חודש ניסן תרצ"ה (1935) הוכרז ברחבי העולם כ"חודש הרמב"ם" לרגל 800 שנה להולדתו. חגיגות וכנסים התקיימו מקושטא ועד לונדון, מוורשה ועד ניו-יורק. עיריית קורדובה, כמו גם ערים נוספות בספרד, ציינו זאת בטקסים רשמיים בהשתתפות שרי ממשלה. בית הכנסת העתיק של קורדובה הוחזר ליהודים. בקהיר נערכו חגיגות היובל במעמד שר החינוך המצרי ורבני קהילות, כשלצדם מאות מוסלמים, נוצרים, קראים וחברי האקדמיה של קהיר.

האירועים נערכו בצל עליית האנטישמיות. גרמניה אסרה באופן רשמי על ציון החגיגות הללו ועל השתתפות בהן. במקומות רבים הוכרזה התנגדות מפורשת למדיניות זו.

מהדורות מדעיות חדשות של כתבי הרמב"ם יצאו לאור (בין היתר, התשובות בהוצאת "מקיצי נרדמים"). האוניברסיטה העברית קיימה סדרה של תערוכות והרצאות. "מרכז המורים" בישראל ארגן טיול למצרים. רבנות תל אביב הכריזה על שבת חול המועד כ"שבת הרמב"ם", והורתה כי בכל בתי הכנסת יקראו בשבת זו לפני קריאת התורה את י"ג העיקרים. "הארץ" הפיק שני מאספים לזכר הרמב"ם ובהם מאמרים פרי עטם של הראי"ה קוק, הרמן כהן, יוסף קלוזנר ויוליוס גוטמן.

ר' הלל צייטלין כתב באותו חודש בהרחבה על הרמב"ם. ב"דער מאמענט" פרסם סדרה ארוכה ובה מונוגרפיה מקיפה על דמותו וכתביו. בשבועון "בדרך" פרסם כמה מאמרים קצרים יותר, הנוגעים לצדדים נוספים של דמותו, ביניהם זה שלפנינו. במאמר זה מגיב ר' הלל למאמרו של אחד-העם, "שלטון השכל", וקובע כי גם אם במשנתו של הרמב"ם שלט השכל, הרי שבחייו היה מקום רב לשלטון הרגש.

גרעינו של המאמר לקוח מחיבור מוקדם שכתב במסגרת הסדרה "גדולי המחשבה בישראל" בשנת תרס"ט (1909). מאמר זה ורבים אחרים כמותו עומדים לראות אור בספר שעורך אליחן אמיתי, ויוקדש לקבוצת מאמרי "בדרך".

המאמר מתפרסם כעת לכבודה של ישיבת "מעלה אדומים", שבשנים האחרונות משמשת לי אכסניה נעימה ומחכימה. הישיבה, האמונה על דרכו של הרמב"ם, מביאה לידי ביטוי מדויק את שילוב שלטון השכל בלימוד עם שלטון הרגש – החי, הדתי, האנושי, האוהב – בחיים.

 

—

על שלטון השכל בשיטת הרמב"ם כתבו רבים, ואחד-העם שִכלל השקפה זו במאמרו המצוין הידוע, אבל מעטים מאד שמו לב לשלטון הרגש בחיי הרמב"ם. אמרתי "בחיי הרמב"ם" ולא אמרתי "בשיטת הרמב"ם", כי בשיטה הפילוסופית הטהורה של הרמב"ם ואף בהרבה מקומות שבשיטה הפילוסופית-תורנית שלו, שולט באמת השכל ממשלה בלי מצרים. אמת, שיש דברים בגו: מה שהרמב"ם וכל פילוסופי ישראל בימי הבינים קוראים בשם "שכל", גדול וכולל הוא הרבה יותר ממה שאנו, בני הדורות האחרונים, וביחוד חניכי הרציונליות, קוראים בשם "שכל"; אחד-העם לא שם לב להבדל זה. בכל זאת, הרי כאן השכלה – ולו גם תהי השכלה עליונה, אצילית, שמימית – שפורשת היא כנפי ממשלתה על יתר כחות הנפש, מתגברת עליהם ומכניעה ומשעבדת אותם.

ואולם בחיי הרמב"ם העמוקים והרחבים, והחיים הם תמיד עמוקים ורחבים, נעלים ונשגבים על כל שיטה ודעה, היה מקום גדול מאד לרגש. ולא עוד, אלא שלפעמים אנו נוטים לחשוב שבעל "שלטון השכל" בשיטה, יהיה גדול ועמוק בחייו דווקא ברגשותיו.

לכל לראש – הסגנון. אם סגנונו של הרמב"ם ב"מורה" ועוד הוא סגנון פילוסופי שכלי, הנה סגנונו בספר ה"מדע" וכדומה, ואפילו במחקריו, הוא סגנונו של אדם המדבר דברים היוצאים מלבו. אלא שלאחר הכל בא השכל ומלבן ומצרף ומזקק את הדברים ההם.

אביא כאן דוגמאות אחדות.

גדולה תשובה, שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר: 'שובה ישראל עד ה' אלהיך', ונאמר 'אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב' כלומר, אם תחזור בתשובה – בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שׂנואי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד. הלכות תשובה ו, ו

כמה מעולה מעלת התשובה! אמש היה זה מובדל מה' אלוהי ישראל, שנאמר: 'עונתיכם היו מבדלים ביניכם לבין אלהיכם', צועק ואינו נענה שנאמר: 'גם אם תרבו תפילה אינני שומע', ועושה מצוות וטורפין אותו בפניו, שנאמר: 'מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי' – והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר: 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', צועק ונענה מיד, שנאמר: 'והיה טרם יקראו ואני אענה', ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה שנאמר: 'כי כבר רצה האלהים את מעשיך', ולא עוד, אלא שמתאוים להם, שנאמר: 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות'. הלכות תשובה ו, ז

והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלהים' וכו', וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד וידע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפילה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעים, כמו שאמר דוד: 'כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו'. הלכות יסודי התורה ב, ב

וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה, יחידה, עזה עד מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חלה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד, בין בשכבו, בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יותר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד, כמו שנאמר: 'בכל לבבך ובכל נפשך', והוא ששלמה אמר דרך משל 'כי חולת אהבה אני', וכל שיר השירים, משל הוא לענין זה. הלכות תשובה י, ג

מי שאין אזנו מבחנת בין סגנונות – לא יראה את איש הלבב הגדול במקומות אלה שהבאתי וברבים דומים להם. אבל מי שאזנו מבחנת בין סגנונות, אף במעט מן המעט, יכיר במקומות רבים מספרי הרמב"ם את בעל הרגש העמוק והנפלא, מי שאלהיו הוא, כפי מבטאו של רבי יהודה הלוי, לא "אלהי ההקשה" כי אם "האלהים אשר אליו תכסופנה הנפשות" (על פי כוזרי ד, טז), את החסידות הנשמתית, העולה לפעמים גם על חסידותם של רבי אלעזר רוקח ורבי יהודה החסיד.

אם נסתכל בחיי יום-יום של הרמב"ם, אם נראה ונתבונן בהתייחסותו לאבותיו ולרבותיו, לאחיו ולקרוביו, לרעיו ולמיודעיו, ואף גם לאויביו ורודפיו, נראה כמה מן האהבה והרחמים, הרוך והנדיבות, הזוך והנעימות, שרר בלב מי שהיה לכאורה תלמידם של חכמי יוון, החושבים את החמלה לחולשה, בלב מי שנחשב בעיני רבים לסמל השכל הקר והמופת ההגיוני, שאין לפניהם רק "יקוב הדין את ההר".

לא אוכל להביא בזה פרטי התיאורים מחיי הרמב"ם, מחיבוריו וממכתביו הרבים, כי לצורך הזה צריך הייתי לכתוב ספר שלם, מיוחד לענין זה בלבד. כי על כן אסתפק בזה רק בהבלטת קוים אחדים מן התיאורים ההם.

אזכיר בראשונה את מכתבו  של הרמב"ם לידידו ר' יפת, על מות אחיו הגדול, רבי דוד ברבי מימון. כמה מן האנושיות הטהורה והצער והמרירות הטבעיים במכתב פרטי זה, שאדם שופך בו את דמו ואת שיחו לפי תומו. מת אחיו הגדול – ועולם חשך בעדו! מת אחיו הגדול והוא, אחיו המת, הוא בעיניו סמל כל המעלות, התכונות העליונות והמידות המפוארות. מת אחיו הגדול – והוא שוכב שנה שלמה על ערש דוי מרוב יגון ואנחה! עברו שלוש שנים מיום מותו ועוד זכור יזכרנו באנחה שוברת חצי גופו של אדם.

ידועה אהבתו העזה של הרמב"ם לבנו רבי אברהם. ידוע הוא גם כן הכבוד הגדול אשר כבדו בחשבו אותו, את רבי אברהם, ליורשו לא רק בגשם, כי אם גם ברוח. אבל ישנו מכתב אחד שאותו כתב הרמב"ם בהיות עוד רבי אברהם ילד בן שש שנים. אין כאן עוד לפנינו אהבה שכלית, אהבה הבאה מתוך הכרה ידועה, אבל יש כאן אהבת אב פשוטה. אבל מה גדולים ועמוקים הם רגשי הצער והחמלה המופיעים פה, בדרך אגב.

המכתב  נכתב לרבי חסדאי הלוי ובסיומו כתוב לאמר:

והוא יתברך ויתעלה יודע ועד, כי הרבה עזה עלי אהבתך שהכנסתיך עד כאן, וביותר שאני טרוד ביום ובלילה, מפני הדבר שאירע, שבני אברהם, יחיה לעד, חלה ונטה למות ושלשה ימים נתיאשנו ממנו, ועזר הבורא יתברך והחל להלוך על רגליו, ולולא אהבתך המרובה לא היה לי לב אפילו לקרוא כתבך…

גר אחד פנה בשאלה אל הרמב"ם אם יכול הוא לאמר בתפלה "אלקינו ואלקי אבותינו", מאחר שאין הוא מבני אברהם יצחק ויעקב. השיב לו הרמב"ם שאברהם היה אב לכל הגרים, ובכן אברהם הוא אביו, כמו שהוא אב לכל ישראל. דעה זו נאמרה גם מפי פוסקים אחרים, אבל כיצד הם מדברים בעניין זה וכיצד הוא, הרמב"ם, מדבר בענין זה? הם פוסקים הלכה ודי, והרמב"ם,מביע את כל רגשי אהבתו לגר, מנחמו וחוזר ומנחמו, ובכל דבר ודבר שהוא מדבר על לבו, הוא מקרבו לשכינה.

שאל הגר את הרמב"ם עוד אם הישמעאלים הם עובדי עבודה זרה? הוסיף לשאלה זו שהוא, הגר, הביע לרבו דעה זו שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, ורבו הכלימו בעד דעתו זו וקרא עליו את הכתוב: "ענה כסיל כאיוולתו". השיב לו הרמב"ם שהצדק איתו, הגר, ולא את רבו. ועל הרב שהכלימו כתב "וכי שיכור היה ולא ידע, שבשלושים וששה מקומות הזהירה התורה על הגר?" אחרי כן הוסיף לפייס את הגר על העלבון שעלבו בן ישראל מלידה ודבר באזניו דברים המתפרצים מאהבה עזה, לאיש הבא לחסות תחת כנפי השכינה ונמצאים אנשים קצרי דעת מבני ישראל המעליבים בו. ובמשמעותם של הדברים ההם גם: אנכי מגן לך בפני כל שיחפוץ להרע לך ולהקניטך.

בשעה שהרמב"ם הוא פוסק ורק פוסק, בשעה שיש לפניו הלכה מופשטת, הוא אחד מן המחמירים הגדולים בנוגע ל'מינים', ל'עכו"ם' ולכל הכתות שנטו מדרך התורה הכתובה והמסורה. אבל כשפונים אליו בשאלה "יורנו רבנו", בנוגע לענינים קונקרטיים, בשעה שצריך לפסוק הלכה למעשה, אם לקרב אם לרחק, הוא תמיד נוטה לקרב. במכתב לרבי חסדאי הלוי הוא כותב:

ומה ששאלת על האומות, הוי יודע דרחמנא לבא בעי, ואחר כוונת הלב הם הם הדברים. ועל כן אמרו חכמי האמת ע"ה: 'חסידי אוה"ע יש להם חלק לעולם הבא', אם השיגו מה שראוי להשיג מידיעת הבורא יתברך והתקינו נפשם במדות הטובות. ואין בדבר ספק, שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המדות וכשרות החכמה באמונת הבורא יתברך, בודאי הוא מבני העולם הבא.

ואין בזה ספק שהאבות ונח ואדם הראשון, שלא שמרו כלל את דברי התורה, לא יהיו בני גיהנום, אלא בוודאי כיון שהגיעו והשיגו מה שראוי להתקין, הרי הם במעלה העליונה. ואין הדבר תלוי בתענית ובתפילה וצעקה בלי דעה ואמונה על האמת. וכגון זה 'קרוב אתה בפיהם, ורחוק מכליותיהם'. ועיקר הכל, שאין דבר העומד לעולמי עולמים אלא הבורא יתברך.

ועל הקראים הוא כותב בתשובתיו:

אלה הקראים השוכנים פה בנוא אמון ובארץ מצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם, ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד ולהתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהל עימם במידת הענוה ובדרך האמת, כל זמן שגם הם יתנהגו איתנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפתים מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור.

מי רדף את הרמב"ם כישמעאלים מאמיני דת מוחמד? הלא הם הם אשר גרשו את כל משפחת אביו מעיר מולדתו. הלא הם הם אשר רדפו בסערה חמה את כל משפחת רבי מימון ואותו, רבי משה בעצמו. הלא הם הם אשר חרבם נטויה היתה עליו ועל מאות אלפי ישראל להשמידם ולהכריתם ובכל זאת, כאשר שאלו אותו אם הישמעאלים, כלומר המחמדנים, הם עובדי זרה השיב:

אלו הישמעאלים אינם עובדי זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם, והם מייחדים האל יתברך יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי, ולא מפני שהם משקרים ואומרים שאנו אומרים שיש לאל יתברך בן, נבוא גם אנחנו עליהם ונאמר שהם עובדי זרה. …ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו בית עבודה זרה הוא ועבודה זרה צפונה בתוכו, שהיו עובדים אותה אבותיהם באותו הבית – מה בכך? אלו המשתחוים כנגדו היום, אין לבן אלא לשמים.

ידועים עתה לכל, פרטי המחלוקת הגדולה שחלקו רבים מבני דורו של הרמב"ם עליו, וכשפנו אליו אלה החולקים והמריבים, השיבם רק בדברי אהבה. ולתלמידיו הוא כותב על כל דבר המריבות ההם. "אנחנו מוחלים", הוא כותב לר' יוסף בן ג'אבר מבגדד , "למי שיעשה זה (רעות ובזיונות) בשביל סכלותיו, וכל שכן למי שיש לו בזה תועלת ולא יזיק לנו אנחנו, וכופין על מידת סדום, זה נהנה וזה לא חסר".

"כל זה", הוא כותב לתלמידו ר' יוסף עקנין, "לא יכעיסני ולא יזיקני, ואפילו ראיתיו בעיני או עשה לפני, לא הייתי חושש אלא אדרבה, הייתי נכנע אליו ומשיבו דברים טובים, נאים ורכים או אשתוק או אשיב לפי העניין דברים נאים ודברי ענוה, כפי הצורך וכפי השעה" .

"ובכלל אני מבקש ממך", הוא כותב לתלמידו, "אם אתה תלמידי, שתלך בדרכי ובמידותיי, והוא הטוב לך, שיקללוך ולא תקללם, ותהיה מן העלובים ולא מן העולבים" .

ישנם עוד מומנטים רבים כאלה בחייו הפנימיים והחיצוניים של הרמב"ם, כפי שהם נגלים במכתביו הרבים והשונים ובמקומות רבים וספריו, במקום שלא הפוסק, ואף לא הפילוסוף מדבר בהם, כי אם כל האדם. אבל אחשוב, שגם ממה שהבאתי, נגלה ונראה כי גם שד"ל, הרואה ברמב"ם רק את תלמידם של אריסטו ואפלטון והוא מדבר אתו קשות, וגם אחד-העם, הרואה ברמב"ם בעיקר את 'שלטון השכל' והוא מעריצו ומקדישו דווקא בשביל זה, מפריזים על המידה. בחיי הרמב"ם שולט דווקא הרגש הדתי הנשגב והאהבה האנושית הגדולה. בחייו הרמב"ם הוא רק בנה של תורה, ש"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", טבעת בשלשלת הזהב הנמשכת מימי דוד עד המלך המשיח (לפי המסורת יצאה משפחת רבי מימון ממלכי בני דוד), קרוב ברוח לר' יצחק אלפסי, לר' יוסף אבן מיגש, לרש"י ועוד – מזה, ולרבי יהודה הלוי הספרדי ולחסידי אשכנז – מזה.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"