את סדרת המאמרים החשובה "קנייני הרוח: מחשבות שלא בעיתן" פרסם ר' הלל בהמשכים מעל דפי "הזמן" בשנת תרס"ו (1906). הוא מבקר בצורה נוקבת את האווירה המטריאליסטית ההולכת ופושה באירופה ואת נטישת קנייני הרוח של האנושות. נפרשים בסדרה זו חלקים נרחבים ממשנתו הרוחנית והמוסרית באותן שנים.
בין היתר, הוא מציף בה שאלה מרתקת ונוקבת: מדוע פילוסופים וסופרים גדולים אינם הוגים חיבה לתנועות חברתיות? מה יש בהן, בתנועות החברתיות, שמעורר את הדחיה הזו?
"האנשים היותר עמוקים והיותר נשגבים שבעולם מתייחסים בלא חיבה יתירה לתנועות החברתיות, למהפכות החברתיות ולדעות החברתיות […] איני מתפלא על איזה סתם פילוסוף או איזה סתם מלומד […] מתפלא אני על בעלי המוחות והלבבות היותר גדולים, שהם הם כמעט תמיד מתנגדים לדעות פרוגרסיביות שונות ולדעות החברתיות הגדולות המניעות את האנושות […]
האמנם חסרים דווקא בני-עליה היותר גדולים הרגשת האמת והצדק? האמנם אין בלבם אהבה לבני אדם? […]
די רק להזכיר את השמות גתה, שופנהאואר, ניטשה, דוסטוייבסקי, טולסטוי. אלה הם לא רק פילוסופים גדולים ואמנים גדולים, אלא אנשים גדולים במובן היותר רחב והיותר שלם של המילים האלה"
התשובה לשאלה זו – בגוף המאמר.