פורסם בכתב העת גלעד גיליון כח-כט (תשפ"ה)

בשנת 1922 פרסם הסופר, העיתונאי וההוגה הוורשאי הלל צייטלין מסה ארוכה ביידיש על יהדות ובודהיזם, "אין הויכע דרכים" (בדרכים גבוהות). עילת הפרסום – הופעתו של הספר "תורת בודהה" של גצל זליקוביץ' בניו יורק, ובו תרגום לעברית מתוך הטריפִּיטָקָה (או הטיפיטקה, בפאלית), מהקנון הבודהיסטי. לאחר השבחים שחלק לספר הוא ניגש לבאר בהרחבה את הדומה והשונה בין הדתות, ובפרט תקף את מה שנראה בעיניו כעמדה שטחית ורווחת – היהדות כאופטימיזם, שמחה ואהבת החיים מול הבודהיזם כפסימיזם, עצב ושלילת החיים. לדבריו המכנה המשותף גדול יותר משמקובל לחשוב – שאיפה מוסרית, טהרה, הכרה פנימית, רחמנות וצדק – ואת ההבדל המהותי יש לבקש במקום אחר.

המסה ייחודית: מובע בה יחס מעניין ומקורי לבודהיזם. מדובר גם ביחס מפתיע: צייטלין של אותן שנים הוצג בסקירות ובביוגרפיות השונות כ"חוזר בתשובה", כזה שעבר במחצית השנייה של חייו מפנה דתי ושב אל חיק היהדות; בפרט לאחר שנות מלחמת העולם הראשונה, שבה החלה תקופת יצירתו ה"משיחית".

יתר על כן: לאורך שנות יצירתו, וכפי שיתואר להלן, היה יחסו של צייטלין לבודהיזם מסויג מאוד, והוא ראה בו השקפה פסימיסטית קיצונית הספוגה בייאוש; ואת האמונה היהודית הוא תיאר כהשקפה מרוחקת, שלא לומר מנוגדת, להשקפה זו. מה היו הסיבות למפנה זה ביחסו אל הבודהיזם, ובכיוון הפוך מהמצופה?

על שאלה זו ואחרות, לצד תרגום של המסה – במאמר.

לקריאה ולהורדה של הקובץ