ייתכן שהרתיעה שאנו חשים היום מדם והרג הייתה מטרת מלאכת הקרבנות במקדש, ששימשה תזכורת לקרבנות הכרוכים בחיים האנושיים. מסה על דם וצדק, 
מן ההווה אל העבר

אחרי כל מלחמה/ מישהו חייב לנקות./ סדר כלשהו/ הרי לא יתרחש מעצמו.// מישהו חייב להדוף את עיי החרבות/ אל צידי הדרכים,/ כדי שיוכלו לעבור בהן/ עגלות מלאות מתים (סוף והתחלה/ ויסלבה שימבורסקה, תרגם: רפי וייכרט).

 דם מעורר בנו רתיעה, אם לא מעבר לכך. דם אינו רק מחזה בלתי אסתטי אלא גם נושא לחרדה אתית: אינסטינקטיבית, משהו אינו כשורה. זו אינה רק נקיות דעת או איסטניסיות יתר. דם הוא סוג של ממשות אחרונה, שאין לגביה התחכמות ועודף תודעה; נתון בעל השלכות פיזיות ופסיכולוגיות מיידיות. לפנינו אסון, סכנה או קריאה לעזרה.

בחיי היומיום העירוניים הדם מוצנע: חולים מובאים לבתי־חולים ומורחקים מסביבתם החברתית. פצועים מפונים במהירות באמבולנסים, והרשות המקומית מנקה את אזור התאונה. גם השחיטה של בעלי החיים מרוכזת במקומות שהקהל הרחב אינו מבקר בהם. לכל אלו יש סיבות פרקטיות לא מעטות, אך גם מכנה משותף: על המרחב הציבורי להיוותר בריא, שלם ומוסרי. מצבי השבר ונגיעות הגבול אמורים להיוותר מכוסים, על אף שכל יחיד ימעד אליהם ביום מן הימים. אין מדובר רק בשיקול אסתטי, אלא בעיצוב סולם הערכים של החברה: לסדר העירוני (הכלכלי, התרבותי, החברתי) יש העדפות לטיפוסים מסוימים ובמצבים מסוימים.

לעומת זאת, מעשה הקרבת הקרבנות במשכן ובמקדש היה מלווה בכוונה תחילה בתצוגה נראית לעין של דם; הוא היה נאסף בכלי, מובא אל המזבח, ונזרק עליו באופנים שונים. הוא לא הוצנע, ומקומו בסדר העבודה לא היה שולי. להפך; כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים –  כניסה המסמנת את שיאו של היום הקדוש ואת פסגת העבודה במקדש – נועדה על מנת להביא לשם את הדם.

אפשרות שכיחה להסבר היא שבאותה התקופה הרגישות למראה דם הייתה נמוכה יותר, והוא לא עורר את אותה הרתיעה. האדם הכיר מקרוב את פעולת השחיטה, ובעלי החיים נחשבו רכוש ותו לא. גם פציעה ומוות היו שכיחים יותר ונחוו מקרוב. ייתכן מאוד שכך הוא, אך ייתכן גם ההפך – שכן דווקא חוסר היכולת הטכנית להתמודד עם מצבי קצה אמור היה להפוך את הדם בעולם העתיק למראה מחריד יותר ואף מקודש. נניח לכך. בשורות הבאות אני מעוניין להתמקד בהווה ולטעון – באופן רטרוספקטיבי – שתורת הקרבנות לא נועדה לאנשים חסרי רגישות כלפי דם, אלא אדרבה: דווקא לאלו שהדם מעורר בהם את הרתיעה והחרדה.

להמשיך לקרוא ←

החברה המסורתית והחברה הליברלית יוצרות אט־אט שתי תמונות תשליל בכל הנוגע ליחס כלפי המתירנות מחד והאלימות מאידך. מסה על יצר, מלחמה ומלחמת היצר 

לא אחזנו היטב בידים את קרני המלוכה/ שירדה עלינו בעצם יום חֹל בפשטוּת לבבית/ בגֶרֶב על ראש עלומים.. יזכרם אלוֹהים!/ וחתו אויבים ונסו מפנינו בחִיל […]// ונדמה כי אכלנו עד כלות כל קרנות זכות אבות:/ כלחֹך עדרי עִזים אשר אחריהם הקָרחה.. (אורי צבי גרינברג, שירה לקראת פסח גאולים, כרך יא, עמ' 9־18)

א

במאמר זה ברצוני להרהר על מערכת היחסים שבין מתירנות ואלימות בחברה הליברלית העכשווית. על הקביעה שמתירנות מוליכה לאלימות כבר התפלמסו רבים וטובים, ולכן היא אינה מענייני. מסקרנת אותי האפשרות לתמוך באחת ולהתנגד לאחרת, או לחלופין להבין את האחת בכלים של האחרת.

אפתח באנלוגיה מכלילה: את היחס שמקבלת המתירנות המינית בחברה מסורתית או שמרנית – יחס נוקשה, שאף נגזרות ממנו לא מעט קביעות ופרקטיקות – מקבלת האלימות בחברה הליברלית העכשווית. באמצעות דיונים מסועפים וחשיבה ביקורתית מפותחת היא מוקיעה את מושג ה“כוח“ אל עמוד הקלון (בכוח רב, יש לציין): צורותיו הגלויות נשללות, מזימותיו הסמויות נחשפות, והוא מזוהה שוב ושוב עם דורסנות, יהירות ועיוורון.

זאת ועוד. החברה המסורתית והחברה הליברלית יוצרות אט־אט תמונת תשליל האחת של חברתה בכל הנוגע ליחס כלפי המתירנות מחד והאלימות מאידך: באחת נמצא הצדקה לרטוריקה אלימה, ולעתים אף התהדרות באתוס הלחימה ובתמונות של גברים כוחניים – כל זאת לצד הקפדה מחמירה על גדרי צניעות, עד כדי הדרה מוחלטת של האישה מהמרחב הציבורי; באחרת נמצא הצדקה למימוש כל קפריזה מינית, מתוך ראייה שלה כביטוי תרבותי ראשון במעלה – לצד סלידה עמוקה מכל שימוש בכוח, אפילו במקרים שבהם נראה שהוא נחוץ. דומה שיחסם של ליברלים מסוימים לסמלי לאום, לצבא או לתחושות פטריוטיות לקוח היישר מקביעתו המחמירה של השולחן־ערוך, הנוגעת ליחסי אישות: “מגלה טפח ומכסה טפחיים, ודומה כמי שכפאו שד“.

מצד החשיבה הקלאסית על טיבן של המידות הטובות, מדובר באנומליה מסוימת; שכן התאווה והכעס כמו גם השלטון והנקמה מוגדרים כולם כ“יֵצֶר“, ובתור שכאלה לא מובן כיצד ניתן – במסגרת אותה מערכת מושגים – להיכנע לדרישותיו של האחד, ובד בבד להכריז מלחמת חרמה על האחר. יהיה מי שיתרץ שתמיד נדרשת לגיטימציה לפורקן אחד היצרים, וזו מושגת באמצעות משחקי שפה היוצרים סביבו מערכת הסוואה מתוחכמת. אחר יאמר שהכבישה של היצר המודחק מתקיימת רק למראית עין, ובפועל היסחפות אחר יצר אחד משחררת מהאזיקים גם את משנהו. ספק אם טיעונים אלו מסוגלים להקיף את התופעה, ועל כל פנים השאלה ממשיכה לסקרן.

להמשיך לקרוא ←

       מוקדש באהבה לאחותי, ד"ר פנינה דרור ז"ל, שלא הייתה מסכימה עם מילה אחת ממאמר זה, אבל הייתה מטורפת אמיתית.

א.

"הצג קצת אנרכיה, שבש את הסדר הקיים, והכול יהפוך לכאוס…"

הית לדג'ר, האביר האפל, 2008

במאמר זה איני מדבר על הטירוף במובנו הפסיכופתולוגי. המילים "טירוף", "מטורף", מתגלגלות מזה זמן בשיח היומיומי: "אחי, זה מטורף מה שהולך פה", "טעים בטירוף", "העולם הולך ונעשה מטורף", ואפילו: "זה מטורף לא למחזר". קשה להתחקות על מקורו של שימוש לשון. ייתכן גם שמדובר בתופעה זניחה: לאחר המילים מגניב, קוּל, תותח, קורע, חבל-על-הזמן, אחלה וקריאות נוספות, בא תורה של המילה מטורף (ומקבילתה באנגלית: It's crazy).

אולם בדקדקנות מסוימת ניתן להבחין בשני שימושים נבדלים למילה זו: יש מצבים שבהם היא מתבטאת בדאגה ואפילו בחרדה. מנגד, יש לא מעט מצבים שבהם היא מתבטאת בהתרגשות ואף בהתלהבות. אני מעוניין להרהר בשימושי-לשון אלו, ולהשתמש בהם כשער נוח לדיון מעיק.

להמשיך לקרוא ←