המאמר "וויאזוי מען זוכט היינט דאס אינערלעכע ליכט", שפורסם בספר "חסידות" של ר' הלל צייטלין בשנת תרפ"ב (1922) ומתורגם כעת לראשונה לעברית, הוא מעין הקדמה לספר שהתפרסם כשנה קודם לכן בפולין – "תנאי הנפש להשגת החסידות", מאת הרב מנחם אקשטיין. בספר זה, שעסק בין היתר בפיתוח רגשי ובדמיון מודרך כהמשך לשיטת החסידות (ובדומה לשיטתו הרוחנית של האדמו"ר מפיאסצ'נה), ניכרות גם עקבות ההשפעה של ר' הלל עצמו.

מאמר זה נושא גם אופי ייחודי על רקע כתיבתו הכללית בנושא החסידות. עולה ממנו נימה חינוכית חריפה. ר' הלל צייטלין, שלרוב עסק בעצמו בתהייה ובבקשת אלוהים בנתיבים מנתיבים שונים, תובע כאן את עלבונן של הוודאות, ההגעה וההתמקמות, וקורא לכל אותם ה"מבקשים" וה"עורגים" שלא להסס, ולמצוא את מבוקשם באמונת אבותם. הוא גם מבקר באופן מרומז את תחיית הכתיבה החסידית בת דורו. כל זאת – מכותב מאמרי החיפוש הגדולים – "הצימאון", "מתהומות הספק והיאוש", "העולם הפנימי", ועוד.

ברם לצד הנימה החינוכית ניתן למצוא במאמר זה יותר משמץ של קרבה לתהליכים תרבותיים המתרחשים בחברה היהודית גם כיום, וללבטים ולאתגרים המלווים אותם.

 

—

בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה' וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם (הושע ה)

בזמן שבו ההמון הרב מן העבר האחד ואנשי המדע הרשמי מן העבר השני שקועים במירוץ המהיר אחר הקצף של החיים, הולך וגדל בשנים האחרונות יותר ויותר מספרם של היחידים, המנסים, כל אחד בדרכו הוא, לנסות ולצלול לעומקם של החיים. לא ניתן לומר בוודאות שנסיונות אלו יצלחו; לא כולם יכולים לצלול למים עמוקים ולצאת מכך בשלום. רובם ישקעו בתהום. אך זה לא ירתיע את הנותרים, בעלי השאיפות החזקות, האמיתיות והפנימיות, שאינן מאפשרות להם להישאר על מתכונתם הרדודה של החיים.

יחידים כאלה קיימים כיום בכל פלח של האוכלוסיה, ובכל עם. אחדים מהם רוצים להגיע ל"עצם" ול"תוך" של החיים באמצעות יצירת אמנויות חדשות שעדיין לא נולדו, אחרים באמצעות מיסטיקה מופשטת. יש כאלו המנסים באמצעות ערכים מוסריים, והיתר באמצעות אמונה פשוטה.

גם אצל היהודים יש כיום כאלו יחידים, כאלו מבקשים, נפשות עורגות. אנשים שסובלים בשקט ונפשם כלה בשקט, מבלי יכולת להגיע אל מקור האור. אך באותו זמן שבו אחדים מהם מפלסים ומגששים את דרכם ומתחילים להאמין, בשאיפה חזקה לשוב בלבב שלם לאמונת אבותם, נשארים רבים אחרים מאותם מחפשי האמת תלויים בין שמים וארץ… באותו הזמן שמכל אותם מבקשי האמת, הכי קרובים ליעד הם אותם השבים בשלמות לאמונה הפשוטה – מצויים באוכלוסייה גם כאלו, כביכול מבקשי אמת, שאל אמונתם הפשוטה והתמימה של הוריהם אינם מוכנים לשוב. זו הצרה, שהיהודי האינטליגנטי העכשווי יכול לשחרר את עצמו מכל דבר בעולם, אך לא מהשאיפה להיות מודרני ועדכני. הוא אוהב את האמת ותר אחריה, אך אינו מסוגל לשאת את העובדה שהוא, האדם ה'חופשי' וה'נאור', יחל פתאום להאמין בכל, כאבות אבותיו.

להמשיך לקרוא ←

את ה"מפתח לספר ה'זהר'" פרסם הרב צייטלין בשלושה חלקים במאסף "התקופה" בשנים תר"פ-תרפ"א (1920-1921), בספרים השישי, השביעי והתשיעי.

חציו הראשון של המאמר מוקדש לשאלת מחברו של ספר הזהר, והרב צייטלין מתעמת עם שיטות המבקרים השונות תוך הצגת תזה משלו. בשנת תרצ"ג (1933) הוא יטען, במכתב לסופר צבי זבולון ויינברג, כי גרשם שלום נטל מלא חפניו ממאמר זה ללא ציון המקור. חציו השני של המאמר הוא דיון בהשקפת עולמו של הזהר, הנערך סביב ביאור המאמר "פתח אליהו".

כשנה לאחר מכן החל הרב צייטלין את מפעלו הגדול לתרגום וביאור הזהר, מתוכו הגיעה לידינו רק ההקדמה. על מפעל זה הרחיב פרופ' יונתן מאיר במאמרו: "התהוותו וגלגוליו של מפעל תרגום וביאור ספר הזהר להלל צייטלין", בתוך: קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית, כרך י (תשס"ד), עמ' 119-157.

ה"מפתח לספר ה'זהר'" נדפס שנית בספר "בפרדס החסידות והקבלה", שיצא לאור בהוצאת "יבנה", עמ' 105-225. הסריקה להלן לקוחה מתוך הפרסום המקורי ב"התקופה".

לקריאה ולהורדה של הקובץ [חלק א] [חלק ב] [חלק ג]

בשנת תרס"ז (1907) מפרסם הרב צייטלין את המאמר "די אינערליכע וועלט"  בביטאון "גאלדענע פונקען" של נח פרילוצקי, שעסק בענייני ספרות וביקורת (בדומה לרבים נוספים, גם ביטאון זה לא האריך ימים מעבר לקובץ הראשון). מאמר זה מטרים במידה מרובה את המאמר "הצימאון", ומתאר את שרשרת התהליכים הנפשיים העוברת על האדם המחפש והנאבק, אלא שכאן מתאר הרב צייטלין את מערכות היחסים בין אותו אדם ובין החברה סביבו. יש בכך יותר מהד לתחושות הפנימיות שלו באותן שנים.

המאמר פורסם בשנית בתוך קובץ כתביו של הרב צייטלין ביידיש בשם "שריפטען", שיצא לאור בוורשא בשנת תר"ע (1910). להלן תרגום חופשי וראשוני של המאמר, בעזרתו האדיבה של מר יוסף פולק.

—

1. החלום

בראשית היה הסבל.

וכשהסבל חודר עד לנקודה העמוקה ביותר בלב, נוצרות הדמעות.

וכשהדמעות גורמות לאדם חולשה ורפיסות, מתחיל המאבק נגד הדמעות.

אך מעיין הדמעות הינו העמוק ביצירות-תבל, בנשמת העולם, והאדם אינו יכול לגבור עליו. ואז סוחט האדם מעצמו את כל תמצית לשד כוחו, את כל רוחו, את כל חיוניותו, שכן הוא חייב לנצח את הדמעות.

חזק הוא האדם, ואמנם מנצח הוא את הדמעות. אך המאבק עולה לו ביוקר, ביוקר רב מדי… הוא מנצל את כל גבורתו האישית, את כל עושר-רוחו, הוא מאמץ את כל כוחותיו הפיזיים והמוסריים.

מהמאבק הבלתי נגמר, מהמאמץ הכביר, הינו מתעייף, הינו נחלש, נכפף, חצי-שבור.

ואז, מגיע השלב השלישי, הכופה על האדם את הרוגע, את השינה. ואז נרדם האדם, אך בשנתו הינו חולם…

כל מה שחווה בחייו, כל מה שסבל בחייו, כל שבכה, שקיווה, ששאף, שהתגעגע, שזכר, שחיפש, שלחם – הכל מתמזג להרמוניה אחת, בליל אחד של קולות שמימיים וצבעי עולם, הכל בחלום אחד יפה.

ואז חולם האדם, ורואה לנגד עיניו את העולמות ההם, העולמות שעוד לא נבראו, גן העדן שלא דרכה שם רגל אדם מעולם, מלאכים שלא התוודעו לאיש, כל אותו יופי מפעים שלא שזפתו עין מעולם, אותו גודל עצום שרוח-האדם עוד לא הצליחה להשיג.

אך לא ארוכה היא שנת האדם.

האדם מתעורר, דשן ורענן, מוכן לקרב, מוכן להתעלות מעלה מעלה. השינה הפכה אותו לחזק יותר, גיבור יותר ועשיר יותר.

הוא התעשר בכך שראה חלום יפה, שפגש את החזון והאידאל העצמי שלו.

בהתעוררו, כל מה שראה באותו חלום לובש צורות מעשיות, מקווים נפרדים ושונים נוצרת תמונה אחת מפעימה, נקודה אחת של אור.

וזו התמונה החדשה שנבראה, נקודת האור החדשה שנמצאה זה עתה, מתמזגת עם הכל, עם כל מה שהיה בעיניו יפה מאז, כל מה שנעלה, קדוש, נקי, עוצמתי וגדול. החזון, האידאל, קורם עור וגידים, הופך להיות דם ובשר, הוא והאידאל שלו הופכים להיות אחד.

הוא כבר אינו מביט על האידאל שלו כמשהו ערטילאי ורחוק, משהו שמימי, ככוכבים בלתי מושגים, גבוהים, גבוהים. לא. הוא כבר נושא אותו בתוכו, הוא כבר חי בו, הוא כבר כלל אותו בחייו הארציים, בעיסוקיו היום-יומיים, הוא כבר אור עיניו, הוא כבר אויר נשימתו.

ולאן שהחולם יילך, יצעד חלומו עמו.

הולך בין אנשים, מדבר עמם, מתעסק עמהם, דן עמהם, לומד מהם, מלמד אותם – חלומו תמיד צמוד אליו.

והוא רואה הכל, כל מה שאנשים עושים. הוא שופט אותם, הם כן מוצאים חן בעיניו, לא מוצאים חן בעיניו – את הכל מגלה לו חלומו.

הוא עושה מעשים רבים, הוא צועד בדרכים שונות, הוא פונה לכיוונים שונים – כל צעד ושעל נבחן מול שאיפתו וחלומו.

בשמי האֵל, בכל כוכב, בכל פרח, בכל חיות, בכל הרגשה, בכל הגה, בכל המולה, בכל דממה, בכל חיוך, בכל אהבה, בכל רחמנות, בכל בכי, בכל געגוע ובכל שירה – בהכל חפץ הוא לראות אך דבר אחד – את חלומו שלו.

בכל מעשי העולם, בכל מלחמות העולם, בכל רעיונות העולמות, בכל השאיפות והתקוות, בכל זכרונות העבר, בכל מושגיו ורצונותיו, בכל מקום שאיפתו אחת – לראות את חלומו שלו.

עולמו של הבורא הוא בעיניו מעשה אמן, שבו הוא רואה את יפעתה של נשמתו שלו, את קדושת לבבו פנימה, את גדולתו של רצונו העצמי.

 

להמשיך לקרוא ←

בשנת תרע"ג (1913) מפרסם צייטלין את המסה החשובה "בחביון הנשמה" במאסף "נתיבות" של פישל לחובר. המסה היא כעין מבוא לספר שמעולם לא פורסם, שאמור היה לעסוק בחקר התופעה הדתית – כתגובה לספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה". לימים נערכה המסה והתפרסמה בספר "על גבול שני עולמות", תחת השם: "החוויה הדתית וגילוייה".

מדובר בקריאה לחברה הדתית לפתח את הדתיוּת שבה: להשתית את הדת על החוויה של ההתגלות, ולעודד, לעורר ולטפח את הרגשות הדתיים באמצעותה. הדתיוּת, לדבריו, היא תופעה ראשונית ועצמאית בנפש האנושית, שאינה נולדת בה מסיבות חיצוניות; היא ממהותה של הנפש. ההתגלות אינה חוויה נדירה, תופעה שעברה מן העולם, אלא אדרבה – דבר-מה קרוב וזמין:

"כשהאדם קורא אל האלהים ממעמקים, מעמקי רוחו ונשמתו, מעמקי יאושו, מגודל השתוממותו ויראתו את הריקות והכליון, אז באה לו תמיד איזו התגלות ממרומים בצורה זו או אחרת, במדרגה זו או אחרת. הכל לפי עמקה של הקריאה, לפי גדלה של ההשתוממות, לפי מעלות נשמתו של האדם, לפי טוהר רוחו, ועם זה גם לפי החסד אשר יושפע על האדם בשעה זו, לפי החן המיוחד אשר ימצא אז האדם בעיני האלוהים, לפי הרצון הגבוה אשר יעטרנו"

חוויה זו של התגלות, טוען הרב צייטלין, הופכת נדירה משום שתפיסת האלוהות של החברה הדתית היא כזו שמרחיקה מראש את אלוהים מהעולם ומהאדם. הוא מצייר את דמותו הקודרת של האלוהים, בעיני האדם המאמין-דרך-שגרה, ואגב כך מותח ביקורת נוקבת:

להמשיך לקרוא ←

את הרשימה "האורחים: שיחה פילוסופית פיוטית" פרסם הרב צייטלין בשלהי שנת תרס"ה (1905) בעיתון "הזמן". בתחילת המאמר טענה מעניינת: "טעות גדולה ונוראה ביד כל אלה, החושבים שההשתקעות בעולמות אחרים מפריעה בעד ההסתכלות הישירה במציאות הנגלית". לאישוש הטענה הוא נעזר בכל אותם 'זקנים', 'חוזים', 'רואים', 'קדושים' וכו' שביצירותיהם הגדולות של הומירוס, סופוקלס, אייסכילוס, שייקספיר, דוסטוייבסקי, פושקין, איבסן ועוד. אנשים אלו, טוען הרב צייטלין, דווקא משום שהם שקועים בעולמות אחרים – הצליחו לחדור בעד המעטה החיצוני של המציאות, ולבארה לעומקה כפי שהיא. הם ניחנו בחוש ראות מיוחד, שהוביל אותם למידת רחמים גדולה ומיוחדת.

כדוגמה הוא מביא שתי דמויות מכתביהם של דוסטוייבסקי וגורקי:

"ראו והתבוננו באלו הזקנים הנזירים (זוסימה על פי דרכו ולוּקה על פי דרכו), התבוננו בחייהם, בדבריהם ובהנהגתם. עד כמה הם מבינים את החיים ואת המציאות המרה, עד כמה הם בעצמם קרובים אל החיים ומשתתפים בחיים, עד כמה הם יודעים את עוניו של כל חי, עד כמה הם עמלים להמעיט את מידת הצער. עד כמה הם נתונים לענינים היותר קטנים של אחיהם האומללים. ועוד גם זאת: עד כמה חיים הם בעתות ידועות בעולמות אחרים וחוזים חזיונות אחרים, והם מביטים על החיים המציאותיים  כעל מעבר, כעל אורח: הם נודדי נצח, באים מאיזה עולם ושבים לאיזה עולם"

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון "בדרך" של ההסתדרות הציונית בפולין, בשנת תרצ"ה (1935). בשבועון זה פרסם הרב צייטלין כמה וכמה מאמרים על גדולי ישראל ועבודת אלוהים, שלא זכו לאחר מכן לאיסוף ולהדפסה מחדש.

חלקו הראשון של המאמר כאן

—

ה.

העלאת הניצוצות. ענין ה"ניצוצות", נפילתם, ירידתם, צרופם, זכוכם ועליתם על ידי המעשים הטובים של בני האדם מבואר גם בקבלת האר"י, ואולם כמו כל הענינים שבקבלת האר"י גם ענין נשגב ונערץ זה מרחף רק בשמי מעל ולא נתן לתפיסת איש בן תמותה, מלבד לבני עליה "דעיילין בלא בר" (נכנסין להיכלות שלמעלה בלי רשות מיוחדת), וגם זה רק ה"מציץ מן החרכים"; בא הבעש"ט ופרש ובאר לנו ענין זה, הלבישו לבושים כמעט נראים ונגלים לעינינו, הסבירו באופן ציורי וקרבו אל ההשגה הריליניוזית של כל עובד אלקים ומקיים אחר חוקי התורה ופקודותיה.

"התורה חסה על ממונם של ישראל, ולמה? – משיב על זה הבעש"ט – כי בכל דבר שהאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי הוא נהנה מהחיות שיש באותו דבר, כי לולא אותה החיות הרוחנית לא היה שום קיום לאותו דבר ויש שם ניצוצות קדושים השייכים לשורש נשמתו, ומפני טעם זה יש אדם שאוהב דבר זה ויש אדם ששונא דבר זה ואוהב דבר אחר, וכשהוא משתמש באותו כלי או אוכל מאכלים אפילו לצורך גופו הוא מתקן ניצוצות, כי אח"כ הוא עובד להשי"ת באותו הכח הבא לגופו מאותו מאכל או מלבוש או שאר דברים".

"ולפיכך יארע לפעמים, (שכשכלה) [שכשיכלה] האדם לתקן כל הניצוצות שהיו באותו הדבר השייכים לשורש נשמתו, אזי לוקח ממנו השי"ת אותו הכלי או אותו הדבר ונותנו לאחר. לפי שאותם הניצוצות הנשארים שייכים לשורש הנשמה של זה האחר".

בהתאם לרעיון זה פרש הבעש"ט את הכתוב: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעעטף" (את כל המזמור ק"ז הבעש"ט מפרש על ניצוצות הקדושה שהם שבוים ואסורים וחולים ומעונים). בני אדם רעבים וצמאים הם לדברי מפני "שנשפשם בהם תתעטף", מפני שהנפש של עצמם – ניצוצי הקדושה השייכים לשורש נשמותיהם מעוטפים הם בכל אלה הדברים המוגשים להם לאכילה ולהנאה, והם – ניצוצות הקדושה – כמו מתחננים הם לאדם שיגאלם מבור השביה שבו הם ניתנים ויעלה אותם ע"י שיעבוד בהם, בכח ובחיות שבהם את ד'.

ועל כן היה הבעש"ט רגיל לאמור: "אוכלים אנו בני אדם ושותים בני אדם ומתלבשים בבני אדם ומשתמשים בבני אדם", מפני שבכל הסובב ומקיף אותנו ישנם ניצוצות של נשמות בני אדם השבויים ואסורים בתוך הדברים ומצפים ומקוים ומייחלים שאנו נשחרר אותם מכבלי החמרים שבהם הם נתונים על ידי מה שנספוג לתוכנו אותם הניצוצות, כלומר אותם הכוחות החיוניים הרוחניים ובכוח ההוא נלמוד את תורת ד', נעשה צדקה וחסד ונדבק את כל מחשבותינו לאלקים חיים.

להמשיך לקרוא ←