פורסם במוסף ספרים של "הארץ", 7/4/2023

א.

"הייתי ילדה כבת שלוש או ארבע, והייתי חולה תקופה מאוד ארוכה. אבי, שהיה יהודי אדוק, התפלל ליד מיטתי וגם צם עבורי. באותו בוקר החליפו לי את הבגדים, ובפינת החדר עמדה מיטה ועליה כיסוי, היה שם גוף מכוסה. ומישהו אמר – מתה אישה בלילה. זה הזיכרון הראשון שלי. הזיכרון הזה נחקק בי ורדף אותי כל הזמן, על זה שדברים נגמרים. שהחיים קצובים. לא שיתפתי אף אחד בדברי האפיקורסות שלי, אבל זה מה שאני חשבתי. ואם אתה רוצה לדעת, זה היה מה שגם דחף אותי כל השנים. זו הייתה הטראומה".

במילים אישיות וטעונות אלו פותחת רבקה שכטר (1929) את השיחה תוך כדי המתנה לרתיחת המים בקומקום. אנחנו נפגשים כדי לדון בספרה החדש "תורת הבריתות", שמתווסף לכמות נכבדה של ספרים שהוציאה לאור בעבר. בשנים האחרונות היא עוסקת בפענוח המשמעות של השפה בתרבויות ובפילוסופיות שונות. כתיבתה – שנפרשת בספר זה על פני 482 עמודים – דחוסה ומקודדת מחד, ועמוסה בחזרות על נושאים מזוויות שונות מאידך. שכטר, שהחלה לחקור ולכתוב בשנות החמישים של המאה הקודמת, רואה בכל ספר שלה נדבך נוסף הבנוי על גבי הנדבכים הקודמים, מה שמקשה לעיתים על הקריאה, אך יוצר בסופו של דבר מפעל הגותי מרשים שכמעט ולא זכה להכרה מצד הממסד האקדמי. ומפעל זה, כך מתברר, כרוך בהשלמה של אדם עם גבולותיו, עם חוקי היקום, עם המוות.

לאורך השיחה היא שבה ומדגישה כי "האדם אף פעם לא מרוצה מאפשרויותיו המוגבלות". הוא תמיד שואף ליותר, לנצחיות, לרצף בינו ובין האלים. בפרט כאשר הוא נעשה מודע למוות שנראה בעיניו כאי-צדק מוחלט. אי-הנחת, התהייה והערעור על המוות מוליכים אותו שוב ושוב אל הרצון לכפות את רצונו על חוקי היקום. הוא מעוניין בביצור קיומו האישי, ולשם כך הוא ייסוג מהיצירה התרבותית של השפה אל השימוש בכוח.

לדבריה, שבאים בספר בצורה מפורטת, החידוש הגדול של המקרא איננו המונותאיזם או הזיקה בין דת ובין מוסר, אלא ההבנה העמוקה של הברית השוכנת בשפה. השפה מכילה רובד נסתר – היא מבוססת על הסכמה קודמת בין אנשים. האדם מסוגל לבודד צלילים באמצעות הדעת שניחן בה; אבל כדי שתיווצר מהם שפה הוא זקוק להגיע עם הזולת להסכמה על המשמעות שלהם, להסכמה לזכור אותם יחד, להסכמה על שיתוף פעולה. והסכמה זו נולדה – כך שכטר – מהפנמה הדדית של אופיו השברירי של הקיום.

בשל כך הקוסמולוגיה המקראית מתארת כי העולם נברא בדיבור. בשל כך היא מתארת בריאה של עולם ללא מאבקים קוסמיים, בשונה מאוד מקוסמולוגיות אחרות. בשל כך היא מתארת את האדם כמי שאוכל מעץ הדעת ולא מעץ החיים – דעת שמעניקה לו יכולת הבחנה בינו ובין הטבע ובינו ובין הזולת; דעת שמכריחה אותו להשלים עם המוות, עם הסופיות; דעת שמסוגלת ליצור שפה; ודעת שמבחינה בין טוב ורע מבחינה מוסרית. מדובר בפירוש מקורי של שכטר לפרשיות בראשית ולחטא הקדמון; פירוש שנשכח, לטענתה, על ידי צאצאי העברים, אם כי הם שימרו את ההשלכות התרבותיות שלו.

כאשר האדם מקבל את עובדת המוות ומשלים איתה הוא מסוגל להושיט את ידו לעבר הזולת, שכן אלמלא הזולת הוא לא יוכל לשאת את האובדן. הברית נובעת מההזדקקות הזו לזולת, והיא זו שמאפשרת את השמירה הקהילתית על סימני השפה. תרבויות אחרות העדיפו את עץ החיים, את החתירה אל חיי הנצח. בשל כך הן תרו שוב ושוב אחר האפשרות להתאחד עם כוחות קוסמיים גדולים מהם באמצעות פולחן-כוח וקרבנות, ספקולציות-תיאולוגיות ומיסטיקה; לתת הכול כדי שהחיים יימשכו, שהרצף לא ייקטע. אבל, מזהירה שכטר, מי ששולל את סופיות האדם – שולל בצורה עמוקה את מושג החוק, וממילא את הזולת, את הקהילה ואת המוסר.

ב.

שכטר, שגדלה במונקאץ', מעולם לא כתבה על השואה בגוף ראשון. זהו פרט ביוגרפי שלא דובר בו עד היום, אך את משפחתה היא איבדה באושוויץ. "את הזעם שלי ביטאתי בספרים 'אויב קוסמי' ו'אושוויץ כממלכת פאוסט'", היא אומרת, ורומזת שלא הייתה זקוקה ליותר. ביצירות אלה היא מבקרת בצורה שיטתית את אושיות התרבות והפילוסופיה הגרמנית, ובראשה את כתביו של מרטין לותר. לותר הציג את החתירה הבלתי מתפשרת לרוחניות צרופה (פנימית, אישית), שצדה השני הוא הפיכת העולם הריאלי לממלכתו הכוחנית של השטן. "האדם חי בשני מישורים – במישור הקיום, מישור שיש בו חוקים, והוא חי גם במישור של חלומות. הגרמנים הלכו כל הזמן אל החלומות".

תו-היכר זה לא פסח, מבחינתה, על היצירה ההגותית היהודית־גרמנית (מה שעשוי להסביר במקצת את דחייתה בידי הממסד האקדמי בישראל). גם היא מכילה "רוחניות גרמנית צרופה" – שאיפה לחוויה פנימית מטהרת שתקבע בעצמה ולעצמה את החוקים, ללא משא ומתן וללא הסכמות. בשל כך יהדות זו מכילה טהרנות אתית בלתי אפשרית ואף אנרכית, שהייתה יכולה להיכתב בידי כל כומר לותרני.

משנות השבעים ועד היום נכתבה ספרות ענפה בנוגע לראיית העולם הנאצית ושורשיה האידאולוגיים, הפסיכולוגיים, ואף הפגאניים והאזוטריים. בישראל ראויות לציון עבודותיהם של בעז נוימן ("ראיית העולם הנאצית"), של אוריאל טל ("תאולוגיה פוליטית והרייך השלישי"), של שלמה גיורא שוהם ("אנטישמיות: ואלהאלה גלגלתא ואושוויץ"), של ז'וז'ה ברונר, ועוד. שכטר התעקשה להעמיד את הכל על היסוד התיאולוגי-קוסמולוגי. אותו "קוד דתי-תרבותי" לותרני הוא שחרץ, לדבריה, את גורלם של מיליונים.

ג.

קשה לתמצת את פועלה האינטלקטואלי של שכטר, אך ניתן לסמן בו שלוש תקופות. הראשונה, בשנות השישים והשבעים, עם 'מיסטיקה וקיומיות' (1966) ו'האדם האל' (1975). בתקופה זו עסקה שכטר בניגודים שבין חשיבה מיתית וחשיבה רציונלית. היא מחלקת בין קוסמולוגיות המחפשות את הרצף שבין האדם לאלים, את השתתפות האדם בדרמה הקוסמית – ובין אלו המקבלות את מגבלות הקיום וחוקיו. האחרונות מושתתות על סובלימציה וחשיבה מופשטת, לפיה מאחורי התופעות השונות מסתתרת מהות אחת, המעניקה סדר, משמעות וכללי משחק קבועים. קבלת מגבלות הקיום ('קיומיות') היא הפתח ללמידה, למערכות יחסים ולמוסר.

באותה עת היא שבה ומתריעה שהמיתוס והשאיפה למיתוס לא עברו מן העולם עם עליית החשיבה המדעית. ההתמקדות באדם בתקופה המודרנית הולידה בעיות חדשות ושאלות מהותיות שנותרו ללא מענה, ואלו עוררו מחדש את הצורך במסתורין, ב"אדם-אל", בדרמה קוסמית. היא כתבה על המשיחיות (המנחה שלה בעבודת התזה היה יעקב טלמון), אך את הסטייה המודרנית היא ביקשה ומצאה בתיאולוגיה. "כאשר האדם מכיר בעקרונות יקומיים שנמצאים מעליו הדבר מאפשר לו את הצדקת הדין. אבל כאשר האדם נמצא במרכז קשה לו מאוד לקבל את הדין, והוא נעשה ממורמר". ומרמור הוא כוח מפרק גבולות והסכמות.

בתקופה השנייה, שהיא גם המפורסמת יותר, דנה שכטר ברפורמציה הלותרנית ובזיקה שלה אל זוועות הנאציזם, בין היתר בספרים 'אויב קוסמי' (1975), 'אושוויץ כממלכת פאוסט' (1986), ו'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי' (1990). אם ללקט דוגמה בולטת ומעניינת, שכטר התעכבה על המיתוס העממי אודות ד"ר פאוסט, שדמותו ההיסטורית הייתה בת זמנו של לותר. פאוסט היה מדען ומכשף שמכר את נשמתו לשטן בתמורה לכוח בלתי מוגבל. אגדה זו זכתה לשלל עיבודים אמנותיים, וסימלה את השבר הדתי של תקופת הרפורמציה. זו הייתה האפשרות האחרת, המפתה והמתבקשת, בעולם בו שולט השטן – לכרות אתו ברית ולפרוץ את כל הגבולות.

ד.

החל משנות התשעים עוסקת שכטר בפיענוח חידת השפה. שלב אחרון זה בנוי על שני השלבים הקודמים. כפי שתואר קודם לכן, השפה היא ביטוי לדעת ולכושרו היצירתי של האדם, הבורא באמצעותה עולמות תוכן שלמים – אבל היא תלויה בהסכמה שבין אנשים. כאחד מ"סיפורי השפה" הראשונים היא מביאה את הקינה השומרית אודות דומוזי, המושמעת מפי אמו ואשתו. האֵם מקבצת באמצעות הקינה נשים נוספות; כך נוצרת קהילה, כך נוצר סיפור. כך נוצרת גם הבחנה בין טוב ורע: ה"שפה" נולדת נוכח המוות, הגורם למרחק מסוים בין האם ופרי בטנה, בין האדם וגופו. לצד ההצבעה על הכאב כעיקרון מכונן, שכטר לא פוסחת על היבטיו הפמיניסטיים של סיפור זה: ההכרה במגבלות הקיום קרובה יותר לתודעה הנשית.

היא מביאה את ביאליק כדוגמה ליוצרים המעדיפים לראות את שפה ככלי המכסה על התהום, כתופעה מסתורית המעוגנת ברקע מיתי. לדידה זו החלפה של אלוהים, כמי שערב לעולמו וקיומו של האדם, במפלצת מאיימת. ביאליק, לטענתה, היה אחוז פחדים, ואם אך היה רואה את דחף הקיום של ניצולי השואה לשוב וליצור עולם חדש הדבר היה משנה את מבטו הקודר על האדם (עמ' 80).

שכטר מציגה תורת מוסר המבוססת על שיתוף פעולה, על קהילה, על משא ומתן, על החזקת ידיים משותפת. אין בה ערכים מוחלטים; אדרבה, תפקידה של המערכת המוסרית היא להגביל את שאיפתו של האדם אל המוחלט. "רוחניות צרופה מוליכה לבקשת כוח צרוף" – זו הנוסחה שאותה היא משננת שוב ושוב. מדובר במוסר פרגמטי שניתן להשוות אותו לחוקי התנועה. מוסר הנוסד בין שווים, הזקוקים זה לזה, היכולים לשאת ולתת. אנשים נוטים לבוז למוסר מן הסוג הזה, לראות בו משהו פשטני, לבקר אותו על חוסר מחויבות או להציג אותו כחוסר הבנה של סיטואציה מוסרית. אך שכטר בשלה: המוסר, כמו השפה, מתחיל בהסכמות. אין מה לעסוק בספקולציות מיתיות או לחקור בנעלם בנוגע אליו. אם דרושה קוסמולוגיה עדיף לשוב ולאמץ את זו התנ"כית. כל ניסיון להבין את הדברים מעבר לכך הוא "הבל הבלים".

ה.

ברשימת ביקורת קצרה משנת 1965 על ספרו של פנחס שדה "החיים כמשל" התריעה שכטר על הלך רוח רוחני מסוים שהחל להתפשט בקרב אלו העוסקים בעשייה אינטלקטואלית בישראל, גם במסדרונות האקדמיה. אלו, לדבריה, נוגעים בהערצה עיוורת לערכים מוחלטים הצועדים בד בבד עם זלזול במוסכמות. דבריה הנוקבים מציפים את העובדה כי מיסטיקה ו'רוחניות צרופה' עלולים להימצא בכל אחד מצדדיה של המפה הפוליטית, שמאל וימין, דתיים וחילוניים, ודורשים בדק-בית וחשבון נפש מתמיד:

כאשר דיברתי על הסכנה שבמיסטיקה, כוונתי לא הייתה שמיסטיקנים בודדים, החוזרים לחיק הממסד, מהווים סכנה – אלא למיסטיקה שנעשית נחלת תנועות, שנעשית הלך־רוח כללי…

לכל מהפכה פוליטית קדמה תנועה רוחנית שבדרך־כלל נישאה על־ידי קומץ קטן של אנשי־רוח. אינני מביאה אנאלוגיות ועדיין לא קבעתי עובדות… אולם הצבעתי על כך שיכולה להית סכנה כזו, במקרה שתיווצר קונסטלציה פוליטית ורוחנית מסוימת. ובגלל החלל הריק שנוצר לאחרונה בארץ, עלול להתפתח מצב כזה.

כאז כן עתה, בסיטואציה הפוליטית העגומה אליה נקלעה ישראל. ההסכמה המשותפת הופרה, כמו גם החוק, ההזדקקות ההדדית והגבלת הכוח. המהומה הנוכחית הייתה יכולה להיות שעתה היפה של האקדמיה: בכישרון הדעת שבה, ביצירתיות, במתינות ויכולת ההקשבה שלה, בכלי המשא ומתן שפיתחה. אלו יכלו לסייע בניסוח והגדרת הטראומה, המרמור, הפחד ואי-ההשלמה עם כוח-יתר, משני הצדדים. אך היא בחרה לקחת חלק פעיל במאבק מתוך עמדה מוסרנית, מטיפה ואבסולוטית, ומורֵי-המוסר האנושי, הפשוט, המניח הסכמות והידברות – נעדרו מן השיח.

תורת המוסר של שכטר אינה מוקפת בהילה, אינה מציקה, אינה מטיפה. היא מבקשת מאיתנו לשוב ולהיזכר מדי יום במרקם העדין שבתוכו כולנו חיים. זהו הקושי שבה ובנשיאה שלה. בישראל של 2023 נדמה כי יש המעדיפים דת קשוחה וכופה או ליברליזם טהרני וצדקני על פני עובדת היותנו בני תמותה.