פורסם ברליגיה גיליון ז, סתיו תשפ"ד

באחד ממאמריו המוקדמים, הציג הפילוסוף הסקוטי אלסדייר (אליסטר) מקינטאייר שאלה נוקבת: האם הבנה של הדת אין פירושה, בסופו של דבר, להאמין? השאלה נגעה לחקר הדתות ולאפשרותו של חוקר ספקן בתחום הדתות להבין את התחום שהוא חוקר לאשורו.

לאחר דיון ארוך ומורכב במשמעותן של שפות פרימיטיביות בעבור אנתרופולוגים, קבע מקינטאייר – תוך שימוש בעיקרון שילווה אותו גם בכתיבתו המאוחרת – כי פרקטיקות חברתיות מסוגלות להיות מובנות רק בהקשרן ההיסטורי. כדי להבין את השפה הפרימיטיבית – ובהקבלה, את השפה הדתית – יש לחיות במכלול תרבותי ורעיוני שלם, שבו יש מובן למושגיה. מובן זה איננו מובן מקומי בלבד כי מובן שהוא 'מובן מאליו', 'ממילאי', מובן שלא ניתן לחשוב בלעדיו. כאשר משתנים תנאֵי החיים, משתנה המובן של השפה; לאו דווקא פירושן של המילים – אלא אופן השימוש בהן, המינון וצורת התחביר, הֶקשרן החברתי וההסכמה על האופן שבו יש להן משמעות. זהו מובן מרכזי של המונח 'שיח', בשונה מ'שפה' או 'לשון'. צירופי השיח השונים שניתן להרכיב משפה מסוימת הם אינסופיים ויעידו על כך חילופי הדורות והסוגות. "כל פרשנות צריכה להתחיל באיתור אמות המידה של מובנוּת שנקבעו בחברה", ומה שמובן בהקשר אחד יכול להיות לגמרי בלתי מובן בהקשר אחר.

לכן, לדברי מקינטאייר, עד המאה ה־17, גם אם התעוררו שאלות כבדות משקל על אודות התקפוּת ומידת הקוהרנטיות של עיקרי אמונה, הן נידונו בתוך מסגרת כוללת של חשיבה דתית. אולם מאז חל צמצום דרסטי במעמדה של הדת ובמובנהּ, שכן שפת המושגים שלה כבר לא הייתה נחוצה לשם תיאור צורת החיים החברתית והאינטלקטואלית – ועל כן היא הפכה לאלמנט מסוים ומובחן של החיים ולצורת חיים אחת מיני רבות. מאוחר יותר, האמונה הדתית החלה להיות מוסברת במגוון פלפולים אפולוגטיים כדי להתאימה להקשר החברתי החדש – כעניין שבמסתורין, כאבסורד, כפרדוקס מכוון, כסטייה מטפיזית וכו' – אך שורש העניין הוא שהיא איבדה את ההקשר ואת 'המושב בחיים' הטבעי שלה. השיח המדובר הפך לחילוני וקשה עד בלתי אפשרי 'להיכנס לנעליהם' של אלו שדיברו על האמונה בעבר.

קביעה זו של מקינטאייר הדהדה – בכוונה תחילה – הרבה מעבר לתחום חקר הדת, שכן היא נגעה לעצם ההיתכנות של שיחה בין דתיים וחילונים בהווה. כדי ששיחה כזו תתקיים, שני הצדדים זקוקים לבסיס משותף כלשהו של אוצר מילים, הנחות יסוד ומשמעות. אך בין המאמין והספקן, הדתי והחילוני לא מתקיימת מערכת משווה ואמת מידה משותפת שכזו (מלבד, לעיתים קרובות, המערכת החילונית). כדי שחילוני יבין את רעהו הדתי יש לספּק לו הקשר חברתי שכבר אינו קיים, הקשר שבו המושגים הדתיים 'מובנים מאליהם', ממש בדומה ל'קוד הכבוד של האבירים' או ל'שלטונם של המלכים בחסד האל' בתקופות קדומות יותר (כל זאת, כמובן, מתוך הנחה ש'רעהו הדתי' הוא אכן 'דתי' באותו מובן של אבותיו ואבות אבותיו ואינו קרוב יותר אל רעהו החילוני מאשר אליהם). אם בעבור אחד מהם 'דת' פירושה גילוי של אלוהות אוהבת ואכפתית ובעבור זולתו הדת היא אשליה פסיכולוגית מנחמת – הם אינם עוסקים באותו מושג וממילא אינם יכולים לשוחח על תפקידה בחיי האדם. כך בנוגע לאלוהים, וכך בנוגע לשלל היגדים נוספים, דוגמת "נא ללמוד ולהתפלל לרפואת", "שה' יברך אותך", "לעילוי נשמת", "קדושת השבת", "ביטול תורה", "התחזקתי", "בעזרת השם יהיה בסדר", ועוד ועוד.

הדברים מעוררים למחשבה, כפי שגם גררו שלל תגובות ודיון פילוסופי וחברתי ער. ניתן לראות בהם גרסה משוכללת של שיח הנאורות או שיח החילון, על ההדרה והדחיקה של הדת השרויות בהם דרך קבע. היו שכתבו בתגובה שדת איננה רק אמונה פנימית בלתי מנוסחת אלא מכלול תרבותי של מנהגים שמנעד אנשים רחב יכול ליטול בו חלק, להתנסות בו ולהרהר על העקרונות שמכוננים אותו. אחרים תקפו את הטיעון מן הצד הפילוסופי: כיצד ניתן לחייב מישהו לקבל את הנחות היסוד של האמונה מראש כדי שיוכל לחקור אותה? האם אדם איננו מסוגל להבין דבר כלשהו 'מבפנים', מבלי שיחיל עליו שיפוט כלשהו של אמת ושקר? האם לא ניתן להיכנס ולצאת חליפות משדה מושגִי כלשהו?

נוסף על כך, אמונות דתיות – לכל הפחות חלק ניכר מהן – מאמינות באפשרות של שאלות, מחקר, דיון ואף ויכוח על יסודות האמונה שלהן. אדם דתי מסוגל להציע – ואף מציע דרך קבע – לרעהו החילוני את אמונתו, מתוך תקווה לשכנע אותו בה; הדבר דורש הבנה. המרחק בין סוגי השיח אינו גדול אם ניזכר שחלק ניכר ממחשבת החילון לא נוצר במוחם הקודח של ספקנים אלא בהגותם של דתיים שיצרו תיאולוגיה שלילית, כמו הרמב"ם, או דתיים ש'חיללו' את הטבע וקראו ללמוד אותו. התופעות הללו מראות שלשני הצדדים ישנן הנחות יסוד משותפות רבות.

ברם בין התגובות השונות התגנבה גם התחושה ש'יש משהו' בטענה על אודות הפער. אפשר להניח לרגע לשאלה אם החילוני מסוגל להבין את הדתי, כדי לשאול: האם הדתי מבין את עצמו? האם הוא צולח את הפער שבין השיח היומיומי שהוא מנהל, הנתון בהקשר תרבותי ואינטלקטואלי מסוים, ובין שיח האמונה, שפתו הדתית? האם הוא רואה עצמו כ'מוזר' בחברה ואת ביטויי האמונה הדתית כ'מגזריים' או 'אזוטריים'? האין הוא עצמו מסתייג מדתיים שמדבררים את דתם בצורה 'גלויה' ו'בוטה' מדי? האם הוא משלים עם העובדה שיש בחייו טריטוריות שונות ובכל אחת מהן הוא מסגל לעצמו שיח שונה? ואולי השאלה הקשה ביותר: מהו בעצם שיחו ושיגו ה'פנימיים', שפת האֵם שלו, השפה שבה הוא חולם ודובר לעצמו – ומהי השפה שאותה הוא מסגל בצורה מלאכותית?

לקריאה ולהורדה של הקובץ