, יחיד במינו, בדבר חזותו של ר' הלל, שחלקו הארי הושמט כאן.

—

מנהגו של עולם, שכל מי שהולך לשחר בפעם ראשונה פני אדם נערץ עליו, נוחל אכזבה קלה או חמורה, מאחר שאינו מוצא במראה עיניו סמוכים להרהורי דמיונו, שיִחסוּ למושא הערצתו גם סגולות גופניות נעלות לאין שיעור. הלה זימן מלאך ממרומים, ומצא לפניו בסך הכל בשר ודם – והרי לך שורש למפח נפש. וכמה גדלה נחת רוחי בהסתכלי בקלסתר דיוקנו של צייטלין החי. אפשר לומר, כי זה היה הסופר הראשון, ואולי היחידי, שפרצופו הגשמי לא מיעט בעיניי בפגישה ראשונה אף כחוט השערה את דמותו הרוחנית, אלא, להיפך, עוד שימש פירוש רש"י, מאיר ומחיה, מעדן ומרומם, לפְּנים הספרותי שלו.

הוא מחונן בלי ספק בהדרת פנים. ראשית כל מזדקר לעיניים ראש כעין החורשה, ואף פניו נשקפים כאי גרמי בתוך ים של שיער. הרושם הראשון: איש מן היער. פרוש ונזיר, אם כי לא זעום עפעפיים ורב  גבות. הראש-היער והזקן הרחב, היורד על מדיו, הולמים אותו […]

צמרת השיער, המשתפכת לו בשפע פראי מעל הראש, מקנה לו מראה כהן הדת, מעין דוּכּוֹבּוֹר רוסי, המשוטט בעלמא הדין לחפש את בורא העולם, בן דמותם של טולסטוי וסולוביוב. וכך נראית מיד לטביעת עין ראשונה גם בחיצוניותו של האיש מזיגת הניגודים שבפרצופו: צלם ישראל סבא, שנתרכב עליו בהצלחה גוון סלאבי גזעי, היונק מתוך ערבות רוסיה הנוטפות געגועים ודבקות ליוצר המרחבים […]

לאמיתו של דבר קשה לייצב את הרושם לגבי הפנים המהלכים האלה, הנתונים בתנועה מתמדת. מדי רגע ברגע הם מפליגים ממך והלאה. ואף הגוף שלו מתנועע בלי הרף כדרך הלומדים על הגמרא. כל עצמותיו המתנועעות תאמרנה, ופיו דווקא שותק. אלא ששפתיו מפזמות קטעי ניגון, מבוללים בטירופי גניחות. מפני הנימוס הוא רוטן לאחר אתנחתא ממושכה משהו שבשאלה או מעיר איזו הערה. ועל הרוב בעניין חילוני ועסקי ביותר, כגון כמה מעות עלתה הנסיעה מאודסה לוורשה, או שההבדל במחירים על החליפה גדול ביותר בין אודסה לוורשה וכיוצא בזה מצרכי גוף; והפסקאות של חולין נמלטות בין זמזום ניגוני מתוך דבקות לבין משנהו. ואופן הדיבור – ביתי. משל לא טרחתי עצמי בנסיעה לכאן מהלך מאות פרסאות ולא הייתי איש צעיר לא נודע לבעל הבית מתמול שלשום, אלא שכן קרוב שלו, שבגמר סעודת החג (הביקור חל בחג הסוכות) נכנסתי אצלו לומר לו ברכת יום-טוב, וכעת שני השכנים מסובים בצוותא ושותקים בחברותא כנהוג אצלם משכבר.

בכך התחיל ונסתיים ביקורי אצל צייטלין בשמיני עצרת תרע"א. בעל הבית הנעים זמר מתוך נענועים שבדביקות ואורחו הפליג עמו יחד מתוך ריכוז לעולם הניגון. ובוודאי היינו שוהים כך עוד שעה מרובה אילולא הופיעה בעלת הבית והורידתנו לעולם התחתון, בהצהירה בריטוּן פייסני, שבו נוזפות נשי תלמידי חכמים בבעליהן, הנוהגים להפליג לעולמות העליונים:

– הלל, מדוע אינך מכבד את אורחך במה שהוא, באגס, למשל. הרי יום טוב היום.

אנוס על פי הדיבור הושיט בעל הבית את ידו, משך ולקח אגס לפיו, אך הזיז את המגש אל האורח והפטיר דרך ניגון:

– טעום אגס… כדאי לטעום… את האגס.

פרי זה, שהיה מוכתר כאגס, שמו לא הלמו כלל, ואילולא היינו מתקשים להמציא בעברית שמות הקטנה ראוי היה לכנותו בשם אגסוֹן. הללו היו אגסים צהבהבים וצמוקים, עלובי מראה ביותר, קרובים לפי סוגם לאותם "אגסי השקצוֹת" הנקלים – שבמדינותינו פודוליה ובסרביה, המשופעים במיני פירות משובחים, אינם עולים כלל על שולחנותיהם של בעלי בתים הגונים. אבל בידוע שאין תושבי פולין מפונקים ביותר בעידית שבפירות. צייטלין נגס מתוך פיזור נפש באגס, ובהפסיקו מדי רגע ברגע את נענועי גופו ואת פיזום ניגונו שבפיו היה כמקשיב מתוך התבוננות לטעם הפרי, המתמוגג, כנראה, בעצמותיו, ומתמזג באיזה אופן פלאי בהלך רוחו, הספוג נכאים חגיגיים, עד שהפטיר באזני ארחו מתוך נענועים שבדביקות:

– אכול, אכול, ותן דעתך על טעם הפרי. אגס זה אינו מבורך בטעם משופרא דשופרא, אבל יש לו טעם משלו, אין הוא מתוק, לא ייני, אף לא חמוץ. הוא כמדומה חמצמץ-מתקתק. ואף לא זה, אבל הוא-הוא. יש לו שורש נשמה. יש בו… יש בו דבר-מה. נקודה יש בו. וזהו העיקר. כל שיש בו נקודה הריהו בחינת נפש. זאת אומרת, בריה, ובריה אינה בטלה, קיימא לן: נפש אינה הולכת לאיבוד. לאו דווקא נפש גבוהה, עידית שבעידית. אלא כל נפש. באוצר הנשמות של הקדוש ברוך הוא אין נשמה הדיוטית. אין נשמה של חולין.

פסוק זה, הדיבורים האלה, הם היו הכיבוד הטוב ביותר שהעניק לי בעל הבית. הם עודדוני עד יסודה של ישות. כמה נעלה הייתה תורת הנפש, תורת הנקודה, מתורת הכישרון. הכישרון הוא זכותם היתרה של יחידי סגולה, רמי המעלה שבמין האנושי. הכישרון הוא זכיה בגורל למעטים מן המעטים. אבל נקודה בוערת בלב כל מי שחונן בלב, נפש היא באמת דבר השווה לכל נפש… ואפילו הדומם יש לו דבר-מה משלו.

אותה שעה מתק האגס לחכי כטעמם של המשובחים בפירות מולדתי הרחוקה.