מאמר שפורסם בשבועון הציוני "בדרך" לקראת הושענא רבה שנת תרצ"ו (1935), כאשר ברקע קביעת "חוקי נירנברג" כחודש קודם לכן בגרמניה, ועליית שלטון העריצות של סטאלין ברוסיה. אליחן אמיתי טרח והתקין את המאמר לדפוס, והוא מתפרסם כאן באדיבותו.

 

—

חג הסוכות – "חג שמחתנו". אם על כל החגים נאמר "והיית אך שמח", על חג האסיף לא כל שכן. השמחה בכלל היא אחת התכונות היותר יסודיות של היהדות. "עבדו את ד' בשמחה. באו לפניו ברננה". ובעונש  נאמר "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה". המעמיק היותר גדול במהותה של היהדות והיותר חודר לרוחה ולנשמת נשמתה, רבי יהודה הלוי, רואה ביסודן של כל המצוות שבתורה "יראה, ואהבה ושמחה". ובעל התנא דבי אליהו הפליא להגיד בזה: "יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי".

על דבר ערכה של השמחה בכל ספרי החסידים הדברים אך למותר. בפתחך כל ספר וספר מספרי החסידים מיד יאירו לנגד עיניך דברים רבים ושונים על גדולתה של השמחה ועל היותה התכונה היותר נשגבת המאשרת את האדם ומקרבת אותו לידי עבודת אלוהים באמת ובתמים.

הדברים הגיעו לידי כך שהרבי ר' בונם מפשיסחה אמר פעם אחת: "ירא אנכי שמא יהיו לרשעים שני העולמות. העולם הזה והעולם הבא, מפני שהם תמיד בשמחה…"

ואם כל כך גדול ענין השמחה בכל ימות השנה בכלל ובחגים בפרט, הנה החג שאנו חוגגים אותו עתה, חג הסוכות, הוא גולת הכותרת של השמחה. אנו שמחים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. אנו שמחים בארבעת המינים, אנו שמחים בהלל ובנענועים. אנו שמחים בסוכת שלום שלנו. אנו שמחים בחוג משפחתנו ומכירנו. אנו שמחים בימי החג האחרונים בהקפות ובדגלים, בניגונים ובריקודים ובאים ביום שמחת התורה לנקודה היותר גבוהה שבשמחה. לשמחה שצריכים אנו לצרפה ולשמרה, להזהר בה ולעצור בה לבל תפרוץ את הגבול ולבל תעבור לצרתה – ההוללות…

ובכל זאת.

דוקא בשמחה היותר גדולה שלנו, בשמחה של ימי חג הסוכות. דוקא בעמדנו לפני ד' וחוגגים את "חג שמחתנו", ברוב פאר והדר, דוקא אחר אמירת ההלל (ובנוסח האשכנזים – אחר המוסף), אנו מביעים את התוגה היותר גדולה והיותר עמוקה שלנו. דוקא אז אנו קוראים מעומק עמקי הלב: "הושע נא!"

אינני יודע אם אחרים מרגישים דבר זה כמוני, אבל אני, ברי לי שאף הקינות היותר נמרצות אינן עושות עלי רושם חזק כל כך כאותו הקול בעצם ימי השמחה: "הושע נא! והושיעה נא!"

להמשיך לקרוא ←

במשך השנים הרבה הרב צייטלין לשאת הרצאות פומביות, ואף נדד לשם כך בערים ועיירות שונות ברחבי פולין. לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחבה פעילות זו, ואף השתלבה בהמשך עם שאיפתו לייסד חוג "דתי-אתי" בשם "יבנה". כך גם תיאר זאת הרב פרופ' שמחה בונם אורבאך, שהיה תלמידו של צייטלין בוורשא:

"התחיל צייטלין – כדרשן נודד, כמטיף ומוכיח – להשמיע את קריאתו, קריאת התשובה לקראת ימות המשיח הממשמשים ובאים, בחוצות וורשא ובערי השדה […]

התחיל צייטלין לשאת נאומי תשובה בבתי המדרש השונים, וקרא לשוב אל התורה ומצוות בפועל ובמעשה, לקיום המצוות בכל דקדוקיהם ופרטיהם ממש – 'מי ייתן ואוכל ללכת מבית לבית, מחדר לחדר, ולהתחנן לפני בני הנוער לקיים את מצוות תפילין' – הכריז פעם עוד בכתלי בית אגודת הסופרים על רחוב טלומצקה; ההד היחיד לדבריו היה הלעג וההיתול של אנשי העט, והשנאה הפראית של ה'מאמינים'… ובעמדו פעם על במת בית מדרש אחד ברחוב פנסקה בשבת שובה ובהתמוגגו בדמעות ובנשאו את דבריו בנוסח המגידי העתיק ובניגונם, השליכו עליו פרחחים מה'אורתודוקסיה המאורגנת' אבנים, אבנים ממש"

ובמקום אחר הוא כותב, ביחס לרושם שעשו הרצאות אלו:

"כל הופעה של צייטלין באולם הרצאות הייתה מכנסת המונים. דמותו הגבוהה, הרחבה והחסונה, ראשו הנהדר, רעמת שערות הארי שלו וזקנו המלא, שיוו לו מראה של נביא קדמון"

תיאורים אלו – ורבים כמותם בפי כותבי זיכרונות התקופה – מציירים את דמותו הכריזמטית של הרב צייטלין, ואת האהדה לה זכה בפרט בקרב הצעירים.

מצויות בידינו מספר תעודות בדבר הרצאותיו של הרב צייטלין בשנות השלושים המוקדמות. באגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים בוורשא, ששכנה ברחוב טלומצקה 13, נשא הרב צייטלין בשנת תר"ץ (1930) הרצאה שכותרתה "מה הביא אותי לכתוב את ארבע העבודות האחרונות שלי" (על אגודה זו – ודמותו של צייטלין בתוכה – אפשר לקרוא בקצרה כאן). לקראת ההרצאה התפרסמה בעיתון רשימת הנושאים בהם ידובר:

"הפוגרומים הראשונים בקישינב, הומל וביאליסטוק; הפוגרומים במאה ושישים ערים ועיירות יהודיים באוקטובר 1905; יצירותיי הראשונות 'שירה ותפילה', 'מלב דווי', 'על הזבח', ו'המשבר'; מה שחוויתי וראיתי בתוכי בשנים האחרונות של מלחמת העולם ('על גבול שני עולמות'); מה שחוויתי בשנת תרפ"ג; מאמרי 'הקריאה הגדולה של שעה זו'; הניסיון הראשון להקים את חבורות 'יבנה'; מדוע הדתיים עמדו מרחוק ולא הצטרפו?; מדוע דווקא הקול שלי הוא 'קול קורא במדבר'?; האם יכולה ישועת העולם לבוא ללא ישועת ישראל, והאם יכולה ישועת ישראל לבוא ללא ישועת העולם? – ה'דבר לעמים' שלי; איזה סוג של אנשים אני מחפש? – 'ספרן של יחידים' שלי; מילות הנבואה במסה הרחבה שלי 'דברי ישעיהו בן אמוץ'; ו'מה יש לי לומר לעם היהודי'?"

נושאים אופייניים אלו מעידים כי התהליך שעבר על הרב צייטלין נעשה תוך מודעות רבה לכל שלב ושלב בו, ואף תוך שיתוף עמיתיו והקהל היהודי הרחב בוורשא.

בחודש ניסן שנת תרצ"א (1931), פרסם העיתון "אונזער אקספרעס" – ששני בניו של צייטלין שימשו בו כותבים בכירים – הזמנה להרצאה שכותרתה (ביידיש) "מדוע ספינת הגאולה לא מגיעה אל החוף?". הזמנה זו, מעבר להיותה אות-חיים מרתק מוורשא היהודית שלפני המלחמה, מכילה בראשי פרקים את משנתו של הרב צייטלין בנוגע לגאולת ישראל. הדברים שנשא הרב צייטלין בהרצאה עצמה לא הגיעו לידינו, אולם חלק נכבד מראשי הפרקים הללו הפכו ברבות הימים למאמרים: כך "בין שני הרים גדולים" שיתפרסם בשנת תרצ"ה (1935), בו יתאר את הרב צייטלין את עמדותיהם של הרב קוק והרב זוננפלד (המכונים כאן – ובמאמרים נוספים שלו מאותה תקופה – "בית הלל" ו"בית שמאי"), או מאמריו על הרב זאב יעבץ ועל הצהרת בלפור. חלק אחר ייצא לאור בספרונים אותם הוא מחבר במהלך אותן שנים, דוגמת "דבר לעמים", "וואס איך האב יעצט צו זאגען דעם יודישען פאלק" [=מה יש לי לומר לעם היהודי] או "דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי-נשמה וכסופי משיח".

—

מדוע ספינת הגאולה לא מגיעה אל החוף?

הרצאה מאת ה' הלל צייטלין

בנושא הנ"ל מארגנת האגודה לתרבות יהודית-דתית "חינוך ותרבות" הרצאה של ה' הלל צייטלין יום א' חוה"מ פסח, בשעה 8:00 בערב, באולם אגודת הסוחרים הזעירים, זמנהוף (דז'יקא) 5.

ה' צייטליין ישוחח על מספר ענינים: האם לציונים בני-ימינו הזכות לסמוך עצמם על ר' יהודה הלוי?; הצועדת תנועת ה'מזרחי' בדרכי אותם גאונים מקובלים ר' צבי קלישר ור' אליהו מגריידיץ?; אותו יהודי גדול ובלתי מוערך (ר' זאב יעבץ); בית שמאי ובית הלל בגאולה האחרונה (ר' זוננפלד ור' קוק); הפשרות הגדולות-מדי של 'בית הלל' בן-ימינו; המשמעות היותר נעלה ומיסטית של הצהרת בלפור, ומדוע ירדה אותה הצהרה לטמיון; מי המקומם ומי המהרס בארץ ישראל; איך ובמה תיבנה אחדות ישראל; שלש השיטות העיקריות בגאולה (ר' יהודה הלוי, הרמב"ם ושיטת הקבלה); המיזוג של שלשת השיטות והדרך הראויה היחידה לגאולת ישראל.

כרטיסי כניסה ב-75 גרושים, להשיג בבית הקפה ברגבלום, דז'יקא 32, ובכניסה לאולם.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מאמר זה פורסם בעיתון העברי הוותיק "הצפירה" בשנת תרצ"א (1931). הרקע למאמר הוא משפטו של הרוצח פיטר קירטן, שכונה "הערפד מדיסלדורף" או "המפלצת מדיסלדורף". קירטן הואשם במספר רב של מקרי אונס ורצח, לרוב של קטינים, באופנים אכזריים ומשונים. משפטו נמשך כשנה, במהלכה גם התראיין מספר פעמים. העיתונות העולמית – גם זו היהודית – עקבה אחרי המשפט בעניין רב. לבסוף נידון קירטן למוות בגליוטינה.

הרב צייטלין מתייחס במאמר להיבטים התקשורתיים של המשפט, ולסיקוריו הרחבים בעיתונות. אלו נטו פעמים רבות לפרט באופן ציורי את האלימות בה נקט קירטן, את הרקע למעשיו ואת מניעיו. באותה שנה אף הופיע הסרט "M" של הבמאי היהודי-אוסטרי פריץ לנג, שרבים ראו בקירטן את מקור ההשראה לעלילת הסרט.

הרב צייטלין רואה במלאכת עיתונות זו חטא רחב-היקף מסוג חדש.

 

—

אם היו שואלים אותי: איה מקום הרשעה עתה בעולם? הייתי משיב: מלא כל הארץ כבודה…

כי איה המקום אשר בו לא תמצא הרשעה עתה? שוכנת היא בכל עוז נוולותה גם באמריקה, גם באירופה, גם באסיה וגם בכל חלקי התבל. שוכנת היא גם בין הפראים, גם בין הפראים למחצה, גם בין הנאורים למחצה, גם בין הנאורים השלמים. ידה בכל, בכל היא שלטת –

"שממית בידיה תתפש והיא בהיכלי מלך" –

הלא היא השממית-הרִשְעָה אשר גם בהיכלי מלך משכנה, גם בהיכלי שרים, גם בהיכלי עשירים –

וגם –

גם במקומות אשר שם לא היה לה מקום בימים עברו, או, למצער, אשר רק לעיתים רחוקות שמה משכנה שם, הנה עתה גם שם תקעה לה הרשעה "יתד במקום נאמן" –

בבתי הבינונים, בבתי העניים, גם במאורות חלכאים-נדכאים…

היא המושלת עתה בכִפה. לה הכל יכרעו. אם במזיד. אם בשוגג. אם בהכרה ודעת-נפש, ואם מבלי דעת את טיבה של מפלצת זו…

ואולם אם היו שואלים אותי: איה הבירה של מלכה זו? איה המרכז שלה? מושלת היא בכל, אבל איפה הוא המקום אשר שם מלכיה, שריה, צבאותיה? איפה הוא חדרה הטמיר, אשל משם היא שולחת את כל צוויה לכל הרצים היוצאים דחופים לשאת את דברה לכל עושי רצונה בכל רחבי התבל?

אם היה השואל אותי מתעקש לדעת ולהכיר את המקור הראשון של הרשעה, את המוח ואת הלב שלה, הייתי משיב לו, כקהלת בשעתו: "מקום המשפט שם הרשע".

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה פורסם בשבועון "בדרך", בערב חג השבועות תרצ"ה (1935). הרב צייטלין פותח בעיון בפיוט ארמי קדום, שנאמר בחלק מהקהילות לפני קריאת עשרת הדברות בתפילת שחרית, ומשתמש גם בדימויים מתוך הפיוט "אקדמות". אך כל אלו משמשים רק מבוא לדיון הנוקב שהוא עורך בחלקו השני של המאמר בנוגע למצבו המוסרי והרוחני של העם היהודי בדורו; מצב הגורם לו ל"הסתלקות המוחין".

—

"ארכין ד' שמיא לסיני ואמר למשה מתימנה: קום סק" – הטה ד' את השמים לסיני ואמר למשה: קום ועלה. פחד משה פחד גדול: היקום, היעמוד ילוד אשה בין שרפים ואופנים? הלא ישרפוני בהבל שבפיהם? ענה הקב"ה ואמר לו: "בני פלטין דידי לא יבהלונך, דכבש יתהון סבך מראש" – אל נא יבהילוך בני היכלי, כי כבר כבש אותם זקנך אברהם מראש. "גומרין דאתון הוה נוריה דנמרוד, ולא יכיל למכוה רגלוי דסבך" – גחלי אש של כבשן נמרוד, לא יכלו לכוות את רגלי זקנך. "דבק לית הוא נורא דמלאכי בך, דעמך אשא אכלא אשא" – אש מלאכי לא תפגע בך, כי אתך אש אוכלה אש. "הא אנא מלביש לך פורפירין דידי, דאין גריב מלאכיא תנגשינה בהון" – הרי אני מלביש אותך פורפין [=גלימה] שלי, שאם יקרבו אליך המלאכים תכבוש אותם בהם. "וקבעית קרני הוד בראשך, דלת גבר דקריב לותך" – וקבעתי קרני הוד בראשך, אשר אין איש אשר יוכל לגשת אליך.

עומד לו משה הענו נבהל ומשתומם: מי הוא ומה הוא כי יתהלך בין מלאכי אש? ואם היה אברהם אשר הושלך לתוך כבשן האש ולא נכווה, הלא זה היה אברהם, הגדול בענקים, אבל הוא, מי הוא אשר ילך בגדולות ובנפלאות כאלה?

ומשיב לו הקב"ה: "זעירא לא תהוי באפך משה, דלית את ידע מה חבתך עלי" – אל נא תקטן בעיניך משה, כי אין אתה יודע מה גדולה אהבתי אליך. "חי וקים אנא דבראית איקונך, עד לא שכללית רומא ומוכא" – חי וקים אני, שבראתי צלם דמותך בעוד שלא שכללתי עוד רום ושפל. "מכו שמיא ורמת ארעא, ואשתכח דקאים בין חיתא. נעו מלאכין ודחילו אופנין וגלגלין, כד חמון משה דקרב לערפלא. שערות רישיה קמו להון כחדא, כד חמון דאיקונין דיעקב חזא מוזקף לקבליה" – ירדו השמים ועלתה הארץ ונמצא עומד בין החיות. נעו המלאכים וחרדו האופנים והגלגלים, כשראו את משה ניגש לערפל. שערות ראשיהם סמרו כשראו את איקונו של יעקב עומד זקוף לקראתו.

השמים נכפפים, הארץ מתעלה, משה שלנו עומד בין אראלים, שכולם נרעדים ונפחדים ממנו. בימי חג השבועות אנו כולנו מתרוממים ומתעלים, מרגישים אנו כי נופלות המחיצות: עליונים למטה, תחתונים למעלה. ומזכירים לנו את כל גדלנו וטובנו, משבחים ומפארים את יוצרנו, יוצר בראשית, מספרים הודו, מגידים תהילתו לפני כל באי עולם, מביעים חידות מני קדם, מגלים צפונות ונעלמות, מביטים מבעד למסך הבריאה, צופים ומביטים לאשר ייעשה באחרית הימים, מרוממים, משבחים ומפארים את ישראל עם קדוש אשר אצל עליו אלוהים מכבודו.

להמשיך לקרוא ←

מאמרי זיכרון רבים נכתבו על ר' הלל במרוצת השנים, ביניהם גם תיאורים שונים בדבר שנותיו האחרונות ואף ימיו האחרונים בגיטו וורשה. להלן שלושה מביניהם.

שרגא בר סלע הקדיש לתקופה זו את הפרק האחרון בספרו "בין סער לדממה".

—

כיצד מת הלל צייטלין על קידוש השם

ד"ר הלל זיידמן, דבר, 5/11/1946

בזמן האחרון נפוצו באמריקה שמועות שווא על מסיבות מותו של הלל צייטלין. כאדם שחי במחיצתו בימים ההם, אני רואה לי לחובה לקבוע את הפרטים הנכונים על מותו של אחד הגדולים בין הסופרים היהודיים בפולין.

בבוא השואה של חורבן וורשה, סודר צייטלין על ידי כלתו (אשת אהרן צייטלין) כפקיד במחלקת המסים של הקהילה, בכוונה להצילו על ידי כך מגירוש. אחרי כך, כשגם על פקידי הקהילה עברה הכוס, סבורים היו כי החולים הנמצאים בבית החולים יישארו בוורשה, והלל צייטלין הוכנס לבית חולים ברחוב לאשנו ואח"כ לבניין בית הספר ברחוב סטאווקי.

הלל צייטלין נמצא בבית החולים מהעשירי באוגוסט ועד האחד-עשר בספטמבר 1942. הרופאים ד"ר שטיין וד"ר וואהל עשו את כל המאמצים להצילו והסופר ישב ועיין כל הזמן ב"זוהר".

בערב ראש השנה שחל באחד-עשר בספטמבר 1942 הוציאו הנאצים את כל החולים להשמדה בטרבלינקה. כשבאו להוציא את הלל צייטלין מצאוהו עטוף בטלית ותפילין וכך יצא לדרכו האחרונה.

כשנודע בקהילה כי צייטלין הוצא, נעשו מאמצים גדולים להצילו. כלתו, שמלאה תפקיד חשוב בקהילה ושהיו בידה תעודות מהקונסוליה השוויצית על סמך רישיון כניסה לאמריקה שהמציא לה בעלה, יצאה למחנה הריכוז כדי להציל את צייטלין. גם חבר מועצת היהודים אברהם וולפוביץ השתדל בדבר, אולם ללא הועיל.

הלל צייטלין הוצא לטרבלינקה באחד-עשר בספטמבר, עטוף טלית ותפילין ושפתותיו ממללות פסוקים ומאמרים.

כל זאת אני קובע בהסתמך על ידיעתי כעד ראייה ועל עדויותיהם של גב' טולה צייטלין, נחום ראמבה ואחרים שנמצאו אז במחיצתו של צייטלין.

להמשיך לקרוא ←

על רבי נחמן מברסלב כתב הרב צייטלין לאורך כל שנות יצירתו. עוד בשנת תרס"א (1901), תוך כדי מאמר ביקורת על ברדיצ'בסקי, הפטיר בקצרה: "הרבה מן הגאונות האמיתית יש בהבעש"ט ובנכדו הר"נ מברלסב, אבל אודות הראשון כתב ברדיצ'בסקי מעט בערך, ואת זה האחרון לא זכר ב'ספר חסידים' שלו".

לאחר מכן הגיעו (אם למנות את החשובים שבהם) – המאמר ביידיש "רבי נחמן (רעיונותיו וחלומותיו)" בשנת תרס"ז (1907); הספר "רבי נחמן מברסלב: חייו ותורתו", בשנת תר"ע (1910); סדרת המאמרים ביידיש שכונסה מאוחר יותר לספר "החוזה הגדול מפודוליה והחבורה שלו" בשנת תרצ"ב (1932); ו"אורו של משיח בתורת הברסלבי" בשנת תרצ"ו (1936). זאת לצד אזכורים רבים בכתבי חסידות ובמאמרים שונים. פרופ' יונתן מאיר ההדיר בשנת תשס"ו (2006) את הספרים "רבי נחמן מרסלב: חייו ותורתו" ו"אורו של משיח בתורת הברסלבי", וצרף להן מבוא מקיף הנוגע בין היתר ביחסו של הרב צייטלין לחסידות ולחסידים, בתוך: יריעות, חוברת ה.

המאמר "רבי נחמן מברסלב על הנגינה" התפרסם גם הוא בשנת תרצ"ו (1936) בכתב עת ייחודי שערך איש הפועל המזרחי וחוקר המוסיקה מאיר שמעון גשורי, בשם "לחסידים מזמור". כתב עת זה, היה, לפי הגדרתו, "מאסף ספרותי ואמנותי לנגינה דתית-עממית של החסידים עם תווי נגינה, תמונות ופכסימיליות של אישי החסידות", והכיל למעלה ממאה וחמישים עמודים של מחקר ועיון בניגונים חסידיים.

מאמר זה לא היה כתיבה חדשה של הרב צייטלין, אלא מספר פרקים מהספר על רבי נחמן שיצא לאור בשנת תר"ע (1910). ברם עצם פרסומם מחדש בשנת תרצ"ו (1936) – על האזכורים של ארתור שופנהאואר, "האדם העליון" ואוגוסט קונט שבהם – יכול להצביע על כך שהחלוקה בין תקופות היצירה השונות בחייו של הרב צייטלין לא הייתה כה חריפה. על כל פנים, לא הכניס הרב צייטלין במאמר זה את אותם השינויים שבנו, אהרן, ראה צורך להכניס לאחר מכן.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון "בדרך" של ההסתדרות הציונית בפולין, בשנת תרצ"ה (1935). בשבועון זה פרסם הרב צייטלין כמה וכמה מאמרים על גדולי ישראל ועבודת אלוהים, שלא זכו לאחר מכן לאיסוף ולהדפסה מחדש.

חלקו הראשון של המאמר כאן

—

ה.

העלאת הניצוצות. ענין ה"ניצוצות", נפילתם, ירידתם, צרופם, זכוכם ועליתם על ידי המעשים הטובים של בני האדם מבואר גם בקבלת האר"י, ואולם כמו כל הענינים שבקבלת האר"י גם ענין נשגב ונערץ זה מרחף רק בשמי מעל ולא נתן לתפיסת איש בן תמותה, מלבד לבני עליה "דעיילין בלא בר" (נכנסין להיכלות שלמעלה בלי רשות מיוחדת), וגם זה רק ה"מציץ מן החרכים"; בא הבעש"ט ופרש ובאר לנו ענין זה, הלבישו לבושים כמעט נראים ונגלים לעינינו, הסבירו באופן ציורי וקרבו אל ההשגה הריליניוזית של כל עובד אלקים ומקיים אחר חוקי התורה ופקודותיה.

"התורה חסה על ממונם של ישראל, ולמה? – משיב על זה הבעש"ט – כי בכל דבר שהאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי הוא נהנה מהחיות שיש באותו דבר, כי לולא אותה החיות הרוחנית לא היה שום קיום לאותו דבר ויש שם ניצוצות קדושים השייכים לשורש נשמתו, ומפני טעם זה יש אדם שאוהב דבר זה ויש אדם ששונא דבר זה ואוהב דבר אחר, וכשהוא משתמש באותו כלי או אוכל מאכלים אפילו לצורך גופו הוא מתקן ניצוצות, כי אח"כ הוא עובד להשי"ת באותו הכח הבא לגופו מאותו מאכל או מלבוש או שאר דברים".

"ולפיכך יארע לפעמים, (שכשכלה) [שכשיכלה] האדם לתקן כל הניצוצות שהיו באותו הדבר השייכים לשורש נשמתו, אזי לוקח ממנו השי"ת אותו הכלי או אותו הדבר ונותנו לאחר. לפי שאותם הניצוצות הנשארים שייכים לשורש הנשמה של זה האחר".

בהתאם לרעיון זה פרש הבעש"ט את הכתוב: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעעטף" (את כל המזמור ק"ז הבעש"ט מפרש על ניצוצות הקדושה שהם שבוים ואסורים וחולים ומעונים). בני אדם רעבים וצמאים הם לדברי מפני "שנשפשם בהם תתעטף", מפני שהנפש של עצמם – ניצוצי הקדושה השייכים לשורש נשמותיהם מעוטפים הם בכל אלה הדברים המוגשים להם לאכילה ולהנאה, והם – ניצוצות הקדושה – כמו מתחננים הם לאדם שיגאלם מבור השביה שבו הם ניתנים ויעלה אותם ע"י שיעבוד בהם, בכח ובחיות שבהם את ד'.

ועל כן היה הבעש"ט רגיל לאמור: "אוכלים אנו בני אדם ושותים בני אדם ומתלבשים בבני אדם ומשתמשים בבני אדם", מפני שבכל הסובב ומקיף אותנו ישנם ניצוצות של נשמות בני אדם השבויים ואסורים בתוך הדברים ומצפים ומקוים ומייחלים שאנו נשחרר אותם מכבלי החמרים שבהם הם נתונים על ידי מה שנספוג לתוכנו אותם הניצוצות, כלומר אותם הכוחות החיוניים הרוחניים ובכוח ההוא נלמוד את תורת ד', נעשה צדקה וחסד ונדבק את כל מחשבותינו לאלקים חיים.

להמשיך לקרוא ←