פורסם במוסף ספרים של "הארץ", 7/4/2023
א.
"הייתי ילדה כבת שלוש או ארבע, והייתי חולה תקופה מאוד ארוכה. אבי, שהיה יהודי אדוק, התפלל ליד מיטתי וגם צם עבורי. באותו בוקר החליפו לי את הבגדים, ובפינת החדר עמדה מיטה ועליה כיסוי, היה שם גוף מכוסה. ומישהו אמר – מתה אישה בלילה. זה הזיכרון הראשון שלי. הזיכרון הזה נחקק בי ורדף אותי כל הזמן, על זה שדברים נגמרים. שהחיים קצובים. לא שיתפתי אף אחד בדברי האפיקורסות שלי, אבל זה מה שאני חשבתי. ואם אתה רוצה לדעת, זה היה מה שגם דחף אותי כל השנים. זו הייתה הטראומה".
במילים אישיות וטעונות אלו פותחת רבקה שכטר (1929) את השיחה תוך כדי המתנה לרתיחת המים בקומקום. אנחנו נפגשים כדי לדון בספרה החדש "תורת הבריתות", שמתווסף לכמות נכבדה של ספרים שהוציאה לאור בעבר. בשנים האחרונות היא עוסקת בפענוח המשמעות של השפה בתרבויות ובפילוסופיות שונות. כתיבתה – שנפרשת בספר זה על פני 482 עמודים – דחוסה ומקודדת מחד, ועמוסה בחזרות על נושאים מזוויות שונות מאידך. שכטר, שהחלה לחקור ולכתוב בשנות החמישים של המאה הקודמת, רואה בכל ספר שלה נדבך נוסף הבנוי על גבי הנדבכים הקודמים, מה שמקשה לעיתים על הקריאה, אך יוצר בסופו של דבר מפעל הגותי מרשים שכמעט ולא זכה להכרה מצד הממסד האקדמי. ומפעל זה, כך מתברר, כרוך בהשלמה של אדם עם גבולותיו, עם חוקי היקום, עם המוות.
לאורך השיחה היא שבה ומדגישה כי "האדם אף פעם לא מרוצה מאפשרויותיו המוגבלות". הוא תמיד שואף ליותר, לנצחיות, לרצף בינו ובין האלים. בפרט כאשר הוא נעשה מודע למוות שנראה בעיניו כאי-צדק מוחלט. אי-הנחת, התהייה והערעור על המוות מוליכים אותו שוב ושוב אל הרצון לכפות את רצונו על חוקי היקום. הוא מעוניין בביצור קיומו האישי, ולשם כך הוא ייסוג מהיצירה התרבותית של השפה אל השימוש בכוח.
לדבריה, שבאים בספר בצורה מפורטת, החידוש הגדול של המקרא איננו המונותאיזם או הזיקה בין דת ובין מוסר, אלא ההבנה העמוקה של הברית השוכנת בשפה. השפה מכילה רובד נסתר – היא מבוססת על הסכמה קודמת בין אנשים. האדם מסוגל לבודד צלילים באמצעות הדעת שניחן בה; אבל כדי שתיווצר מהם שפה הוא זקוק להגיע עם הזולת להסכמה על המשמעות שלהם, להסכמה לזכור אותם יחד, להסכמה על שיתוף פעולה. והסכמה זו נולדה – כך שכטר – מהפנמה הדדית של אופיו השברירי של הקיום.
בשל כך הקוסמולוגיה המקראית מתארת כי העולם נברא בדיבור. בשל כך היא מתארת בריאה של עולם ללא מאבקים קוסמיים, בשונה מאוד מקוסמולוגיות אחרות. בשל כך היא מתארת את האדם כמי שאוכל מעץ הדעת ולא מעץ החיים – דעת שמעניקה לו יכולת הבחנה בינו ובין הטבע ובינו ובין הזולת; דעת שמכריחה אותו להשלים עם המוות, עם הסופיות; דעת שמסוגלת ליצור שפה; ודעת שמבחינה בין טוב ורע מבחינה מוסרית. מדובר בפירוש מקורי של שכטר לפרשיות בראשית ולחטא הקדמון; פירוש שנשכח, לטענתה, על ידי צאצאי העברים, אם כי הם שימרו את ההשלכות התרבותיות שלו.
כאשר האדם מקבל את עובדת המוות ומשלים איתה הוא מסוגל להושיט את ידו לעבר הזולת, שכן אלמלא הזולת הוא לא יוכל לשאת את האובדן. הברית נובעת מההזדקקות הזו לזולת, והיא זו שמאפשרת את השמירה הקהילתית על סימני השפה. תרבויות אחרות העדיפו את עץ החיים, את החתירה אל חיי הנצח. בשל כך הן תרו שוב ושוב אחר האפשרות להתאחד עם כוחות קוסמיים גדולים מהם באמצעות פולחן-כוח וקרבנות, ספקולציות-תיאולוגיות ומיסטיקה; לתת הכול כדי שהחיים יימשכו, שהרצף לא ייקטע. אבל, מזהירה שכטר, מי ששולל את סופיות האדם – שולל בצורה עמוקה את מושג החוק, וממילא את הזולת, את הקהילה ואת המוסר.
להמשיך לקרוא ←
