פורסם ברליגיה גיליון ז, סתיו תשפ"ד

באחד ממאמריו המוקדמים, הציג הפילוסוף הסקוטי אלסדייר (אליסטר) מקינטאייר שאלה נוקבת: האם הבנה של הדת אין פירושה, בסופו של דבר, להאמין? השאלה נגעה לחקר הדתות ולאפשרותו של חוקר ספקן בתחום הדתות להבין את התחום שהוא חוקר לאשורו.

לאחר דיון ארוך ומורכב במשמעותן של שפות פרימיטיביות בעבור אנתרופולוגים, קבע מקינטאייר – תוך שימוש בעיקרון שילווה אותו גם בכתיבתו המאוחרת – כי פרקטיקות חברתיות מסוגלות להיות מובנות רק בהקשרן ההיסטורי. כדי להבין את השפה הפרימיטיבית – ובהקבלה, את השפה הדתית – יש לחיות במכלול תרבותי ורעיוני שלם, שבו יש מובן למושגיה. מובן זה איננו מובן מקומי בלבד כי מובן שהוא 'מובן מאליו', 'ממילאי', מובן שלא ניתן לחשוב בלעדיו. כאשר משתנים תנאֵי החיים, משתנה המובן של השפה; לאו דווקא פירושן של המילים – אלא אופן השימוש בהן, המינון וצורת התחביר, הֶקשרן החברתי וההסכמה על האופן שבו יש להן משמעות. זהו מובן מרכזי של המונח 'שיח', בשונה מ'שפה' או 'לשון'. צירופי השיח השונים שניתן להרכיב משפה מסוימת הם אינסופיים ויעידו על כך חילופי הדורות והסוגות. "כל פרשנות צריכה להתחיל באיתור אמות המידה של מובנוּת שנקבעו בחברה", ומה שמובן בהקשר אחד יכול להיות לגמרי בלתי מובן בהקשר אחר.

לכן, לדברי מקינטאייר, עד המאה ה־17, גם אם התעוררו שאלות כבדות משקל על אודות התקפוּת ומידת הקוהרנטיות של עיקרי אמונה, הן נידונו בתוך מסגרת כוללת של חשיבה דתית. אולם מאז חל צמצום דרסטי במעמדה של הדת ובמובנהּ, שכן שפת המושגים שלה כבר לא הייתה נחוצה לשם תיאור צורת החיים החברתית והאינטלקטואלית – ועל כן היא הפכה לאלמנט מסוים ומובחן של החיים ולצורת חיים אחת מיני רבות. מאוחר יותר, האמונה הדתית החלה להיות מוסברת במגוון פלפולים אפולוגטיים כדי להתאימה להקשר החברתי החדש – כעניין שבמסתורין, כאבסורד, כפרדוקס מכוון, כסטייה מטפיזית וכו' – אך שורש העניין הוא שהיא איבדה את ההקשר ואת 'המושב בחיים' הטבעי שלה. השיח המדובר הפך לחילוני וקשה עד בלתי אפשרי 'להיכנס לנעליהם' של אלו שדיברו על האמונה בעבר.

להמשיך לקרוא ←