בערב חג החנוכה של שנת תרס"ט (1908) פרסם ר' הלל צייטלין בעיתון ה"היינט" מאמר לקראת החג. המאמר, כדרכו הייחודית, שיקף את סערות השנה החולפת. בוורשה, מקום מושבו, התחוללה "שערוריית המילה" – בנו הקטן של יהודי מתבולל נפטר, וה"חברא קדישא" סירבו לקבור אותו עד שיעבור ברית מילה. הדבר עורר את זעמם של מספר סופרים שתבעו לבטל את "המנהג הברברי". השערורייה טלטלה את יהדות ורשה וזלגה גם לעיתונות הפולנית.

בטשרנוביץ באותה שנה התכנסה הוועידה ללשון היידיש. הוועידה לא עסקה רק בלשון, אלא במכלול התרבות של היהדות דוברת היידיש, ובקביעת סדר יום ומדיניות ציבורית עבורה. הספרות היידית, כמו גם התאטרון, העיתונות והמוזיקה – כל אלו קיבלו תנופות משמעותיות באותה שנה. הסופרים שהיו ממחוללי "שערוריית המילה" הובילו גם את הדיונים בטשרנוביץ. מספר הצהרות שיצאו מהוועידה (והוקצנו בעיתונות) חוללו אף הן שערורייה, כגון ההכרה ביידיש "כלשונו של העם היהודי", וחלקם גם הוסיף – "היחידה".

ר' הלל היה מראשי השוללים את הוועידה, ומחה נגדה מספר פעמים ב"היינט". הוא התבונן בתופעות אלו בדאגה. "הקשרים האחרונים שהיו מקשרים את בני ישראל זה לזה הולכים וניתקים", יכתוב בהמשך אותה שנה ב"רשפים", ויקרא לתחייה דתית משמעותית שתוכל לשמש תשתית חלופית לפזורה היהודית:

"בני ישראל עתה הם עפר ואפר – יבוא נא הרוח בהם ויהיו לעם גואל, לעם משיח […] הנבואה שנסתלקה מישראל שוב תשוב אליו. אש דת אשר הלהיבה את משה, אש דת אשר הלהיבה את עזרא ואת כנסת הגדולה, אש דת זו תיגלה ותראה עוד עוד הפעם בחיי ישראל […]  אני רוצה להאמין בזה. בלי אמונה זו חיי אינם חיים"

את סדרת המאמרים המפורסמת "מכתבים לנוער היהודי" פרסם ר' הלל בזמן "שערוריית המילה". בסדרה זו, שמאמריה הופיעו כמעט מדי יום בעמודים הראשונים של ה"היינט", הוא דן מחדש בתפקידו ושליחותו הייחודית של העם היהודי, במהותן של המצוות ובתופעת הנבואה. באותה שנה החלו להופיע גם מסותיו הארוכות "שכינה" ו"יופי של מעלה", שיגלו את היופי הסימבוליסטי בשפת המדרש והקבלה.

בקריאותיו הדתיות השונות קנה לעצמו ר' הלל עדת מעריצים, אך גם לא מעט אויבים. הן הפכו עד מהרה מושא ללעג ולביקורת קטלנית מצד פובליציסטים מרכזיים. בשנה זו הוא יפרסם סקירות מלאת ייאוש וזעם אודות מצב היצירה והספרות, ויתקוף את השרלטנות והשקר שבעיתונות היומית (ובפרט את אותם פובליציסטים שיצאו כנגדו), את העורכים העוסקים בפלגנות ובריבי מפלגות, את הניכור ממסורת ישראל, את "עמי הארץ" שהשתתפו ב"ועידת טשרנוביץ'", ואת כתבי העת הגדולים שרובם ככולם "בית הקברות, מזון ל'תולעים ספרותיים'", המפיצים "ספרות בלי לב, בלי נשמה, ספרות סמרטוטית, ספרות מימית".

לימים, תאר תקופה סוערת זו ב"ספרן של יחידים", כ"מלחמת סופרים עצומה", ואת ההשפעה שהייתה לה על עולמו הפנימי ועל שיבתו אל האמונה:

"כשעברו ימי הפרעות הגשמיות ברוסיה באו אחריהם פרעות רוחניות […] אני, העלוב, לא יכולתי נשוא עוד את השטף המכלה ההוא ויצאתי מן שנת תרס"ז עד שנת תרע"ד ועד בכלל במלחמת סופרים עצומה (ב'מכתבים לבני הנעורים', בעשרות מסות ומחקרים ומאמרים קרוב לשני אלפים) […] בהילחמי בשביל כל הקדוש, לפי שהוא קדוש לעם, באתי סוף כל סוף להכרת הקדושה מצד עצמה, מצד אמתותה בשורש העליון, מצד נצחיותה ומצד גלוי הרצון האלוהי שבה"

המאמר שלפנינו עוסק ב"התחדשות" – התחדשות היהדות והתחדשות היהודים – והוא אחד הביטויים הראשונים לקריאותיו ההולכות וגוברות להתחדשות דתית, לייסוד "זרם רליגיוזי חדש", שישמש תחליף עמוק ומחויב לתנועות האידאולוגיות השונות, ולשכבת ההנהגה המשכילית-מתבוללת ("הלניסטים" בלשון המאמר) המתנכרת לקדושתו של העם היהודי.

תודה לנחמה גוטשטיין על הסיוע במלאכת התרגום.

—

מאי חנוכה?

תשאלו סתם יהודי והוא יגיד לכם: היוונים טימאו את כל השמנים בבית המקדש, ונשאר רק קנקן אחד טהור, חתום בחותם הכהן הגדול. בקנקן  היה מספיק כדי להדליק ממנו רק ליום אחד, ה' עשה נס, והדליקו ממנו שמונה ימים…

תשאלו יהודי משכיל והוא יספר לכם על החשמונאים: מלחמותיהם, ניצחונותיהם, הפוליטיקה שלהם, המלוכה שלהם…

תשאלו יהודי לאומי והוא יספר לכם על ההלניסטים, על היהודים-מתייוונים, יהודים מתבוללים, יהודים למחצה או משומדים לחלוטין, ועל הרוח הלאומית המהוללת של היהודים, שניצחה את ההתבוללות…

תשאלו צעיר יהודי מפלגתי והוא ידבר יפה מאוד ובהתלהבות על המכבים, על כך שיהודים היו פעם גיבורים ונלחמו למען החירות, והיום הם מרכינים את הראש בפני עבדי-עבדים ונרמסים כזבל…

אבל השאלה שלי שונה מעט: מהו בעצם הפירוש הנכון למילה "חנוכה"?

לא קשה לענות על שאלה זו; אדרבה – קל ביותר. כל יהודי יודע ש"חנוכה" משמעותה התחדשות. בשעה שהקימו את בית המקדש עשו "חנוכת-הבית"; כאשר חנכו את המזבח קראו לכך "חנוכת-המזבח"; כאשר חידשו את הכל בזמנם של החשמונאים כינו את החג בשם "חנוכה".

אבל אני שואל כדי להתעכב על משמעות המילה הזו, לעיין בה היטב, להבין מה מתכוונים כאשר משתמשים בה, ולהוציא מכך מספר מסקנות.

אנחנו מכבדים את העבר המפואר שלנו כי בלעדיו ההווה שלנו נשאר חרב, עני, עלוב, חסר-תוכן; והעתיד שלנו נראה שמם, מלא צרות וחשוך – אף יותר מההווה. העבר מאיר את ההווה שלנו, מפיח בנו רוח, אושר, עצמאות, מגביה אותנו עד לשמים, נותן לנו להתענג על הנצח, מרענן אותנו, משמח, מחדיר לתוך הלב זמירות חדשות, תקוות חדשות, חלומות חדשים על עתיד מפואר וקדוש, כזה שרק הנביאים יכלו לראותו.

העבר לא צריך להיות בעינינו דבר-מה שהיה, שאבד, שחלף מזמן. עלינו לראותו כמשהו שעדיין חי בתוכנו. העבר צריך להיות ההווה שלנו…

המקובלים אומרים שהתורה מופיעה – בכל פרטי-הפרטים – בכל דור, ובכל אדם בנפרד. בתוך כל אדם יש, למשל, המצרים שלו, השעבוד שלו, העבדות שלו – ומשה שלו, הגואל שלו, הגאולה שלו.

כיוצא בזה גם בחג הלאומי שלנו – חנוכה. לא רק פעם, לפני אלפי שנים, בית-המקדש התחדש, הכלים כולם התחדשו, הקדושות כולן התחדשו – לא כך צריך לקבל את פני החג. יש לחדש את כל הקדושות בכל דור, ובדור שלנו יש לחדש אותן במיוחד.

בזמן החשמונאים היוונים טימאו את כל הקדושות היהודיות, והמתייוונים עוד הוסיפו טומאה. היוונים רדפו אחר היהודים, תקפו, תלו, עינו, כפו אותם לשמד, להביא קרבנות לעבודה-זרה; אך המתייוונים, "הוגי-הדעות" של הזמן ההוא, ההלניסטים, חצי מוכסי-יי"ש[1] וחצי מוסרים, חצי משכילים וחצי בעלי-תאוות, חצי אריסטוקרטים-נגידים וחצי אפיקורסים-נאורים, ולגמרי לגמרי עבדים – עבדים בגוף ובכל פינה של הנשמה, עבדים עם האינסטינקטים הכי גדולים של עבדים – הגדילו את האסון היהודי בזמן ההוא אלף פעמים יותר. היכן שהיוונים לא יכלו לטמא – הם, בתור יהודים, לכלכו וטינפו. היוונים טימאו רק את ההיכל היהודי ואת הגופים היהודיים; ההלניסטים טימאו את הנשמות היהודיות…

וכשהחשמונאים ניצחו ושחררו את היהודים מעבדותם, וגאלו אותם מאחיהם-המטמאים – הם יצרו התחדשות. הקדושות הישנות קיבלו פנים חדשות, בית הדין של החשמונאים תיקן תקנות גדולות, טיהר ועידן את הכל – התורה קיבלה את כל פארה ויופייה מחדש.

אנחנו חיים כעת מחדש את תקופת החשמונאים. אנחנו שואפים לחדש את העם היהודי במדינה יהודית, ומשתוקקים גם לחדש את כל החיים שלנו.

אנחנו רוצים לחדש את כל הקדושות שלנו – אלו שעל ידי התאבנות של אלפי שנים, על ידי רדיפות נוראיות ושחיטות של מציקים, על ידי טומאה של הלניסטים, של "הוגי-הדעות" העבדים בני זמננו, של כל מיני נשמות גסות – הוזלו ונטמאו. אנחנו רוצים להפיח ביהדות נשמה, אהבה לאלוהים, הערצה לעם, לטעת בכל יהודי אמונה בייעודו המרומם ובאידיאלים הנצחיים שלו.

אנחנו רוצים לחדש את כל הקדושות שלנו – לא לתת להם להתאבן ולהתחלל כשהיו. אנחנו רוצים שתופיע ביהדות דרך חדשה, חיה ורעננה. שהעם היהודי יתחיל להיות מודע לקדושה שבו. אנחנו רוצים שהוא יישא בגאווה ובאומץ את הדגל היהודי.

אנחנו רוצים שהיהודי ישאף בכל כוחותיו לצאת מהגטו החשוך. שבארץ חדשה, בארץ משוחררת, בארץ יהודית, יקים מזבח חדש, בית מקדש חדש לבורא הישן שלו.

—

[1] אקציזניקעס – הפקידים היהודיים של מכס היי"ש היו מראשוני האפיקורסים בקרב יהדות רוסיה. הרב צייטלין הולך ומונה בשורות אלו את חלקיה של השכבה המשכילית-אפיקורסית בת זמנו.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"