בערב הפסח של שנת תרצ"ד פרסם ר' הלל בשבועון "בדרך" רשימה על המצב הפוליטי בחברה היהודית. בקונגרס הציוני ה-18, שהתקיים כשנה קודם לכן, זכתה תנועת הפועלים ב-45% מן הקולות והפכה לכוח הדומיננטי בהסתדרות הציונית. גם בארץ ישראל זכתה מפא"י לשיעור מצביעים דומה. תגרות בין הסתדרות העובדים ובין חברי בית"ר, שכללו גם יידויי אבנים ופצועים, התפרסמו בעיתונות מדי שבוע. בפרשת רצח ארלוזורוב הסתיים שלב חקירת הנאשמים, והמתח בארץ גאה. הרביזיוניסטים הקימו באותה שנה הסתדרות עובדים נפרדת, ובהמשך פרשו גם מההסתדרות הציונית.

קריאות לפיוס ולאחדות נשמעו משלל גופים, ביניהם גם הרבנות הראשית. חיים ויצמן נשא מספר נאומים ברוח זו. בנאום בפני יהודים יוצאי גרמניה (באותה עת הוא היה אחראי על עלייתם וקליטתם בארץ) אמר:

"בינינו ובין מלחמת אזרחים אמיתית עומד השוטר האנגלי: אלמלא הוא היינו מגיעים כבר למלחמת אזרחים על כל פרטיה… אבל הרשו לי לומר לכם אמת פשוטה אחת: אם אין לו לעם אינטרס עליון למצוא את היסודות המאחדים בשעת משבר וסכנה, הרי הוא נטול כל יסוד אלמנטרי להיות עם בונה מדינה. ולא רק מדינה, אלא אפילו קהילה פשוטה…"

'מחלת המפלגות' הייתה מאז ומעולם שנואה על ר' הלל. בחוברת "התיבה", שהתפרסמה כעשר שנים קודם לכן, קבע ארבע-עשרה אזהרות ל"בן יבנה". באזהרה העשירית, שכותרתה "התרחק מכל פוליטיקה ומכל מפלגתיות", נכתב:

"אף כי עליך לחיות בתוך הכלל ועליך לעמול אך למען הכלל, בכל זאת אינך צריך להמנות על מפלגה מסויימת, ולו תהא קרובה כמה שתהא – ללבך. כל זמן שהמפלגה מנהלת פוליטיקה ומוכרחה בגלל הפוליטיקה שלה להטות עקרונות הצדק המוחלט והאחווה של כל היהודים.

אם כבר הינך במפלגה ואינך יכול לעוזבה, בפרט אם עיקר מטרתה בנין האומה, עליך בכל זאת להשגיח בקפדנות על כל מבצע של המפלגה ועל כל מעשה ממעשיה.

אנושיותך, יהדותך, מצפונך הטהור, נעלים הם אלף מונים אף מהמפלגה הטובה והיפה ביותר!

בין בהיותך איש מפלגה ובין בהיותך בלתי מפלגתי, צריך ומוכרח אתה ללכת עם כל מפלגה עד כמה שמעשיה מותאמים לבנין האומה כולה ולאחדותה המלאה, ועליך להתרחק מעליה במידה והיא הורסת, מפוררת, מפלגת בין יהודים, או שהיא משתמשת למטרתה באמצעים הנוגדים את הרוח הטהורה של היהדות, שאינה אחרת מאשר אהבה, יושר וקדושה"

מאמר זה ורבים אחרים כמותו עומדים לראות אור בספר שעורך אליחן אמיתי, ויוקדש לקבוצת מאמרי "בדרך".

 

—

אמר הבעש"ט: "בכל יום ויום מחברים למעלה פירוש חדש על הזוהר". ובודאי לא נחטא אל האמת אם נאמר גם אנו: בכל שנה ושנה מחברים למעלה פירוש חדש על ההגדה, והד הפירוש ההוא נשמע פה למטה מפיות ראשי העם, מנהליו ומדריכיו, משיחות הבריות, מן הגזירות הטובות והרעות גם יחד, מפי אוהבי העם ושונאיו גם יחד.

לא הרי הפירוש הניתן היום להגדה של פסח כהרי הפירוש שניתן לו אשתקד. ולא הרי הפירוש הניתן להגדה זו בשנה זו כהרי הפירוש אשר ינתן לו בשנה הבאה. הנוסח הוא אחד וגם עיקר הרעיון אחד הוא, אבל הצורה, אופן הביטוי, התבנית, הדמות, הצביון והאופי – אחרים הם בכל שנה ושנה.

ואף גם זאת. ההדגשה, ההטעמה, הנעימה של פסוק זה או אחר, אחרות הן בכל שנה ושנה.

בשנה אחת משחקים ארבעת הבנים על במת העולם בכלל ועל במת ישראל בפרט, ובשנה האחרת – עשרת המכות. בשנה אחת – החיפזון של יציאת מצרים, בשנה האחרת – 'מקלכם בידכם', בשנה השלישית – 'מצרים נוסע אחריהם', בשנה הרביעית – 'ותעל זעקתם אל האלקים'. בשנה אחת ה'חכם' עומד בראש האנושות, בשנה השנית – ה'רשע', בשלישית – ה'תם', ברביעית – ההמון הגדול 'שאינו יודע לשאול'. ומכות ממכות שונות, ותקוות מתקוות שונות, וניצני גאולה שונים, שונים זה מזה. ומ"ט שערי טומאה שונים והיציאה ממ"ט שערי טומאה אלו לתוך שערי הקדושה, שונה היא ממה שלפניה. ואף הרמת מסך לרגע, לתוך שער הנון מנ' שערי בינה – אחר הוא.

מי אנו, עפר ואפר, כי נקיף בהשגתנו את כל הפירוש הרחב הניתן מלמעלה לכל מעשי העולמות כולם, לכל הנשמות העולות למעלה ולכל האורות היורדות למטה? לכל הבירורים, הצרופים והזיקוקים, ולכל המעשה אשר יעשה פה בעולמנו השפל? לכל זרמי החיים אשר יזרמו בשנה החדשה ולכל המעצורים המעכבים את הזרמים ההם? למשפט הגדול אשר בו ישפטו לאומים והמשפט הגדול של העם הדופק זה אלפי שנה על פתח הגאולה? לכל המון הסיבובים והעיקולים מדרך הגאולה, ולכל החתחתים והמכשולים אשר על הדרך ההיא, אף אם מצא ימצא?

ועם כל זאת, נהיה גם אנו 'כמציצים מן החרכים'. ננסה לחדור מעט לתוך חידת העתיד, ננסה לראות קו אחד, שרטוט אחד ואולי רק נקודה אחת קטנה, מן הפירוש אשר ינתן בשנה זו להגדה העתיקה שלנו, שתמיד היא חדשה. לא נרקיע שחקים ולא נגש אל הערפל של סודות הבריאה וסוד ישראל דלעילא, אבל ננסה לשמוע את הד הקולות העליונים, מפי אמרות בודדות של העם. נצרף את האותיות אלה אל אלה, אולי יעלה בידינו דבר מה.

כמדומה לי, שהפירוש החדש להגדה של שנה זו ינתן בעיקר למה שקדם הרבה לעיקר ההגדה ואף לקושיות "מה נשתנה" ואף גם ל"קדש ורחץ" – ל"כל חמירא".

"כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחמיתיה ודלא חמיתיה, דביערתיה ודלא בערתיה – ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא"

החמץ, השאור – יצרם של עמים, יצרו של כל יחיד. מי לא ידע כל אלה? רמז זה עתיק הוא, כי כבר בא זכרו בספרי קדמוני קדמונים. אבל מה טבעו של חמץ-יצר זה? גם הוא מתלבש בכל שנה ושנה בלבושים חדשים. הלבוש אשר לבש אצלנו בני ישראל, בשנים האחרונות, הוא לבוש השנאה ההדדית, אשר כמוה לא הייתה במחננו אף בעתות היותר חשוכות והיותר רעות. לא אגזים אם אומר שאפילו בימים היותר רעים ומרים, בימי חורבן הבית השני, לא הגיעה בעמנו השנאה ההדדית שמביאה לידי רשע וזדון, לאותה הדיוטא התחתונה שבשאול, כמו שהגיעה אצלנו עתה.

והנה אמר יאמר מפי העם ומפי היותר מעולים שבעם: "כל חמירא וחמיעא" – כל החמץ הזה של השנאה והרשעה, "דבערתיה ודלא בערתיה", שהיה בידי לבער אותו מלבי ושלא עלתה בידי לבערו כולו מלבי, "ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא".

אי אפשר להפוך ביום אחד את לב כל העם לטוב. אי אפשר לשרש מן המפלגות והיחידים את זרע השנאה אשר זרעו בו כל גיבורי הפה בעמנו זה שנים רבות. אבל אם אין בכוחנו לעקרו כולו ולשרש אחריו, הנה אפשר לנו לכל הפחות, אם באמת ובתמים נאבה לשים קץ לתעלולי יצר מסוכן זה, לבלי לתת לו להתפרץ החוצה בכל עוז מריו.

"אין בכוחנו", אמר אחד הגדולים שבאומות, "לעצור בעד ההרהורים הרעים, אשר כצפרים יעופו על פנינו, אבל בכחנו לגרשם לבל יעשו להם קן בקרב רוחנו". עד הנה לא רק שלא גרשנו את העופות הדורסים אשר ביקשו להם קן בקרב רוחנו, כי אם גם קבענו להם דירות חמות ומרווחות בתוכנו.

"העמקנו סרה". לא רק שסרנו מדרך האהבה והאחדות, כי אם חפרנו את בור השנאה בתוכנו, בעומק אחר עומק, עד אשר קוראים אנחנו היום לעזרה משאול תחתית, והעזרה ההיא בוא תבוא, רק אם נפרוש כפינו לאלוהי השלום, לא בפוליטיקה ולא בנכלי ערמומיות של מפלגה, כי אם מלב טהור מלא אהבת אחים.

האמרה של שלום ואחדות נשמעת עתה מפיות ראשי הציונות הרשמית, ומי הוא האיש אשר לא יענה לקול קריאה נאדרה ונהדרה זו?

ואולם יש שלום ויש שלום. יש שלום של פה ויש שלום של לב. יש שלום של פוליטיקה זמנית ויש שלום של אנושיות טהורה. יש שלום שמשמעותו: 'אחגור כח עד שאוכל לצאת לריב עמך ולדכאך' ויש שלום שמשמעו: 'אין לי כל חפץ בשום ריב אחים, מתוך שאין אני חפץ בשום הריסה, כי אם בבנין'. יש, נדבר בדברים יותר ברורים ופשוטים, שלום של אמת ויש שלום שאינו של אמת…

ומאין נדע אנו, בני האדם, מי הוא אשר לא רק בפה שלום ידבר, כי אם גם תוכו מלא שלום ודרישת טובת רעהו? בוחן כליות הוא ידע להבדיל בין שני מיני דוברי שלום אלו. ואולם אנחנו, אשר רק בעיני בשר נראה, נדע להבדיל בין שני מיני דוברי שלום אלה רק על פי המעשה אשר יעשו.

בכל מחלוקת ישנו צד חזק וצד רפה, צד מחזיק וצד תובע, צד רודף וצד נרדף הדורש צדקה, צד כובש וצד נכבש, צד השומר על הקיים, מתוך שהכל בידו וצד החפץ בשינוי הקיים, מתוך שמקווה הוא להשיג על ידי שינוי הקיים את המגיע לו לפי דעתו…

אין זאת אומרת שהצד השני, הרפה, הנרדף והנכבש, הוא דווקא כולו זכאי. אפשר שהוא זכאי ואפשר שהוא חייב, ואפשר שהוא זכאי בבחינה ידועה וחייב בבחינה ידועה. אבל אם הצד החזק, הרודף והכובש, מדבר על השלום ואיננו מאשר ומקיים את דבריו אלה על ידי איזה מפעל ועל ידי איזה וויתור שיש בו ממש, הרי יש במשמעות דבריו על השלום: 'חפץ אני בשלום מתוך שאין לי כבר על מה לחלוק. אנכי לקחתי לי כבר את שלי וטוב טוב לי אם גם אתה, החולק, תסכים לזה…'.

או אז יבוא הצד החלוש, הנרדף והנכבש ויאמר: 'אתה חפץ בשלום מפני שלקחת את אשר לי וחפץ אתה כי אני בעצמי אעזור לך להחזיק את רכושך בידיך, אבל אני אינני חפץ להילכד ברשת עורמתך ואוסיף להלחם עמך עד אשר אשיג את כל'.

בנידון דידן הדבר פשוט: הציונות הרשמית של עתה, כלומר, שנצחה בקונגרס האחרון ושבידה כל אוצרות המפלגה וכל המכאניזם של המפלגה, היא עתה הצד החזק והכובש, וכל המנוצחים, הציונים של 'עת לבנות', המזרחים הרביזיוניסטים בכלל והרביזיוניסטים הקיצונים בייחוד – הם הצד הרפה והכבוש. ואם בפה מדברים רמות ונשגבות על השלום והאחדות הנחוצים עתה בעת הרעה והמרה, וביד מרחיקים את הרביזיוניסטים בכל מיני הרחקה (שלילת הסרטיפיקטים מאת הבית"רים, חיסול של הברית המאוחדת של הרביזיוניסטים וכו'), הרי המעשים סותרים את הדברים באופן גלוי כל כך, עד שלא נתפלא כלל אם הדברים הטובים והיפים על האחדות, שבאמת נחוצה היא לנו כאוויר לנשימה, לא ישיגו את המטרה הרצויה.

כי אמרתי: תנו אות על דרישת השלום. הגשימו את שאיפתכם במפעל. אין שלום בעולם בלי שום ויתורים – ומי הוא אשר הכח בידו לוותר אם לא החזק והמחזיק?

מאמין אני בכל לב בדברי השלום והאמת של הפרופסור וויצמן בתל אביב. מרגיש אני את הכאב על ענות העם וסבלו, בכל דבר ודבר אשר דבר שם בימים האחרונים, אבל אין לי אמונה חזקה בראשים אחרים של הציונות הרשמית של עתה, המדברים גם הם על נחיצות האחדות. לעיקר העניין, אין שום נפקא מינה אם אני, פלוני בן פלוני, מאמין בזה או אינני מאמין, או אם יחידים אחרים כמוני מאמינים בזה או אינם מאמינים. אבל על דורשי השלום בקרב הציונים הרשמיים לשים לב לעובדה – אנשים העומדים מן הצד בהחלט, אנשים אשר כל נפתולי המפלגות וסכסוכיהם, ריבותיהם ומכות אגרופיהם זרים ומוזרים להם, אנשים אשר לפני עיניהם נקודה אחת, שלום העם כולו וטובו, חזקו, הרמתו, עלייתו ושגשוגו, רואים עתה בקרב ההסתדרות הציונית השלטת צד חזק ומחזיק, הלוחם בעד ממשלתו, וצד חלש ורפה, הלוחם על קיומו בשארית כחו.

הפסיכולוגיה של הצד החזק היא פסיכולוגיה של כובשים, והפסיכולוגיה של הצד החלש היא פסיכולוגיה של מרי נפש. מלחמה שבין חזקים למרי נפש לא תביא לעולם שום טובה לעם השיסוי והנרדף, המצפה לישועה. צריך לשים קץ למלחמה זו, אבל לא בדברים, כי אם במעשה הצדק אשר יעשה מי שבידו עתה הכח והעוז.

נגעתי רק בחלק אחד של המלחמה הפנימית שלנו ופרסום ההצהרה של שלום בשבועות האחרונים, במלחמה ושלום שבין השמאלנים ומיימינים שבקרב הציונים. ואולם את הדרך אל הגאולה השלימה נמצא על ידי הבנה הדדית ואהבת אחים שלימה גם ביתר המפלגות. מלחמת הדעות איננה זקוקה כלל למלחמת האגרופים והכבושים. אם נבער רק מקצת מן השאור המחמיץ, את כל הרשעה והעיקשות שבכל המפלגות השונות שבנו, נזכה לחוג את חג החירות הלאומית הטהורה בירושלים הבנויה.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"