פורסם במוסף ספרים של "הארץ", 15/2/2023

בימים אלו חל יום הולדתו ה-200 של אחד ההוגים החסידיים המקוריים, הפוריים והרדיקליים, ר' צדוק רבינוביץ'-רובינשטיין הכהן מלובלין (1823-1900). ר' צדוק נולד למשפחה הנמנית על הזרם המתנגד לחסידות, אך כאוטודידקט שאב ללא אבחנה מכל הספרות היהודית הרבנית. בשנות העשרים לחייו יצא למסע להחתמת מאה רבנים שיתירו לו להינשא לאשה נוספת עקב סיבוכים בנישואיו הראשונים; גם כאן פנה לגדולי המתנגדים והחסידים. כך נפגש עם ר' מרדכי יוסף ליינער מאיזביצה, הפך לתלמידו והצטרף לחסידות.

ר' מרדכי יוסף נודע בקביעתו הרדיקלית ש"הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים" – כלומר, שלילה של הבחירה החופשית. שלילה זו מתירה ואף תובעת מהאדם במקרים מסוימים לחרוג מכללי ההלכה ולפעול על פי תשוקותיו; להתבונן עליהן כעל רצון אלוהי הנתבע ממנו באופן אישי ובסיטואציה מסוימת, מעין "הוראת שעה". עמדה פטליסטית שכזו מעלה מגוון שאלות יסוד, שהקריטית שבהן היא שאלת מעמד המוסר והחוק, או אחריותו המוסרית של הסוכן-הפועל בעולם שכולו רצון האל הכל-יכול. מן העבר השני מתייצבת השאלה הקיומית בדבר משמעות מעמדו המוסרי של האדם – האם משמעות זו נגזרת מהכרעותיו האישיות, כפי שנהוג להדגיש בעולם המודרני, או דווקא, מאחר והאדם מכיר ביחסיות ובארעיות של קיומו ובחירותיו – מעמדו המוסרי, והמשמעות הנלווית אליו, נגזרים מהיותו חלק מתכנית אלוהית כללית, מוכתבת וקבועה מראש כזו או אחרת (או למצער: תוצר חוקי הטבע והחברה, הפסיכולוגיה והשפה).

את תורתו התמציתית של ר' מרדכי יוסף הפך ר' צדוק למשנה רחבה הפרושה על מאות עמודים של דרשות דחוסות ואסוציאטיביות, הכוללות מקורות ממכלול ההגות והלמדנות היהודיות. יש שראו בעצם הדרשנות הזו, כמו גם בטענות ספציפיות של ר' צדוק כגון הצורך בכפרה ועונש על "עבירה לשמה", ביטוי למיתון הרדיקליות של ר' מרדכי יוסף. לפני כשנה יצאה לאור מונוגרפיה רחבה, המחזיקה למעלה מ-1500 (!) עמודים, על משנת ר' צדוק, המעמידה במרכזה וכמפתח להבנת דרשותיו הסבוכות את הפרדוקס בין הבחירה האנושית לבין הידיעה האלוהית – הווי אומר ידיעתו המוקדמת והחודרת-כל של האל, רצונו המוחלט והשגחתו הפרטית. ה'פרדוקס' בהקשר זה משמעו אחיזה בשני הקצוות הסותרים מבלי לנסות לפתור את הסתירה או למתן אותה, אלא דווקא להיפך: לבקש את המתח שהסתירה יוצרת בשל הפוטנציאל המפרה הטמון בו. מחבר הספר, אביחי צור, מבקש לטעון שלא זו בלבד שלפי ר' צדוק התפיסה הפטאלית אינה מבטלת את הבחירה האנושית, אלא שהיא זו המעניקה לה את עוצמתה היצירתית והרדיקלית.

בתמצית, הפרדוקס הוא כזה: מחד, האדם הוא סך בחירותיו החופשיות והחולפות הנטולות כל סיבה או מקור (אפשר לחשוב על ניטשה או סארטר), מאידך, מקורן של בחירות אלו במכלול גורמים טבעיים, חברתיים, ופסיכולוגים, ומבחינה דתית – ההשגחה האלוהית ו'שורש הנשמה' (קיבעון הסובייקט) שניתן לאדם בהיוולדו. בפרשנותו של צור ר' צדוק אוחז בשני הקצוות: לאדם אמנם יש 'שורש נשמה' קבוע ומוחלט הקובע את אופיו ומעשיו, ועם זאת, הוא נתון בבחירה מוחלטת; 'הכל צפוי והרשות נתונה'. הידיעה האלוהית אינה מבטלת את הבחירה האנושית; אדרבה: דווקא היא מעניקה לה רשות ואף ממשות (ככזו, כאנושית וקונטינגנטית), ומשניתנה לה ממשות זו היא יכולה להוסיף דינאמיות והתחדשות על המוחלט האלוהי הקבוע במהותו – במעשיו ובבחירתו האדם יכול לגבור על 'שורש נשמתו', לחרוג ממנו ולהגיע ל'שורש נעלם', גבוה ממנו. הקצוות מגבירים ומפרים זה את זה.

מבעד לעדשה של הפרדוקס נידונים בספר נושאים שונים במשנתו של ר' צדוק בצורה מעמיקה, תוך התייחסות להקשר הרחב של שאלת הבחירה החופשית בפילוסופיה ובדתות. ברם המחבר לא הסתפק בדיון במשנתו של ר' צדוק עצמו והקשריה, והפליג הלאה אל סוגיות תרבותיות ופילוסופיות עכשוויות. אם לנקוט דוגמה אחת, צור מנתח עמדות פוסט-מודרניות שונות – כגון של דרידה, לאקאן ובודריאר – מתוך הדיון בדמותו הטיפולוגית של עמלק. הוא מצביע על המוטיבציה והבשורה הגדולה של הגות זו הנותנת את הטון ברבים מן הדיונים העכשוויים: הדגש על הקונטינגנטיות של האדם, קונטינגנטיות שממנה נגזרת גם הענווה כלפי תרבותו וערכיו של הזולת, וגם חוסר ההגדרה המובנה המעניק לאדם את אפשרות היצירה האינסופית. מוטיבציה ובשורה חיובית זו מתגלה מבעד לפרשנותו של ר' צדוק לעמלק – שמתגלה כבעל דמיון וקירבה לעם היהודי, הנאחז באינסופיות האלוהית שגם היא למעלה מכל הגדרה ומידה קבועה. אלא שדווקא דמיון וקירבה אלו מסוגלים להצביע על ההבדל ולהציב תמרור אזהרה: העמדה הפוסט־מודרנית עלולה לקרוס לתוך הקונטינגנטיות של עצמה, להתגלות כחסרת כל שורש שממנו אפשר לצמוח, להפרות ולאפשר את הכנות והסובלנות כלפי הזולת שאליהן חתרה מלכתחילה; להפוך חשדנית ומהותנית ביוצרה שיח נוקשה של תקינות פוליטית ועמדה פוליטית רצויה מסוג מסוים מאוד. העמדה שמייצג העם היהודי בטיפולוגיה של ר' צדוק חוזרת אל הפרדוקסליות, כאשר עוצמתה של הבחירה האנושית הנובעת מהקונטינגנטיות מתקיימת ונובעת דווקא מהידיעה האלוהית המוחלטת, שבהיותה אינסופית כוללת את המידות כולן מבלי להיאחז באף אחת מהן באופן פונדמנטליסטי – אך בהיותה אחוזה במוחלט האלוהי אינה קורסת לרלטיביזם חשדני.

בחלק האחרון מבקש המחבר לעשות שימוש בפרדוקס ביחס לנושא טעון הרחוק ממשנתו של ר' צדוק. הוא מתעכב על תשע שאלות שעלו בעקבות השואה וזכו לתשובות דיכוטומיות ובינאריות השוללות זו את זו מיניה-וביה, אוחזות בעמדתן עד הקצה המוביל אותן לא רק להתעלמות וביטול של טענות העמדה שכנגד והוכחותיה, אלא לבסוף גם לסתירתן העצמית. שאלות כמו ייחודיות השואה לעומת השוואתה לרצפים שונים (ג'נוסייד, קולוניאליזם, מודרניות, גזענות ועוד), מהותו של המשטר הנאצי (פונקציונליזם לעומת אינטנציונליזם), מעמדם של גרמנים רגילים (תליינים מרצון או קורבנות המשטר הטוטליטרי) ועוד – מקבלות נקודת מבט חדשה – ופרדוקסלית – שאינה מבקשת בהכרח מבקשת לענות עליהן כמו להוות קרקע פורייה להתחיל ממנה את הדיון מחדש.

כך למשל, מן הדיון על הידיעה והבחירה נגזרת במישרין שאלת האקטיביות והפסיביות של הקורבנות היהודים: התפיסה הפסיבית רואה בהם מי שהלכו כצאן לטבח – בין אם כמעלה של התם החף מפשע שמוסר נפשו על קידוש ה', או כחלק מהערצת הקרבן והסובייקט המשוסע הנתון לכוחות עוצמתיים המאפיינת את ימינו, ובין אם כחיסרון של מי שלא עמדו על נפשם. התפיסה האקטיבית רואה בזו הראשונה ביזוי כבודם של הנרצחים וממילא מדגישה את האקטיביות שלהם כסוכנים היסטוריים – ממרד מזוין ועד "התנגדות", "עמידה" ו"קידוש החיים" אפילו ביחס לפעולות בנאליות בחיי היומיום בגטו – הדגשה שעל פי התפיסה הראשונה מחמיצה את המציאות המפורקת (חיצונית ופנימית) שבה חיו ועליה העידו הקורבנות, והיא-היא הלקח העיקרי העולה מן השואה.

כנגד דיכוטומיה זו מציע צור את הפרדוקס, שכן הוא מוצא את טענות שני הצדדים – כמו גם ביקורתם ההדדית – משכנעות. 'הידיעה' האלוהית המוחלטת השוללת את הבחירה האנושית תייצג בהקשר זה את הפסיביות, ואילו 'הבחירה' את האקטיביות. הפרדוקס מבקש לשאת בו-בזמן את האקטיביות ('בחירה') של 'קידוש החיים' יחד עם הפסיביות ('ידיעה') של 'השעיר לעזאזל', ולדון בקורבנות ממקומם־הם, באופן רגיש לסיטואציה ההיסטורית. לא כל פעולה בנאלית שביצעו הייתה מלווה בהרואיות של 'עמידה', ומצד שני, הפירוק והטראומה שחוו אינם בהכרח איבוד סופי של הצלם:

אף שהמצב בכללותו היה כפוי על הקורבנות באופן רדיקלי, בסופו של דבר המצב הזה היה מחולק ל'צעדים' ולשלבי־שלבים זעירים, שבכל אחד מהם ובכל רגע הייתה למעשה לקורבנות בחירה […]  המצב הכללי הוא אומנם פסיבי ('ידיעה'), אך הוא בעצמו יוצר מצב נקודתי של 'בחירה', והמצב הכללי אף מעניק ל'בחירה' זו ממשות עוצמתית, משום שיש לה השלכה רדיקלית יותר מאשר הבחירה היומיומית, שבכוחה אף לכונן מחדש אפילו את המצב הכפוי – ובמובן הזה היא אף "מוסיפה" על 'הידיעה' (עמ' 1400)

קריאות מורכבות אלו שמציע המחבר, שכמותן החלו להיות נידונות בשיח הספרותי והמחקרי בשנים האחרונות, מסוגלות לא רק לתאר נכונה יותר את שאירע אלא גם לכונן עמידה מדויקת יותר נכחו.

—

כבודם של דיונים קיומיים, תיאורטיים ואתיים במקומם מונח – בישראל קיימים קצוות חדים יותר ודחופים הרבה יותר. המתח החברתי, התרבותי והפוליטי שבין ימין ושמאל, 'יהודים' ו'ישראלים', מוליך במקרה הטוב לסינתיזות מפשרות וממורכזות שאינן מחזיקות מעמד, ובמקרה הפחות טוב להקצנות גוברות השוללות מיניה-וביה את הצד שכנגד. ממושג הפרדוקס של המחבר עולה ביקורת חריפה על הקצנות אלו, לא בשל סירובן להתפשר דווקא (שהרי הפשרה מחלישה את האמת החדה המצויה בכל אחת מן העמדות הסותרות) ואפילו לא בשל עצם דחייתן את העמדה שמנגד, אף שגם בה מצויה אמת – הביקורת היא על ההכשלה העצמית, הקיבעון והשטחת העמדה הנובעת מהקצנה זו. המתח והסתירה, כך למדנו מהחיבור, הוא מקום הפריון והיצירתיות. יש לקוות אפוא שהמחבר יאזור כוח להעתיק את הפרדוקס לא רק ממשנתו של ר' צדוק אל התיאוריה הפוסט-מודרנית והפוליטיקה של זיכרון השואה, אלא גם למרחב הפוליטי בישראל, המשווע לאפשרויות נוספות.

היקפו ויומרתו של הפרויקט מרשימים, כמו גם כשרונו הרב של המחבר המבצבץ מבין השורות, והמוטיבציה עמה הוא ניגש אל הטקסט והמציאות: לאחוז בפרדוקס כדי לעודד, לפרק על מנת לשקם. צור שייך לדור צעיר של הוגים דתיים שקוראים, משוחחים וכותבים בשולי המחנה. אי-אז בשנות התשעים תיאר גדי טאוב את הגילויים השונים של התרבות התל-אביבית הצעירה שפגש כ"מרד שפוף" – "כאילו יותר מִשֶּׁיֵּשׁ כאן פְּרִישָׁה של אָוַנְגַּרְד תרבותי לוחם מתוך איזו קהילה תרבותית שַליטה, יש כאן מוֹשֶׁבֶת גּוֹלִים מאונס, שמנסה להקים לה איזה מינימום אפשרי בתוך מה שנראה לה כחלל תרבותי שנתרוקן". המערכונים, הפופ, הסיפור הקצר, העיתונות ו'השפה הרזה' הצביעו על תחושה של אי-נחת, ולא פחות מכך, על קליטה והפריה של רעיונות חדשים.

בפרפרזה לכך, גם אם עדיין לא בדומה, ניתן לדבר כיום על "החידוש השפוף", בחברה הדתית וברצפים השונים מחוצה לה; גילויי הגות ותרבות שחסרים אמנם את חדוות האידאולוגיה, להט המניפסט, הניסוחים החדים והדמויות הסוחפות – ועם זאת, מתעקשים לומר או לעשות משהו. "החידושים השפופים" במרחב הדתי דהשתא הם מעטים ופזורים ונצברים לאט מדי. אין דגלים ואין מוסדות ואין דמויות וגם אין הגדרה של ממש, אלא בעיקר תחושה שחסר משהו, שיש חלל תרבותי-דתי שנתרוקן ושכדאי למלא אותו. במה למלא, אין לדעת. אפשר שגם למרוד אין כוח, גם לא לבעוט בדלת. קוראים מכל הבא ליד, ממששים שפות שונות, לועסים את האופנות האינטלקטואליות המיובאות עד לזרא, מחפשים קצת להתחדש. ספרו של צור הוא בהחלט חידוש שכזה.