את הספר "האדם החדש" חיבר ד"ר נחום אריאלי (תר"צ-תשס"א; 1930-2001) בשנת תש"מ (1980). ד"ר אריאלי היה בנו של הרב יצחק אריאלי, ר"מ בישיבת מרכז הרב, והוא עצמו היה בוגר ישיבות חברון ופוניבז'.
הספר עצמו הוא מסה ארוכה, ייחודית בנוף הישראלי דאז, אודות משקעים וצלקות המוטבעים בתרבות המערב הנוכחית כתוצאה משני אירועים מכוננים: השואה והפריצה הטכנולוגית אל החלל. אלו, לדבריו, שינו מן היסוד את האופן שבו האדם תופס את העולם ואת עצמו.
בעוד האדם הישן היה מונע בכוחם של שיקולים ונימוקים – כלכליים, ביטחוניים, תבוניים או רגשיים – שהיו ניתנים להבנה ומתוך כך גם להכללה ולחיזוי, האדם החדש נושא בחובו את הרעיון המסוכן של הפריצה אל הבלתי גבולי. כך הוא מתאר זאת בפרק השלישי, "מולידיו של האדם החדש" :
"איזה מן דמות הוא אפוא האדם החדש, כאשר מוליד אחד שלו הוא ההתגלמות המושלמת של הרוע, של האיוולת השטנית; והמוליד השני הוא הביטוי המושלם של התבונה? צריך, אם כן, האדם החדש להיות מין כלאיים אבסורדי, המתבטא פעם בביטויי תבונה נפלאים, ופעם בשרירות דמונית? אבל באמת כל ביטוי שלו אינו אלא שימוש מרבי של הכוחות הפוטנציאליים הטמונים בו […] והוא בדרך אל ההגשמה העצמית של אידאת האדם, שהיא האידאה של הבלתי-אפשרי-המתממש"
אריאלי דן בהשלכות של רעיון זה על אתוס החירות של האדם החדש, ומציג מספר תכונות ייחודיות לו, ביניהן: התעוזה לממש כל רעיון העולה על הדעת (והתעוזה להעלות אותו), ללא רסן וללא גבולות; חוסר הסיפוק ואי-השקט המתמיד; השאיפה למיצוי כל אפשרות קיום שעדיין לא הוגשמה; שלילת כל ציות למקור סמכות, וכן כל הקרבה; הניכור המהותי מן הזולת; מיסוד כל צורות ההתקשרות על האמנה החברתית, כתחליף לברית הקיבוצית; שחרור מתחושת האשמה הדתית-מיתית, ששימשה כמקור לאחריות; התשוקה להגשמה עצמית כתחליף לפעילויות הכרוכות באהבה אנושית; עליית כוחם ומשקלם של פני השטח והתדמית התקשורתית; ועוד.
לצד העיסוק בעומק התאולוגי השרוי ברבדיה השונים של התרבות, אריאלי דן גם באופיה ובתפקידה של הדת עצמה בעולמו של האדם החדש.