לקראת חג הפסח של שנת תרפ"א (1921) פרסם ר' הלל כמנהגו רשימה, עם כותרת המשנה "כמה מילים לקראת חג הפסח הנוכחי". במזרח אירופה עוד לא שככו אדי המלחמות והמהפכות הקודמות, ומלחמות חדשות פרצו. לצד שאלת הגלות המרה, ר' הלל מתמקד ב'טיפוסים' השונים המאכלסים את הרחוב היהודי, ומאתר בקרבם זן בעייתי של 'המון' – שאין בו רוע וזדון מצד עצמו, אבל גם אין לו רגשות עצמיים, והוא מושפע בקלות מהלכי רוח. כך, לדבריו, נוצרים סכסוכים ומהומות בקרב היהודים, ושנאת החינם משתוללת מבלי שניתן יהיה לכבות אותה.

תרגום חפוז בפרוס עלינו חג הפסח תשפ"ה, מאה וקצת שנים לאחר מכן, ונדמה שצרות וה'טיפוסים' עדיין איתנו – וגם ההפצרה של ר' הלל: תלמדו לשאול.

עוד מר' הלל לפסח: ההגדה החדשה של העיתונות (תרע"ד; 1914); פסח מצרים (תרע"ד; 1914); דברים אחדים (תרצ"ד; 1934).

—

אחד הרבנים הזקנים, אשר סבל בעצמו מרדיפות השווא כלפי היהודים, היה מבאר את "מה נשתנה הלילה הזה" לא על ליל פסח, אלא על ליל הגלות הארוך…

"שומר מה מלילה? שומר מה מליל?" שואלים אנו את השומר הגדול והנצחי של העם היהודי. איזה דבר אפשר לשמוע מהלילה? מתי יגיע הקץ לחושך הסמיך? האם הלילה השומם יימשך לנצח?

"אמר שומר: אתא בקר וגם לילה…". משיב השומר: יבוא זמן שהוא גם יום וגם לילה. אור וחושך משמשים בערבוביה. והאדם לא ידע אם כבר עלה השחר אם שמא עדיין שורר ליל הגלות הנורא.

אבל האם כך זה יהיה לנצח? מנחם אותנו נביא אחר: "והיה יום אחד הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור". יבוא זמן שהוא לא יום ולא לילה. האדם לא ידע כלל היכן הוא בעולם. ודווקא כאשר תגיע האפלה העמוקה ביותר, בעומק הלילה שבו אנשים יאבדו כל תקווה לגאולה, יבקע אור ראשון.

בינתיים אנחנו חיים עדיין בחושך הגדול של כל הצרות מסביב. בינתיים עוד לא ראינו את האור הראשון הבוקע. בינתיים אנחנו רק רואים כיצד מיליוני יהודים באוקראינה ובמקומות רבים אחרים הם "כצאן לטבח יובל" ועדיין לא רואים כל מוצא.

בינתיים אנחנו צריכים להמשיך ולשאול יחד עם אותו רב זקן את אותה הקושיה שלימדה אותנו הגלות: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"? מה נשתנה הלילה הזה, של הגלות הרביעית, מכל הלילות של הגלויות שקדמו לו? מדוע לגלות מצרים היה סוף, מדוע לגלות בבל היה סוף, ומדוע לגלות אדום אין קצה ואין סוף?

נמשיך לעקוב אחר הלך-המחשבה של הרב הזקן. "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה". כאן טמונה התשובה לקושיה. בכל יתר הגלויות היו תקופות של מלחמות בין אחים, אך גם תקופות של שלום ואחדות. "הלילה הזה כולו מצה". בגלות הזו יש לנו רק מלחמות ומאבקים מרים (שכן 'מצה' בעברית – מריבה). שנאת החינם היום לא מאפשרת ליהודים לפעול למען עצמם: להתנהג כראוי, לתקן ולשפר את מעשיהם, ולהתאחד עבור גאולה.

ארבעת הבנים של ההגדה הם טיפוסים אנושיים נצחיים, וליתר דיוק טיפוסים יהודיים נצחיים. אשרי הדור שרווחים בו טיפוסים מסוג ה"חכם" וה"תם", ואוי לו לדור שסוגיו העיקריים הם ה"רשע" וה"שאינו יודע לשאול".

התם עם היושר שלו, עם פשטותו, עם הבהירות שלו ונפשו הזכה, מגיע תמיד רחוק ועמוק יותר מהחכם עם החכמה שלו. אבל החכם הוא מי שמעניק את הרעיון הפועל, היוצר. הוא מוליד רעיונות חדשים או נותן צורה חדשה לרעיונות הישנים. וכך הדור יודע כיצד עליו לפעול ומה לעשות. כל המעשים מקבלים כיוון רצוי והחיים מקבלים משמעות.

התם נוטל את הרעיון וחי אותו בכל לב ונפש. הרעיון נחווה, מתקיים, נישא כולו או חלקו בחיים עצמם. מוחו של החכם ולבו של התם יוצרים הרמוניה אחת. החכם מורה את הדרך והתם מוביל. החכם מוליד את המחשבה ואת המילה והתם מאפשר להן לפרוח ולגדול.

אולם יש דורות שבהם הטיפוסים הרווחים הם הרשע והשאינו יודע לשאול. הרשע עשוי להיות חכם מאוד, אבל הוא "חכם להרע". יכולים להיות לו רעיונות חדשים ויפים, אבל התוך שלהם אינו כזה. במקום להפוך את בני האדם לטהורים יותר, לטובים וקדושים יותר – הם הופכים אותם לגרועים יותר, לכועסים ולעוינים יותר זה לזה, למלוכלכים וטמאים יותר.

עם התם – הרשע לא יצליח להתחבר. התם אמנם אינו יכול להילחם ברשע: חסרות לו החכמה והעוצמה. אבל למרות שאין לו את היכולת להתגבר על הרשע, הוא לא נשמע לו. הוא עומד על טיבו האמיתי, הוא מרגיש שהרשע מוביל אותו בדרך לא טובה. תחושות של שלמות וטהרה משחררות אותו מהשליטה של הרע, מרעיונותיו המקולקלים, והוא לא נסחף אחריו.

השותף האמיתי של הרשע הוא זה שאינו יודע לשאול; זהו הטיפוס האחרון, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו. הוא הולך אחרי החכם, הוא הולך גם אחרי הרשע. אחרי מי ללכת, אחרי מי לעקוב? אין לו מושג בכלל. הוא רק מקשיב למה שאחרים אומרים לו ומציית להם בעיוורון. שלא כמו התם – אין לו הרגשה של הטוב; אין לו רגשות משלו לכלום, כשם שאין לו מחשבות משלו.

גם התם אינו יוצר מחשבות משלו; אבל יש לו תחושה של הבחנה. כשאנשים אחרים אומרים לו משהו ומלמדים אותו משהו – הוא יודע אם ה"אמת" שלהם היא אמת. לזה שאינו יודע לשאול אין את התכונה הזו. אין לו חוש משלו. הוא ניצב כמו סימן שאלה נצחי. הוא אפילו לא יודע מה לשאול…

בידיו של הרשע הוא הופך לכלי משחית. הוא שולט בו ועושה בו כרצונו. שהרי לאן שישלחו אותו – הוא ילך. השאינו יודע לשאול הוא לא רע, אין בו זדון. אולם בידיו המיומנות של הרשע הוא הופך לרוע וזדון.

והדור בו אנו חיים? איזה סוג מארבעת הטיפוסים הנצחיים הללו נפוץ בו? ואיזה סוג מארבעת הטיפוסים שורר במיוחד בחיים היהודיים הנוכחיים? איני רוצה להביך את דורנו ולכן לא אדון כאן בנוגע לשני הסוגים הראשונים: החכם והרשע. אבל ברצוני לשקול את השאלה לגבי שני הסוגים האחרונים: התם וזה שאינו יודע לשאול.

אפשר בהחלט להצטער על כך שיש מעט מדי "תמים" בדור של היום, וכנגדם כל הרבה "שאינם יודעים לשאול". יש לנו כל כך מעט אנשים עם חושים ורגשות משלהם, וכל כך הרבה אנשים שמאפשרים לעצמם להיות מושפעים בקלות מכל דבר שעולה על דעתם – ואחר כך הם גם מאפשרים לעצמם להנחות קהל ולעמוד בראשות מפלגות…

אלו שאינם יודעים לשאול – כל הזמן יוצאים אחד כנגד השני. מחוללים מהומה, ואין מי שישתיק אותם. "אין גודר גדר ואין עומד בפרץ". במיוחד קשה המהומה בתקופה כזו, שבה האומללות והסבל כל כך שכיחים בקרב היהודים, ורק באמצעות פעולה חכמה, כנה, מסורה ואינטנסיבית ניתן היה לטפל בהם. 

עומד ומחכה לנו בניין גדול וקדוש: לכונן מחדש אומה שבורה. אלו שאינם יודעים לשאול אינם יכולים לבנות…

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"