בראשית שנת תרס"ז (1906) הוזמן ר' הלל צייטלין לוורשה על ידי שמואל יצקן לשמש עורך לשבועון חדש. יצקן היה המוציא-לאור של עיתון יומי נפוץ בשם "אידישעס טאגעבלאט", שהחל להופיע כשנה קודם לכן, וכעת התעתד להוציא לאור את ה"אידישעס וואכענבלאט" (כעבור שנה יתאחדו השבועון עם העיתון היומי, והם יחלו להופיע תחת השם "היינט" – עיתון שיהפוך עד מהרה לאחד הפופולריים ביותר במזרח אירופה).

בגיליון השני של ה"וואכענבלאט", נר שלישי של חנוכה תרס"ז (1906), פרסם ר' הלל בעמוד הראשון את המאמר "די קליינע ליטעלעך". המאמר היה מעין תגובה ביקורתית לשירו היידי הנודע של מוריס רוזנפלד משנת תרנ"ז (1897), שתורגם בהמשך לעברית בשם "נרותיי הזעירים". שיריו של רוזנפלד, שהיו רוויים באווירה פסימית ובביקורת חברתית, נפוצו באירופה במספר שפות בראשית המאה העשרים. ברם שיר זה מצא את דרכו לתנועה הציונית והפך להיות לסמל של אופטימיות, חזון ותקווה (שמא יש בשיר ובמאמר גם יחד משום מחווה לסיפורו הקצר של הרצל, "המנורה").

אל כתיבתו הפובליציסטית של ר' הלל התלוותה עוד מראשיתה נימה קנאית תקיפה. הוא קבל בקול רם על העסקנות, הבטלנות, פלפלנות השווא, קטנות המוחין ושאר תכונות גרועות שהוא מצא בתנועה הציונית. הפעילים הפוליטיים, לדבריו, אינם רגישים דים לסבלו של העם, ו"הגוף העברי הולך וגווע". במאמר משנת תרס"ד (1904) הוא מפציר בקוראיו להתבונן במצבם של היהודים לאשורו:

"צאו והתבוננו בקבצנים הרבים שבגליציה, בפראים הרבים שברומניה […] מנוצחים תמיד במלחמת החיים האפלה, סובלים צרות ורדיפות, עוני ומחסור לבלי קץ, נרמסים ונדרכים ברגלי כל זר וכל חומס.

לאכול פעם אחת בשני ימים, ללבוש קרעים, ללון בדירה סרוחה, או גם לתעות בחוץ בלי מחסה, לבלות ימים ושנים בבתי כלאים – לזה כמו כבר הורגלו הרבה מצעירנו"

בניגוד לתיאורים אלו, הדיונים בקונגרסים היו לטעמו מופשטים וחסרי רגישות כלפי המציאות הממשית. חלק ניכר מן הצירים התהלך בזחיחות, ו"אי אפשר להרגיש כלל בפני הצירים שישנה איזו 'צרת היהודים' בעולם… ישמחו להם הנערים, מדוע לא?".

הטון של ר' הלל כלפי אותם חברי מפלגות ועסקנים הלך באותן שנים והחריף. "נאדות נפוחים" – הטיח בהם – "פנים מפיקים טפשות", "תגרנים של שוק". דעתו לא תנוח עד שיחבר עליהם מעין קינה נשכנית במיוחד, פרפראזה לפיוטו של רבי ישראל נג'ארה "על מי נטשת מעט הצאן": "הנטשתו על כל מיני הנבלים והחנפנים, הצבועים והנוכלים, עזי הפנים והשחצנים, פריצים והדיוטים הקופצים בראש, הפוסעים על ראשי עם קודש ועוברים על חלליהם בלא רחמים וחמלה?", ויסיים בה:

"אומללים אנו! ד' שלח בנו ערב רב של לבלרים, בטלנים, פטפטנים וצבועים ושקרנים מכל המינים, וכששלח לנו בחסדו סופרים אחדים גדולים וטובים לקה אותם במחלת האסכולסטיקה […] העיקר הוא להם הפלפול, החידוד, החידוש […] ולא העניין המעשי, התועלת המוחשת, העזרה האמיתית לעם העיוור, היתום והאומלל"

כשנה קודם עקירתו לוורשה פרש ר' הלל מהתנועה הציונית, בשל דחיית תכנית אוגנדה, אך המשיך להשחיז את עטו במאבק פובליציסטי מר. הוא תמך בכל כחו בפתרון טריטוריאלי – ארץ ישראל, לדבריו, לא תוכל להכיל את מליוני היהודים, להם דרוש מקלט בהול – ומשלא התאפשר הדבר במסגרת התנועה הציונית, ניסה לקדם אותו באמצעות התנועה הטריטוריאליסטית.

במאמר זה הוא מבקש את הגדולה ואת הגבורה, את החירות ואת האור, ומציג תביעות ושאיפות – לצד ביקורת פוליטית, מבט מפוכח ואמירות נשכניות.

תודה ליוסף פולק על הסיוע במלאכת התרגום.

—

א.

"נרותיי הזעירים
מה רבו הסיפורים
לי ילאט האור…"

מה מספרים לנו הנרות הזעירים?

הם מספרים לנו על חיי טבע, על ארץ, על כח, על גבורה.

אך אנו – אין לנו ארץ, אין לנו כח. הכל רק דברים מהעבר, דברים שהיו אי-פעם. ההווה הוא מחסור ובדידות, מחשכים וחולאים.

מה יהיה כעת? מה עלינו לעשות כעת? כיצד נשיג את הכח? מהיכן ניקח את הרוח?

אומרים לנו: האזינו לסיפורים, שאבו מהם גבורה, שאבו מהם רוח. האזינו, האזינו, הם יגידו לכם המון. אם יש לכם אזניים – תשמעו, אם יש לכם לב – תרגישו.

אולם זה כבר אלפי שנים שמספרים לנו את הסיפורים הללו, אלפי שנים שאנו מאזינים ומאזינים. ואף על פי כן – נותרנו בודדים ודלים כפי שהיינו, עמלים ויגעים כפי שהיינו, סחופים ודווים כפי שהיינו.

רע. לא עזרו לנו הסיפורים. הם הפכו ישנים, ישנים מאוד. היה עליהם לעורר את הרוח, אך הם לא עשו זאת.

נרות זעירים, אנו רוצים לשמוע את הסיפורים, אך אלו כבר אינם מנחמים אותנו, אינם מביאים את הרוח. הם הזדקנו, אנחנו עצמנו הזדקנו. חדשים הם רק היסורים שלנו, משנה לשנה רק הולכים ומתחדשים…

ב.

נרותיי הזעירים! לצד הסיפורים, מספרים הינכם גם הגדה.

הסיפורים הִנם על גבורה וכח, ההגדה – על נס.

הייתה שם צלוחית, צלוחית של שמן. היה בה שמן להדלקה של יום אחד, והתרחש נס, והשמן דלק שמונה ימים.

וכי לא התרחש נס שכזה לכולנו?

ללא ארץ, ללא כח, שבורים, רצוצים – ובכל זאת חיים. ללא שמן – וזה דולק. ללא כח – וזה חי.

וכך, חיים אנו אלפי שנים. דועכים, גוססים – ובכל זאת חיים…

האם אלו חיים? וכי לזה יִקרא באמת חיים? מה ערך יש לחיים שכאלה?

וכי נוכל להמשיך ולחיות כך הלאה?

ג.

נרותיי הזעירים! קטנים אתם, האור שבכם קטן. אינכם יודעים להאיר בגדול, להאיר בצלילות. יש לכם גם את ה'שַמָש' שלכם. גם הוא, כמותכם, קטן וחלש.

ואתם הרי אורה של האומה, כל מה שמאיר וחי באומתנו. היה עליכם לזרוח הרבה יותר, להאיר הרבה יותר, להיות גדולים, להיות חזקים.

כמה ניתן עוד לגסוס? כמה ניתן עוד להתכופף ולשוח – להאיר באור שאינו אור, לחיות בחיים שאינם חיים? מתי כבר יעלה אורכם? מתי ייעשה צלול? מתי יהיה גדול ומפואר?

מתי אוכל כבר להתחיל לראות את אושרה של אומתי?

ד.

"סיני!
האם בשל כך נתן אלוהים את תורתו על הר נמוך,
למען יהיה למשל לתורה הנופלת תחתיה?…"

כך קונן המשורר הזקן.

נרותיי הזעירים! האם בשל כך הינכם כה זעירים, ודולקים במקום כה אפל – כדי להראות לנו עד כמה קטנים, חלושים וחסרי כח הם חיינו? כדי להראות שהאור שקיים בהם איננו מסוגל להתרומם ולגדול?

וכי עד עולם יהיה הכל בחיינו כה חלוש וחשוך? עד עולם יהיה הכל בחיינו קטן ונמוך? עד עולם לא ייראו קרני השמש?

האם לא יגיע היום הגדול, החופשי?

ה.

רואה אני את הנוער שלנו משקיע את כל נשמתו ב'פרוגרמות' גדולות, ושואל אני: האמנם לזה ייקרא גדול?

יסורים גדולים אמורים להצמיח כשרונות גדולים, אנשים גדולים – היכן כל אלה בחיינו? היכן הם הגיבורים? היכן גיבורי האומה? איה אנשי הרוח החופשיים?

יש אמנם הרבה אנשים טובים וחכמים. אך היכן הם העמקנים, האמיתיים, הגדולים? מי ראה את בעלי האינסטינקט החזק, התשוקה הגדולה? כלום לא יחשלו יסורים בלתי נתפסים שכאלו אנשים בעלי אופי ברזל? כלום לא יהיה בכוחם לרומם את האנשים ולהעצימם?

האם הטרגדיה היהודית מסוגלת ליצור רק בדרנֵי-מפלגות?

ו.

כה רבות מדובר אצלנו על 'חשמונאים', כה רבות מדובר אצלנו על גיבורים. בכל ילד יהודי רוצים לראות את התגלמותו של יהודה המכבי.

כה מאושרים היינו אילו היה בזה קורטוב של אמת, אילו היתה בכך אלפית של אמת. למרבה האסון, אלו הן רק מילים. פראזות זולות וקלות ערך. למרבה האסון, אלו הן רק מילים שאפילו האומרים אותן לא מאמינים בהן. שקר רווח בתרבות: קרא לי אתה 'גיבור', ואני אכנה אותך 'גיבור'. הבה ונהיה כולנו 'גיבורים'…

שקר. כפי שבית המדרש הישן לא יכול היה לגדל גיבורים, כך גם בית המדרש החדש, זה של מצע-המפלגות, לא מסוגל לגדל גיבורים. לא בתי מדרש מגדלים גיבורים, אלא רק ייסורים גדולים, רק תשוקה עצומה, רגש עמוק. אך את אלו לא תמצאו בכל אותן 'פרוגרמות' עליהן אתם שוקדים ימים ולילות. בשום אופן לא.

אדרבה, בבית המדרש הישן תוכלו עוד למצוא את הנשמה, את החיים, את הרוח, את הגבורה, את הגעגועים, את התשוקה. אמת. כל אלו, להוותי, באו לידי ביטוי בצורה חלשה. הגבורה הייתה פסיבית מאד. אך עם כל זאת, היה בה משהו. ואילו בכינוסי המפלגות שלכם, גם המשהו הזה איננו קיים…

ז.

איני מכחיש. במידת מה נעשים גם מעשים גדולים, בידי אנשים צעירים משלנו המלאים כח וגבורה. ניתן למצוא בהם גם חכמה, גבורה ויופי-נשמה. אך רע הדבר שמעט היופי שכן מבצבץ לו פה ושם אינו מוצא את מקומו בחיינו אנו. הוא שוקע לתהום ללא השפעה. הוא אינו נושא פרי.

כל רעיון טוב כלה ונאבד במרחב העולמי. כל מחשבה טובה עומדת לבדה, ללא המשך, ללא הקשר – למי היא ולמה היא. לא נותר מהם מאומה. הם אינם מותירים רושם על חיינו, אינם מעשירים או מיטיבים אותם. אינם מוסיפים עמקות או אמת.

וגרוע מכך.

את אותו הטוב שכבר חושבים ועושים אצלנו, לא עושים בתור אנשים או בתור יהודים, אלא בתור אנשי מפלגה. כדי לקיים את מצוותה של המפלגה, את ה'פרוגרמה', את הכתוב בברושור. האדם עצמו הוא כלום. היהודי עצמו הוא כלום. העיקר הוא המפלגה, המפלגה ומצוותיה.

לכן, ניתן לראות בו בזמן את היופי הגדול ביותר ותכף עמו את המתועב ביותר, הפראי ביותר, האכזרי ביותר.

לכן, אין בכל אלו ממשות. לכן, גם המעשה הטוב ביותר מאבד מיוקרתו, מזוהרו. לכן, אין המעשה מיטיב ומגביה – לא את האדם העושה, ולא את האנשים הצופים בו.

הכל נכנס לאותה השבלונה, הכל נמדד באותה אמת מידה קטנה, ומהכל נהיה כלום, אפס, עשן ופיח. והאדם הולך ונעשה קטן יותר ויותר, אופיו מתכווץ, רצונו פוחת, רגשותיו מתקטנים והולכים.

הכל נבלע בתוככי המפלגה: הנצחונות קטנים, השאיפות קטנות, התקוות קטנות, המרחב צר, העניינים מוגבלים כל כך…

בכל מקום המפלגה בולעת את האנשים. ניתן לראות זאת גם אצל עמים אחרים. אך לא במידה כזאת כפי שמתרחש אצלו, בקרב הנוער היהודי: אצלנו, המפלגה בולעת את האדם כולו…

ח.

אנו, היהודים, זקוקים אף יותר מאחרים לאנשים חדורי רצון, בעלי אופי עז, בעלי רגשות עמוקים.

אנו, היהודים, זקוקים אף יותר מאחרים לאנשים בעלי רעיונות, שאינם מבקשים הסכמה לא ממרקס ולא מכל אוטוריטה אחרת.

אנו, היהודים, זקוקים אף יותר מאחרים לאנשים בעלי חירות פנימית, רוח אמת, רוח תקיפה, במחשבה כמו במעשה.

אנו, היהודים, זקוקים אף יותר מאחרים לאנשים שיכירו בצורה בהירה את התהום הגדולה של צרותינו, שיעמדו משתוממים נכחה, שיחליטו בנפשם, אחת ולתמיד, שיש לשים סוף לסבל הבלתי-אנושי.

אנו, היהודים – שכל העולם כולו הוא נגדנו, שכולם שואפים רק לכלות אותנו – זקוקים לגיבורים אמיתיים, לאנשים גדולים באמת.

היכן נשיג אותם? היכן נשיג את הגיבורים האמיתיים? היכן נשיג את החשמונאים האמיתיים?

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"