פורסם בצירופים חדשים, גיליון דת ושמרנות, תשפ"ב

יש לי חוב של כבוד כלפי השמרנות בגילוייה הישראליים. רבים מחבריי הטובים אוחזים בה ופועלים באמצעותה לקידום החברה בישראל. עם זאת, ההסתופפות בצלו של המותג החדש מטשטשת כמה מקווי המתאר המובחנים של תנועות שונות, אינטלקטואליות ודתיות בכלל, ישראליות ויהודיות בפרט.

אין זו אשמתם של השמרנים, כמובן, שרבנים מכאן וימנים משם מציגים את עצמם כ'שמרנים'. אם למעוך סיפור ארוך (to make a long story short) – בעשורים האחרונים של המאה הקודמת קרסו לא מעט קונספציות רעיוניות בישראל, ואל החלל שנפער בהגות המקומית – הישראלית והיהודית, התיאולוגית והפוליטית – נשאבו צורות מחשבה מכל הגוונים והגדלים. בשמרנות, כמו במגדר, בליברליזם או בפוסטמודרניזם, מדובר לעיתים בתצוגת אופנה ססגונית יותר מאשר בדיון פנים-ישראלי הנעשה בכובד ראש. הדבר ניכר בחוסר הזיקה לנמענים המקומיים ('יש לכם במידות אחרות?'), כמו גם במחסור המתמשך בהגדרות ברורות. באופנה כמו באופנה – מייצרים, מיחצ"נים ומוכרים.

אין זו אשמתם של השמרנים – אך מאותה ערבוביה גם הם עלולים לצאת נפסדים. פעם אחת בשל רידוד השקפתם שלהם עצמם; פעם שנייה בשל רידוד השקפות אחרות, קרובות, שעשויות לתרום לחברה הישראלית כפי שהן. הדיון להלן נוגע לדתיים יותר מאשר לשמרנים. ברצוני לנסות ולחלץ את הדת מחיבוק הדוב שמעניקה לה השמרנות (אל חשש, הדת יודעת לחבק בחזרה), להצביע על מספר הבדלים שבין עמדה שמרנית ועמדה דתית, להציע לדתיים לקבל את עצמם דווקא כדתיים, ולהמליץ לשמרנים לשקול מחדש את הכתיבה שלהם בנוגע לדת בישראל.

לקריאה ולהורדה של הקובץ