לכבוד חגיגות יובל המאה (המאוחרות) לישיבת "מרכז הרב"

בחודש טבת של שנת תרפ"ו פרסם ר' הלל ב"דער מאמענט" סקירה קצרה על ישיבות "מרכז הרב" ו"חברון". הוא הגיע לטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים פחות משנה קודם לכן, בניסן תרפ"ה, ובמסגרת הביקור הידק את קשריו עם כמה מאנשי הרוח של היישוב המתפתח. בעקבות הביקור הוא החל לסקר את המרכז הרוחני ההולך ומתהווה, בעיניו, בארץ ישראל. הוא שב וכתב על חזון "הציונות הרוחנית" של אחד־העם, שלדבריו התפתח בקצב מהיר אף מזה של הציונות המדינית והמעשית: "לעין המתבונן הממוצע נגלה עולם רבגוני בכל גווני הרוח בארץ ישראל".

המרכז הרוחני החדש, כך סבר, עתיד להיות מוקד של יצירה יהודית־רוחנית לכל בני הגולה – שיזכו ממנו להשראה ולתמיכה. לישיבות שבארץ ישראל, ובייחוד ל"מרכז הרב" ול"חברון", הוא ייעד השפעה רחבה: לשמש בתי גידול לתלמידי חכמים שייצאו מתוכן לתפקידי רבנות בקהילות התפוצות.

—

את פני השטח של ארץ ישראל יכול כל יהודי לראות בעצמו, כפי תשוקת עיניו וליבו.

הוא רואה לפניו את כל ארץ ישראל כמיניאטורה, הוא רואה לפניו את אותה הצורה שהבורא העניק לארצו הקדושה. הוא רואה את נחשלותה של הארץ בכל אותם הדורות שישראל גורש ממנה, ואת התחיה והפריחה של הארץ מאז שישראל החל לשוב לארץ אבותיו. הוא רואה את הארץ בהתפתחותה ההדרגתית, את השיפור האיטי אך היציב בכל תחום של מלאכה, בכל ענף של תעשייה, בכל פעולה של מסחר. הוא רואה היטב כי הארץ שלנו, שמקיצה כעת משנתה בת אלפי-השנים, צריכה עוד לעבור הרבה מצבים, הרבה ניסיונות, הרבה שינויים, עד שתגיע לרמה של ארץ מפותחת במלואה מבחינה תרבותית וכלכלית. אבל הוא כבר רואה את ההתחלה של זה, את הסימנים המורים על אותו השגשוג העתידי, את הבשורה על אותו האושר שיבוא באחרית – ודי באלו כדי לנשא את רוחו ולאמץ את כוחו למלחמת הקיום המתמשכת.

אולם קיימים דברים כאלו שאינם יכולים להיראות מעל פני השטח. ולא בגלל שהעוסקים במלאכה בארץ ישראל אינם רוצים להציגם, אלא בגלל שאלו דברים שלא ניתן בשום אופן להציג לעיניים. כוונתי לעליה של הרוח בארץ ישראל. אפשר אמנם לראות מעל פני השטח את העלייה של הרוח במה שהיא – הרוח – מקבלת את ביטוייה בתוצרים אמנותיים ושכלולים טכנולוגיים. אולם אני מתכוון לסוג שונה מאוד של רוח וסוג שונה מאד של עלייתה של הרוח. אני מתכוון לאותה הרוח שאינה מתבטאת כלל בתוצרים אמנותיים או שכלולים טכניים, ובכלל לא בדברים שמיוצרים בצורה חיצונית, אלא רק בחיים הפנימיים של האנושות: בזיכוך ובהארת-הדעת, בהכרה העליונה ובאמונה היותר חזקה, עמוקה ונקייה.

עלייה מעין זו של הרוח מתרחשת עכשיו בארץ ישראל, ארץ העבר והעתיד שלנו, על אף שהיא מאוד איטית וקשה להבחנה. לא אוכל להתעכב כאן על כל המקצועות השונים שבהם אפשר להבחין בה. לכן אתעכב כאן רק על המקצוע שהוא לגביי קרוב, אהוב ויקר: המקצוע של לימוד התורה.

קיבלתי דרישת שלום מארץ ישראל: ישיבת סלובודקה, שהועברה לחברון, וישיבת "מרכז הרב" (הישיבה שתחת הנהגתו של הרב קוק בירושלים) – גדושות כעת בבחורים בעלי-כישרון ובעלי-מוסר. ישנן לא מעט ישיבות בארץ ישראל, ובמיוחד בירושלים. אולם שתי ישיבות אלו הן עבורנו – אלו שעורגים ל"דבר ד' מירושלים" בצורתו הטהורה, החזקה והנקייה – הקרובות ביותר.

בפרט קרובה אלינו ישיבת "מרכז הרב", שבה לומדים כיום מעל שישים בחורים, בעלי "ראש יהודי" טוב ומאיר ביותר. הרוח שמוחדרת בהם על ידי הרב קוק, הרב חרל"פ, ר' דוד כהן ור' צבי יהודה קוק (בנו של רא"י קוק) – היא אותה הרוח של הנביאים, החכמים, הפילוסופים, המקובלים והמשוררים שלנו בכל הדורות. די בציון העובדה שגאון גדול, פילוסוף ומקובל כמו הרב רא"י קוק מעניק לישיבה זו חלק גדול מזמנו ומשקיע בה את כל כוחותיו, כדי לצַפות ממנה להרבה מאד בעתיד. העזרה של דמויות כמו הרב חרל"פ, ר' דוד כהן ור' צבי יהודה קוק גם היא לא דבר קל ערך; כל אלו ירשו מרבם – רא"י קוק – את הגבוה ביותר והעמוק ביותר, והרחיבו והשלימו את אותו בניין מפואר של פנימיות התורה.

הישיבה הגדולה בחברון שמונהגת על ידי הגאון הגדול הידוע ר' משה מרדכי יכולה ודאי לדבר לכל נשמה יהודית. כל יחיד שיֵצא מישיבה שכזו יהיה לא רק גדול בתורה, אלא גם סמל השלימות במוסר ובמידות. תלמידי חכמים שיֵצאו מוסמכים מישיבות כמו הישיבה של ר' משה מרדכי והישיבה של הרב קוק יטהרו את האוויר בארץ ישראל מכל המריבות והכיעורים שעלולים להביא חורבן לחיי-ההווה של היהודים במקום. ובעָברם לחוץ לארץ הם ייעשו לנושאים של אותו האור שהם ראו בארץ ישראל המוארת והמתחדשת.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר