בשנים 1905-1906 ערכו ארגונים ריאקציוניים ברוסיה ("המאות השחורות") פרעות במאות ערים ועיירות בתחום המושב. העילה – זכויות אזרחיות ופוליטיות שהעניק הצאר בעקבות מהפכת 1905. כתוצאה מכך התחזקה ההסתה כנגד היהודים, והם הואשמו בארגון המהפכה. הצבא והשלטונות תמכו בהמון הפורע באופן פעיל. למעלה מ-1000 יהודים נרצחו בפוגרומים ואלפים רבים אחרים נפצעו ואיבדו את רכושם.

מאמר התגובה של צייטלין למאורעות התפרסם בעמוד הראשון של "הזמן" ועורר הדים בקהל הקוראים. באותה התקופה הוא גם מתחיל לכתוב על מצבו של העם היהודי תחת שם העט "עממי". הסופר ר' בנימין כתב על כתיבה זו של צייטלין ("משהו", ספר צייטלין): "עם פרעות אוקטובר בשנת תרס"ה הוא מגיע לשיא בעבודתו הפובליציסטית-אידאולוגית […] ספק בעיניי אם במאמריו שכתב אחר כך עבר על השיא ההוא". הוא מוסיף וקובע שם כי ברנר וצייטלין היו שותפים ל'חרדת-האומה', אך בכוחו הספרותי עלה צייטלין על ברנר לאין ערוך.

גם צייטלין עצמו, לימים, ראה ב"על הזבח" תחנה ראויה לציון ביצירתו. כך הוא כותב לביאליק בראשית שנת תרע"ג (1912):

ישנם עוד דברים משלי שלפי דעתי ראויים הם להיות נדפסים בקובץ מיוחד, כמו "בני רשף", "מלב דוי", "דברים כהויתם", "על הזבח", וכדומה. לפי דעתי אני, יש ב"בני רשף" שלי הרבה יותר יופי, חיים ואמת מאשר בכל דברי השיריים גם יחד. חושב אני להוציא דברים אלו לאחר שאסיר מהם את הפגימות בכבודם של אנשים פרטיים שונים וכדומה, תחת השם "בשנות רעה". סוף סוף דברים אלה הם האספקלריא היותר מאירה של מה שסבלנו, הרינו והגינו מן הפוגרום הקישינובי עד הזבח הגדול של שנת 1905 ועד בכלל.

צייטלין פותח בקושי הגדול לדבר בשעה זו ובכורח לשתוק נוכח הטבח. הוא מתאר את ממדי האסון, את ציפיות השווא מהאידואלוגיות הפוליטיות ומהדיפלומטיה הבינלאומית ואת אזלת ידו של ההמון היהודי; "כי אך שדה בית הקברות גדול ישאר מכל ערי ישראל, מכל ההרג הגדול וההרס הרב". ובכל זאת, הוא קובע, רגש האחריות שולח אותו בעת הזו לדבר. יש צורך לקרוא ולהזהיר, יש הכרח להתעורר. "כי אין עצה ואין תבונה נגד ההמון הגדול ההולך ומכה, הולך ושוחט. כי אך הבל המה כל השיטות וכל ההמצאות נגד הפשט הגדול של המוות". מול כל אותם הפורעים והשוחטים – יש לפתח רגש גאון לאומי, לשוב ולהרגיש את העליבות והעלבון, להפסיק את הפטפטת הריקה ואת שיתוף הפעולה עם כל העומדים מנגד, ולזעוק לכולם בקול גדול – צאו מן הגלות!

—

קשה להביע עתה דבר אמת בהיר ונכון: הלבבות נבוכים, המוחות מבולבלים, הידים רועדות.

קשה להביע עתה את כל אשר ירחש הלב; אין אתה חפץ לפזר מלח על גבי הפצעים ולהטיף מוסר לאובדים.

יש דבר נחמה בפיך – הגידנו; איננו – שב ודום!

האוהב מוכיח לפני בוא עת ההרס; אחרי אשר בוא יבוא הוא יושב ומקונן על הקברים.

דבר ד' בער כאש בלב ירמיה לפני החורבן ופיהו מלא אלות, תוכחות ונאצות; אחר אשר בא ונהיה החורבן הנורא הוא רק בוכה על שבר אחיו. לרגעים הוא רואה איזה תוכן נשגב בכל אלה החורבנות והצרות; ואולם לרוב הוא מלא יאוש. יש אשר מתרומם הוא עד לגובה שחקים, מצדיק את הכל ומקדיש את הכל: "חדשים לבקרים רבה אמונתך", "יתן למכהו לחי", "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". ואולם לרוב הוא רואה את אשר לפניו ויודע כי אפסה כל תקוה וגם השמים סגורים בעדנו.

כי אמרתי: נפץ תנפץ את עט הסופרים אשר לך בימי הרג ואבדן אלה. שים כעפר פיך! אל מי תדבר ועל מה תדבר? זבח נורא אשר כמוהו לא היה מימי גזרת ת"ח ואין עזר ואין תקוה ואין אל מה לישא עין. כי "זכרונותינו" מלאים רשימות אלה ש"נהרגו על קדוש השם". ועל שום מה ולמה נערך הזבח האחרון? כי אין חפץ עוד להעביר את ישראל על דתו, ואין מת עוד על קדוש השם, והזביחות מתרבות ומתרבות ואין אתה רואה קץ וסוף להן.

כי כל עוד שיהיו ישראל בגוים יהיו תמיד טרף לשיני כל חיה רעה, כל שנאה וקנאה, רצח ונקמה, בכל אשר יפן ישראל יראה אך שוד והרג, זה חלקו ומנת גורלו!

כי חפצים הם בני ישראל להיות בגלות ולהשאר בגלות, כי חביבים הם עליהם כל אלה ההורגים ושודדים אותם, כי הרגל הורגלו אל המכות ואל השבטים, ויראים הם לצאת מן הגלות פן לא ישמעו עוד קול נוגש…

כי אך מתי מעט מבני ישראל שמעו לקול הקריאה של הד"ר פינסקר וחבריו, ויתרם חפצו למות בידי אויביהם. וגם אלה המעטים מן המעטים אשר שמעו לקול הקריאה הגדולה גם הם בחרו רק להשתעשע בתקוות וחלומות, לשגות ולהשגות, לטעות ולהטעות, ולא למצא מקום מנוס ומפלט באמת.

ובא המלאך המשחית וחרבו מרוטה ובבתי ישראל שמה והרס, הרג ואבדן, תאניה ואניה. ורואה אתה את כל אלה ולבך נמס ולבך לא ימלא להביע דבר.

כי אין מאזין ואין שומע, כי רבה הזעקה, גדלה האנחה, וגם בעת הכליון והאבדון עדיין משתחוים בני ישראל לאליליהם אשר בחרו להם. וגם אלה אשר לפנים מאסו באלילים ההם כורעים עתה להם ברך בסתר או בגלוי. כי גם אלה הקוראים לעצמם "ציונים" מאמינים באמת רק בישועה אשר תבוא לישראל על ידי הליברלים והסוציאל-דמוקרטים. כי אין אלה הקוראים לעצמם "ציונים" חושבים עוד באמת על היציאה מן הגלות. כי נראה צל תקוה לאמנספציה – ותכף הושלכו אחור כל הרעיונות על אוטואמנסיפציה. ואם גם אין סוף לקרבנות אשר יוקרבו לאליל האימנספציה עוד העם מרבה להביא בנפש חפצה. עוד העם מקוה לזכויות ולחירות מדינית וחושבים שכדי להקריב בשבילם כל הקרבנות, עוד העם שוכח כי אין המתים צריכים לזכיות…

כי אך שדה בית הקברות גדול ישאר מכל ערי ישראל, מכל ההרג הגדול וההרס הרב.

כי גם אלה אשר אולי יישארו מן הזבח הנורא ואולי יותן להם הזכות לדור בקאזאן או בוולדימיר – הנה גם בבואם קאזאנה או ולדימירה גם שם ימותו.

כי הזכויות – זכויות, והזבח – זבח. איזה זכויות אולי יתנו אלה העומדים בראש העם הרוסי, ואת הזבח עורך העם הרוסי בעצמו.

כי בכל אלה השמות שאנו קוראים לשודדים ולפורעים "חוליגנים" "בעלי המאה השחורה" – אנו רק מונים ומרמים את עצמנו. אמנם ישנה גם "מאה שחורה" ישנם גם "חוליגנים", ואולם כאלה כן גם כאלה אין מספר וסוף להם וכלה יעשו ביהודים בכל עת וכל שעה.

כי הגידו מה שתחפצו ולי אין השמות האלה מגידים דבר, יודעים אנחנו שרסקולניקים[1] בעלי בתים חשוכים, מיושבים ומתונים, הולכים והורגים, הולכים ושוחטים. יודעים אנחנו שהמוני המוני איכרים הולכים והורסים את כל בתי היהודים ומרבים לשלול שלל ולהרוג אנשים נקיים לא פחות מן ה"חוליגנים" המושבעים. ואיה כל "טובי העם הרוסי", "נבחרי העם הרוסי"? איה ה"לב הטוב" של העם הרוסי וכל המדות הטובות שלו? מי שם לב לכל אלה הזביחות הנוראות וההריגות שכמוהם לא נשמעו? מי שם לב לאבדן של עם שלם? מי שם לב לדם הנקי הנשפך בראש כל חוצות? ה"טובים" וה"מכירים" מבקשי החופש וכל מיני "היסודות הפרוגרסיביים" למיניהם חושבים להם לעצמם לדבר גדול מה שאין הם בעצמם מכים את היהודים ומה שאין הם בעצמם מגרים את ההמון ביהודים.

ככה היה, ככה נעשה וכמדומה שאי אפשר היה להיות אחרת.

ובאותה שעה עומדים להם אלה שעוד לא הועלו על המוקד ונהנים מן ה"כתב" החדש וממה שהעתונים הודפסו אולי בלי רשיון קודם לדפוס. וערוך הוא המוקד ומוכן הוא הטבח ובני אדם שמחים לחיל אשר עשתה ה"תנועה" ול"הנחות" שאולי ינתנו לה…

ונדמה הוא עם ישראל כולו לאותו הנער שעליו תספר האגדה, שגם משהושלך בין החללים והוא נפוח רעב – חיבק וישק את אלילו… עבר עליו אליהו הצדיק, הזכיר לו את אלהי האמת. אין הנער שומע… הוא מת מתוך חיבוק ונישוק לאלהים אחרים…

גם דבר הצדיק איננו מועיל במקום שישנה אדיקות באלילים, עצלות המחשבה וכהות הרגש, ומה גם דבר סופרים, דברי אנשים אשר לבם ידוה למראה הכיליון של עמם, ואולם אין ברוחם הכח והעוז למשוך אחריהם את ההמון ולקרוע את סגור עיניו ביד חזקה.

נשוך את שפתיך עד זוב דם ודבר לא יצא מפיך!

* * *

ואולם ישנו עוד רגש באדם ורגש האחריות שמו.

הרגש הזה מאלץ אותך לדבר אף אם יודע אתה ומכיר בהכרה ברורה שאין איש שומע לדבריך.

יודע אתה שהלבבות מרירים בענינים אחרים, שהכוחות עסוקים במחשבות אחרות, שהידיים מורמות עתה רק למלחמה או להגנה, שאין איש חפץ עתה לחשוב על גורלו של העם בכלל ועל עתידותו, שאין איש מוכשר עתה לשים לב לדברים היוצאים מחוג היום.

יודע אתה את כל הסער שבלבבות ואת כל הפחד והתקווה שבהם; יודע אתה את כל המבוכה, השעמום והבלבול; יודע אתה את מצב הרוחות ואת הסיבות המולידות אותו; יודע אתה את השיטות המודרניות והפחות המודרניות שנהיות לאט לאט לאמונות, יודע אתה את כל זה וכיוצא בזה – ורגש האחריות שבלבך מצווך להגיד את אשר עם לבבך ויהי מה.

מה שאפשר לך לעשות הוא רק להיזהר בלשון, להמתיק את מדת הדין כפי האפשר, לבלי להרגיז לבלי צורך את הלבבות הנרגזים גם בלי זה ולבלי לפגוע בקדושתן של אותן האידאות שהכל מוסרים נפש בשבילן.

ואולם מוכרח אתה להזהיר ולהזהיר: התעשתו!

איש לא ישמע לדבריך ואת שלך צריך אתה להגיד. אם לא תגיד והיה בך חטא…

* * *

לאחר הזבח הקישינובי הראשון הופיע אחד מגואלי ישראל בכל גאונו והדרו. "הא לכם ארץ!" קרא לפניהם, "לכו עבדו אותה ומצאו מרגוע".

"איננו חפצים" קראו ה"בוכים".

לאחר הזבח הז'יטומירי ולאחר הפרעות הרבות שהיו בעשרות ערים נאספו "שלוחי האומה בפרלמנט העברי" וימהרו ויחליטו: בל יהין כל איש להציע לפנינו הצעות ארציות לדורי דורות ולנצח נצחים.

באותה שעה נחתם גזר דינה של האומה האומללה!…

חפצים הם בני ישראל להשאר בגלות, כלומר להיות נתונים תמיד לטבח ולמשסה.

ואם בוחרים הם בני ישראל בכלימת עולם ובדיראון עולם – מה יועליו כל המעשים וכל המפעלים?

מה יועיל ישראל זנגויל במפעלו הגדול? מה יועילו כל אוהבי העם באמת ובתום לב? מה יועילו כל הצעקות וכל הזעקות? מה יועילו כל הבקשות וכל התחנונים?

אתה קורא: "הצילו!" ולך עונים בדרשות של תריסר אלפי גמלי[2] "על ציון ועל טריטוריה" ובתשובות של "בע, מע"… וכמדומה שכבר כלו כל הקצין, שאין עוד דרך לפנות על ימין ועל שמאל, שכך נגזרה גזרה על זרעו של אברהם להיות מרמס לרגלי כל מיני חוליגנים ואכזרים ולחלום על קונסטיטוציות בשעת יציאת נשמה…

כמדומה שמה שצריך לעשות אפשר היה לעשות לפני עשרות שנים לאחר שקרא הד"ר פינסקר את קריאתו הגדולה. מאחר שהשיבו להד"ר פינסקר בעקיצות, בהלצות, בפלפולים, בשיטות, בגעגועים כהים, בחרוזים יפים או פחותים – אבדו בני ישראל את הדבר הגדול שהיו יכולים וצריכים לעשות אז. כשהופיע הד"ר הרצל עוד פעמה התקוה, ואולם בני ישראל בחרו גם אז במעשי תוהו ולא בישע ופדות. עתה אנחנו חוזרים על האיוולת הישנה של החירות ושל הזכויות ואיננו חפצים לראות את האמת האיומה.

והאמת האיומה היא, שאין תקוה לישראל בארצות גלותו, שכאבק רמוס ירמס ברגלי החמורים.

האמת היא שגדולה ועצומה היא השנאה לישראל, אחת היא אם נגלית היא בכל תוקפה ועצומה כבעת האחרונה, ואם בסתר בפילוסופיה האנטישמית בכל גלוייה והופעותיה.

האמת היא שאין בכחם של בני ישראל עשוקים ורצוצים להילחם עם כל העמים התקיפים, שכולם חפצים לבלעו ולהשחיתו, אחת היא אם במיתה חוליגנית פשוטה ואם במיתה הומנית של אסימילציה. את הזכות שיש לעם ישראל לחיות בתור עם, להשתלם ולהתפתח ולמלא את תעודתו העולמית מכירים רק אנשים חכמים וצדיקים כוולדימיר סולביוב, ומספרם של אלה אך אחד או שנים בכל דור. ישנם גם אחרים המדברים לפעמים מעין זה ואולם הם רק מדברים ולבם בל עמם.

והאמת היותר איומה היא, שבעיקרו של דבר אין העמים חפצים עוד לחכות עד שימותו בני ישראל מיתה רוחנית והם ממהרים להמיתם מיתה גשמית.

כי אין עצה ואין תבונה נגד ההמון הגדול ההולך ומכה, הולך ושוחט.

כי אך הבל המה כל השיטות וכל ההמצאות נגד הפשט הגדול של המוות.

כי אחת היא להמון אם צדקו הליברלים ואם צדקו הסוציאל-דמוקרטים, אם צדק [אוגוסט] בבל ואם צדק [אדוארד] ברנשטיין, אם צדק [גיאורגי] פלחנוב ואם צדק בר פלוגתיה דיליה – היהודי צריך להישחט… מכל אלה הזביחות והמעשים המבהילים אני שומע רק אחת: סמי מכאן את היהודי! מה לו ליהודי ולחירות? מה לו ליהודי ולזכיות? ילך לו ההיהודי לעזאזל עם כל השיטות והדעות שלו גם יחד!

כי גם חלומות האסימילציה הם לכל הפחות – בנוגע לארצות מזרח אירופה – אך חלומות של שוא, יען כי השידוך הוא רק מצד אחד: בני ישראל חפצים והאחרים אינם חפצים. כי לאחר שאני מכיר בצדקת אחדות מטענותיו של ש"י הורוויץ הנני צריך להגיד לו, שהוא שוכח את העיקר שגם השמד לא יועיל במאומה. כי דבר אמת נכון וקיים הביע לפנים מקס נורדוי, שאם גם יהפכו את כל בני ישראל ביום בהיר אחד לנוצרים – גם אז שנא ישנאום ורדוף ירדפום.

ומוסיף אני על זה: גם אז יכום וגם אז יזבחום.

כי [גם] אם היו כל אלה השדודים וההרוגים בזבח האחרון קוראים למעניהם: חנונו! חנונו! נוצרים אנחנו! בגואלכם אנו מאמינים! גם אז לא היו החוליגנים חדלים מהכות ומהרוג.

תכף לאחר הפרעות שהיו בשנות השמונים למאה שעברה צריך היה לראות את הנולד ולהבין ולהכיר פעם אחת באמת: שצריך לצאת מן הגלות ויהי מה, שצריך לכונן ישוב עברי חדש, שצריך לעזוב את הכל, את הכל, וצריך לעסוק רק בבנין בית ישראל מחדש. ירא אנכי שכבבר אחרנו את המועד, ירא אנכי שהמעט מן המעט אשר אולי ישאר בדרך מכל זו המהומה והמבוכה לא יוכל לעשות מאומה גם אם יחפוץ מכל לב. ומסופק אנכי אם גם אותו המעט אשר ישאר יהיה מוכשר לחשוב מחשבות אמת והלרגיש רגשות של אמת, אם לא יהיה גם הוא שקוע בפטפוטים ובדיסקוסיות ובדברים בטלים.

כי עיקר החסרון בהפסיכיקה של עם ישראל הוא השטחיות שבו – אחר כל הדברים העמוקים שבניו מביעים לפניו. דא עקא שאין לבני ישראל אהבה חזקה ושנאה חזקה, שאין הם מוכשרים להרגיש את כל גודל העלבון אשר עלבום אויביהם, שאין הכרה עממית גדולה ועצומה בלבם, שאין בלבם רגש הגאון הלאומי המתעורר בלבות עמים אחרים בעתות צרה ומצוקה…

* * *

מה היו בני ישראל צריכים לעשות עתה לו היה רגש הגאון הלאומי בלבם?

מצד אחד אני חושב שאלה זו כמעט לשאלה ריקה, לפי שסוף סוף אין רגש גאון לאומי בליבות בני ישראל. זו היא אמת מרה שכבר הכירה גם שד"ל. ואולם השאלה הזאת מתעוררת מאליה בליבות המעטים מן המעטים שאינם שוחים עם הזרם ושמעיזים הם לשמוע את הד דפיקת לבם-הם ואת רגשותיהם-הם.

לו היה רגש הגאון הלאומי בלב בני ישראל עתה, כמדומה לי שאחת היו צריכים ויכולים לעשות: לצאת מן הגלות!

העיקר – לבלי להשאר במקום כלימת עולם ודיראון נצח, לבלי ללכת שלובי יד וזרוע עם אלה העומדים מרחוק בהשפך דם בני ישראל כמים, לעזוב את כל התורות הריקות וכל הפטפוטים הבטלים, לחדול מקוות טוב מכל מיני חוקים טובים אשר יוחקו, לעזוב את כל השעשועים ואת כל הצעצועים, הטובים אולי לנערים – ואולם לא לעם גיבור הטרגדיה של ארבעת אלפי שנים. לקחת עוד הפעם את מקל הנודדים ולבקש שמים אחרים וארץ אחרת.

כשגורשו בני ישראל מארץ ספרד, החרימו את כל מי שיעיז לשוב אל הארץ ההיא. אז ניעור בלב ישראל הגאון הלאומי שלו. גאון לאומי מעין זה צריך היה להתעורר גם עתה בלב בני ישראל, הצעקה: "לצאת מן הגלות" צריכה היתה להתפרץ מלבות בני ישראל באופן אשר יראו עמים ויבושו.

ועיקר העיקרים! לעשות את דבר יסוד ישוב חדש לעם הנרדף לא לאיזה דבר טפל שאיזה אנשים טובים ומשכילים מתעסקים בו כי אם למרכז החיים, לרוחם ונשמתם, לדבר שמצמצמים בו את כל הכחות, כל השאיפות וכל הכוונות, כל העניינים וכל המעשים.

"בנערינו ובזקנינו נלך" איננה צריכה להיות עוד מליצה יפה אל דברים כמשמעם. צריכה להיות יציאת מצרים חדשה….

—

[1] כת נוצרית אורתודוקסית שפרשה מהכנסיה הפרובוסלבית

[2] השווו: רש"י דה"י ח, כט; פסחים סב, ב

© כל הזכויות שמורות למקורות יודעי דבר