דרישת שלום מר' הלל צייטלין, שידע ימים טרופים מאלה.
השנה היא תרע"ד (1914), אך מלחמת העולם הראשונה עוד רחוקה. בערב פסח כותב ר' הלל ב"דער מאמענט" מאמר לחג, ומתייחס בו למספר אירועים מהשנה החולפת – רעב, עלילות דם, רדיפות, הלשנות. לא משהו שאינו שגרתי. הפסימיזם והאמונה השזורים בכתיבתו יקבלו ממדים אחרים כעבור שנה, ועדיין – מדובר בפנינה קטנה לחג הפסח שנכונה בכל עת.
—
בשעה כל כך קשה שגרוע ממנה כבר אי אפשר לקבל, בשעה שמוטלים כל כך נמוך ונמוך יותר כבר אי אפשר ליפול, בשעה שחרב האויב שלופה ואין אפילו כח לזעוק – או-אז מוצאים, לפרקים, שמתעוררת האמונה. אי אפשר להאמין בכוחות רגילים – מתחילים להאמין במופלא, אי אפשר לבטוח בכוחות הנפש ובאנשים – מקווים אל ה'…
מתוך המצוקה הכי גדולה, נולדת לפעמים התקווה הגדולה. כיהודים, ש'עשירים' אנו בצרות וצוקות, עלינו לזכור שדווקא בזמנים הכי קשים והכי מרים הקב"ה קרוב וחנון יותר.
עכשיו פסח. הבה ונזכיר את הדבר הפשוט, שכמה שמדברים אודותיו ורגילים בו הוא תמיד נשכח; הבה ונזכיר את האמת של יציאת מצרים, לפיה דווקא בשעה שהיה כל כך קשה וכבר בלי יכולת לנשום – אז הגיע הגואל, דווקא בשעה שבני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה, בעבודה קשה, בבדידות ובצרה – אז הגיעה הישועה.
הבה ונזכיר זאת ונשאב מכך נחמה, בשעה שהצרות הולכות וגדלות, שהרדיפות מתגברות והמצוקה היא נוראה; שעה שמעלילים עלינו עלילות שווא שוב ושוב, שעה שהלב מתפלץ נוכח השקרים שמספרים עלינו, שעה שאנו חווים רדיפות בכל הערים והעיירות. מצבם של אבות-אבותינו, לפני אלפי שנים, לא היה טוב יותר; ולמרות זאת הם נהיו לאחר מכן לעם, ניתנה להם תורה, הגיעו לארץ – הם הלכו וגדלו, הלכו והתקדשו, והאירו את העולם.
בדבר אחד נבדלים אנו לרעה מאבותינו. אבותינו במצרים, כשהחלו לחוש את השקיעה הגדולה ונוכחו לדעת כי אין להם תשועה – זעקו אל אלוהי אברהם יצחק ויעקב, זעקו עם כל לבם, עם האמת האחת והיחידה שלהם, עם כל הצער והכאב ועם האמונה האיתנה ביותר שאף אחד בלתו לא יוכל לסייע להם בצרתם.
היום הייאוש מזדחל, והוא גדול. גם אנו מרגישים כי אין לנו תשועה, כי לא נוכל לייחל לבני-אדם. אך חסרה לנו אותה אמונה חזקה של אבותינו, אותה שיבה אל ה' באמת ובלב תמים. אנו מרגישים את אותם כאבים ישנים נושנים – אך חסר לנו הצעקה, אותה צעקה גדולה ומרה…
גם היא תגיע. לאחר הצרות הגדולות והעמוקות הללו, יגיע גם תורם של האמונה הגדולה והביטחון הגדול הכרוך בה. ומי יודע? אולי מול כל אותן 'אמיתות' שהאינטליגנציה שלנו כה מאמינה בהם, מול כל אותן אמונות ב'חוקי הברזל' שסוציולוגים שונים המציאו – אולי תקום ותתגלה אמת נעלה יותר, לפיה בחייהן של אומות, ובפרט בחיינו שלנו, האומה הנצחית, יכולות להתרחש פלאות.
ואז, באמת, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"
מחשבה אחת על “פסח מצרים”