מאורעות הדמים שהתחוללו בחודש אב תרפ"ט (אוגוסט 1929) הכו את העם היהודי בכאב ובתדהמה. הרוגים ופצועים, יישובים נטושים, תמונות קשות, תחושות של אימה, עלבון ובגידה. כשבועיים לאחר היוודע הטבח פרסם ר' הלל בכתב העת התל-אביבי "כתובים" את המאמר "אם אשכחך ירושלים… (אגרת מהגולה)" ובו העלה על הכתב מקצת מתחושותיו הקשות: "אי מילים, אשר עוז להן לבטא-כמו את עצמת המכאוב לשמע השואה אשר באה על ארץ ישראל? המרה והעזה בקינות הלא אך דלה היא מהביע… הלא אף שירי ציון אשר ליהודה הלוי דלו מאד… על כך שך שפתך עד דם – ודום! כי מה תאמר ומה תגיד, אח, בימים אלה?". הוא כותב על מכאוב וזעם – על הפורעים, על הבריטים, על מצפונו של העולם.

במאמר זה שלפנינו ("צוויי העכערע קולות פון ירושלים", דער מאמענט, 8/11/1929) שנכתב כחודשיים לאחר מכן, סוקר ר' הלל שני חיבורים שנכתבו בעקבות הפרעות – הספרון של אורי צבי גרינברג (1896-1981), "אזור מגן ונאום בן-הדם" שיצא לאור בהוצאת "סדן", ומאמרו של הראי"ה קוק (1865-1935), "שובו לביצרון!" שהתפרסם מעל דפי "ההד". לדבריו, אלו קולות עמוקים וייחודיים, המעודדים מצד אחד להמשיך ביתר שאת בפעולות הבניין ותקומת האומה, ומצד אחר – מצפים לנבואה, למשיח, לישועה ולטהרה.

א"צ גרינברג והראי"ה קוק – שתי דמויות שונות ורחוקות מר' הלל, ובו בזמן כאלו שהלהיטו את רוחו ואת דמיונו בשנות העשרים והשלושים, בבשורתם ובשירתם הציונית-משיחית. האחד – רוויזיוניסט, מיליטריסט, מלא זעם; השני – רב, חכם רזים, משכין שלום. כלפי שניהם הוא חש אהבה ואף הערצה, מהולה בריחוק מסוים. גם הוא חפץ בתנועה משיחית – אך כזו ש'תקבץ את מבקשי האמת, תיטיב את מצב המוסר, ותתקן את חיי היחיד והחברה ברוח קדושה וטהרה'. את הראשון יבקר על עודף הריאליזם שלו, על משיחיות ארצית וכוחנית מדי; את השני – על מיעוט הריאליזם, על הרוע והכיליון הניצבים לפתחם של מיליוני היהודים באירופה.

כל אלו לא מנעו מר' הלל לקשור להם כתרים ושבחים, לבקש מהם לשלוח אליו מאמרים ולשוב ולהפוך בדבריהם במאמריו. "בתוכחה מגולה מאהבה מסותרת" יחתום את אחד ממכתביו לא"צ גרינברג; "הנני משתחווה מרחוק ודורש שלומו ושלום תורתו" – לראי"ה קוק. בהשקפתו על הציונות ועל המתרחש בארץ ישראל חלים שינויים גדולים בשנים אלו, והוא שוקל מספר פעמים לעלות ולהתיישב בה. "לכשנסתכל בעין פקוחה לכל מה שמתרחש בישראל בארבעים־חמישים השנים האחרונות, נראה עין בעין כי יד ההשגחה העליונה נוהגת בנו", הוא כותב מחד, ובו בזמן, מאידך: "נחוצים לנו עתה מלבד ארץ ישראל עוד מקומות התיישבות כאוויר לנשימה". ניבא – וידע מה ניבא.

—

את כל הקולות שעולים לאוזנינו מירושלים בחודשיים האחרונים ניתן לאפיין כ"קול ענות חלושה". אנשים צועקים בקול רם; אך אין זו זעקת האמיץ, הבטוחה בניצחונו, אלא זעקת המדוכאים והמיוסרים, הזועקים בכאב. אנשים מלהגים על גיבורים וניצחונות; אולם בתוך הדיבור ניתן לחוש לעתים קרובות תחושה של זעם אצור ופחד מהמחר.

ומה יש להתפלא. מי שחי ימי-בהלה נוראיים כאלה, מי שראה את עצמו מוקף מכל עבר בשנאת-דמים, וגם מקרב אלה שנחשבו לחברים, נחל רק בגידה ובגידה – מהיכן יבואו לו האומץ, הנחישות, הגבורה?

אפילו בשירת ארץ ישראל לאחר המאורעות איננו חשים את רוח הגבורה והביטחון שהייתה בה לפני כן. אדם נדרש לחזק את עצמו ולחזק אחרים. כך ראוי. הוא מחויב לכך כיהודי וכמגן נאמן של עמו. אבל כשאנחנו מאזינים היטב למה שעכשיו נכתב ונהגה בירושלים – שומעים רק בכי וקינה. אפילו בשירו של ראובני, השיר שאחרי הקרבות ("מלחמת ירושלים"), השיר שהרגיז את הפקידות בארץ ישראל באופן כזה עד שמצאה לנכון לסגור את "דאר היום" בגללו, השיר שהיה אמור להיות "שירת דבורה" חדשה לפי צורתו – הוא לפי דעתי שיר קינה לפני שהוא שיר ניצחון.

ואיך יהיה אחרת? בסופו של דבר, אדם אינו אלא אדם, ואם אינו רוצה לעוף גבוה, הוא נמשך למטה אל המציאות האפלה והשפלה, יותר ויותר…

ועם זאת, שני קולות הגיעו אלינו לאחרונה. קולות שכבר אינם נשמעים כ"קול ענות חלושה", אלא כ"קול ענות גבורה". קול אחד – מאדם "חילוני", משורר אולטרה-מודרני; קול שני – של גאון תורה, שהוא בו זמנית גם משורר נעלה. ייתכן שגם למשורר המודרני וגם ל"משורר היהדות" תהיה ביקורת עליי, במה שאני דוחק את שניהם למקום אחד ומשכין שלום ביניהם – אף על פי שהם רחוקים זה מזה, הן לפי מהותם הפנימית, הן לפי השקפת עולמם, הן לפי גישתם החברתית, הן לפי דרך החיים שלהם בפועל – כרחוק מזרח ממערב. עם זאת, אני מוכרח להתייחס לקולות הנישאים הללו שהגיעו לאוזניי מירושלים, כי הן בדיבורו של זה שמדבר עם צללי העבר של "גיבורי יהודה", והן בדיבורו של "קדוש יהודה" של ימינו, הרגשתי קריאה לשחרר את עצמי מכל הדוחק והקטנוניות, העצלות והבינוניות, שבהם אנו מטביעים כעת את אידיאת החיים הגדולה שלנו.

מונחים לפניי: יצירתו החדשה של אורי צבי גרינברג "אזור מגן ונאום בן הדם" (הוצאת סדן, ירושלים עה"ק תר"ץ) והכרוז "שובו לבצרון" של ראש הרבנים בארץ־ישראל (ההד, אלול תרפ"ט, ירושלים). קולות משני עולמות נפרדים לחלוטין. אך משניהם אני שומע – "שובו לבצרון"…

ודבר פלא! יצירתו של אורי צבי גרינברג היא כולה רק צעקה מלאת אימה, רק תרועת נסיגה, רק זעקה מרה: אנחנו אבודים! אולם דווקא הזעקה הזו היא שמעוררת אותי. איני יודע למה. ככה זה, לחלוטין – "אין גיבור כמתייאש".

אולי זוהי קריאתו של יוחנן מגוש חלב, שמדרבנת אותנו… אולי זוהי תפילתם האחרונה של אלו שנפלו מיד הרוצחים, שקוראת לנו להתעלוּת ולהזדככוּת, לבנות וליצור מתוך פרספקטיבה שונה לחלוטין, עם כוונות שונות לחלוטין ושאיפה גבוהה בהרבה מאשר עד כה… אולי זוהי האמת שהמשורר מטיח בפניהם של כל המובילים כעת את הפוליטיקה הציונית… אולי זהו הקול היהודי האותנטי, אשר למרות שהוא מדבר בשמם של קנאים לשעבר, "בריונים" ו"סיקריקים", הוא אינו מאשים איש, אינו תובע את דמו של איש, אינו רוצה לערער ולשבור – אלא רק רוצה לשוב ולבצר את ירושלים שלו:

חָלַמְתִּי וְעוֹדִי חוֹלֵם: יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה.
בִּרְחוֹבוֹת רְצוּפִים, עַל אַסְפַלְט מְטַיְּלָה הַשְּׁכִינָה,
וְלֹא עַל עִיִּים בֵּין כּוּכִים וּבֵין חֲמוֹר וַחֲמוֹר.
כְּרָמִים בְּהָרֶיהָ, זֵיתִים וְכָל מִין עֲצֵי פֶּרִי.
וְרַב טַף בַּבָּתִּים וְרַב בְּהֵמָה בַּמִּרְעֶה – – –
וּבֵינְתַיִם בָּנִיתִי הַפְקֵר כְּפָר שָׁקֵט וְיָרֹק,
שֶׁקֶט וְיָרֹק – וּבוֹדֵד…

כך זה. דווקא בזעקותיו האחרונות של אורי צבי גרינברג אני שומע קריאה חזקה לבנות, לבנות ולבנות; למרות האויב הניצב והגרזן בידו, וכל רצונו רק להחריב. קריאת עידוד חזקה שוכנת בזעקות "בן הדם", וגם – תקווה מיוחדת…

כן. שוכנת כאן ציפייה עמוקה למשיח. הוא מדבר על "חלוצים", "גיבורים" ו"חיל-הצבא" – אבל עמוק עמוק בלב (בבחינת "ליבא לפומא לא גליא") מחכה למשהו שאי אפשר לבטא אותו במילים, לתמונה שלא ניתנת לציור.

"אני מחכה רק לנס", כתב אורי צבי גרינברג באחת מעבודותיו המוקדמות בארץ ישראל. הוא חיכה לנס, וגם כעת הוא מחכה לנס…

לֹא נָבִיא וְלֹא בֶּן נְבִיאִים, כִּי אִם נֶכֶד רָחוֹק
הִנְנִי, הַמֵּרִיחַ לְטִפַּת הַדָּם הַנְּבוּאִית,
הָאַחַת בְּדָמַי,
וּמֵבִין לְרֵיחָהּ רַק מְעַט מִן הָרַב הַנֶּעְלָם
וַאֲשֶׁר כִּמְכִתַּת רְאִי אֶקָּחֶנָּה בַּיָּד
וְאֶפֶס קָצֵהוּ אֶרְאֶה בֶּחָזוֹן…
וְאֶת מָה שֶׁרָאִיתִי, הִנֵּה אֲנִי שָׂח לָכֶם פֹּה,
אַחַי הַכְּאוּבִים וְאַחְיוֹתַי הַנּוּגוֹת בְּצִיּוֹן.
אֲנִי רָאִיתִי בַּלֵיל, כַּאֲשֶׁר קָבְרוּ בְּהַר הַזֵּיתִים
קְבוּרַת כְּלָבִים
אֶת אַחַי וְאַחְיוֹתַי בִּידֵי עַרְבִיאִים,
רָחֲפוּ עֲטָרוֹת בְּהִלָּן בַּחֲלַל יְרוּשָׁלַיִם;
וְעָמַד מָגֵן דָּוִד שֶׁל אֵשׁ מֵעַל הַר הַבַּיִת;
וְעָמְדָה הַדְּמָמָה אֲפֵלָה: לְהַגְבִּיר דְּמוּת הָאֵשׁ
שֶׁל שֵׁשֶׁת הַקְּצָווֹת – –

ומה שמביע משורר מודרני בהיסוס ובלחש, כשהוא מביט סביב לכל עבר ותוהה מה "החילוניות" של ימינו תגיד על כך, מובע על ידי "משורר היהדות", אחד הגבוהים והיפים מנושאי דגלה של היהדות הנצחית, הרב הגדול ביותר בארץ הקודש – באופן חופשי לחלוטין ופתוח לרווחה, בצורה המרוממת ומנשאת עימה את כל הרוחות היהודיות המושפלות והמובסות.

בתוך כל החושך הסמיך הנוכחי רואה הרב קוק את הגואל, מתחבא ומסתתר, רק כדי להופיע בזוהר גדול יותר, מסנוור, לכל אלו הזקוקים לאור ואינם יכולים כעת לקבלו, לכל אלו שנמצאים כעת בצרה ובדאגה, בבושה ובכאב.

האסונות הללו נדרשים, לדבריו, כדי לעצב את אחדותנו הלאומית, כדי לנער את התחושות העמוקות שלנו מכל דבר יומיומי, מאובק וחסר אלוהים, שדבק בהן.

הניסיונות הקשים האחרונים בארץ ישראל צריכים להיות עבורנו ה"אש מצרף" וה"בורית מכבסים". כעת עתיד להופיע אור הישועה, עם כל הטהרה הגדולה שבו.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

תורגם והודפס לכבוד ברית הנישואין של שלום (מתן) שלום עב"ל ציפי טיקוצקי

לקריאה ולהורדה של הקובץ