ערב ראש השנה, יום הזיכרון לר' הלל.
פורסם בכתב העת ציון פו, א (תשפ"א).
הסופר, העיתונאי וההוגה הלל צייטלין (תרל"א–תש"ב; 1871–1942) היה מעמודי התווך הרוחניים של יהדות פולין בעשורים שקדמו להכחדתה. טוריו הופיעו פעמיים ושלוש בשבוע בעיתונות היומית המרכזית בוורשה – תחילה ב'הײַנט' ולאחר מכן ב'דער מאָמענט' – במשך שלושים וחמש שנה; מסותיו ומאמריו פורסמו בעברית וביידיש בכחמישים במות ספרותיות שונות; ביתו היה סלון ספרותי פופולרי ובית-ועד לצעירים ולזקנים; הרצאותיו משכו קהל רב; והליכתו ברחוב לוותה בשובל של מעריצים. 'צעיר בא לכאן ועד זקנה ושיבה לא נפקד מקומו', כתב עליו הסופר אליעזר שטיינמן עם היוודע דבר חיסולו של גטו ורשה: 'ורשה הייתה שלו והוא היה של ורשה. גולגולת צייטלינית זו ניכר בה שהיא צפה ועלתה מתוך יישוב יהודי בן שישים רבוא'.
חזותו הייתה ייחודית – גבה קומה, בעל זקן מתבדר ושער שופע, עטוף במעיל ארוך ועבה – וכמוה גם תחנות חייו. הוא נולד בעיירה הבלארוסית קורמה (Korma). בשנותיו המוקדמות קיבל חינוך דתי, ולדבריו, בהיותו כבן אחת עשרה אף נתפרסם כעילוי. משנתה של חסידות חב"ד שבתה את ליבו. בתקופת הנערות גברו עליו 'תאוות נוער ותסיסות שונות, ביניהן תסיסת ההשכלה'. בהיותו בן חמש עשרה התדרדר מצבה הכלכלי של משפחתו ועל כתפיו נפל עול הפרנסה. כך החל לנדוד ב'תחום המושב' ושימש מורה פרטי בעיירות שונות. בנדודיו, שנמשכו שבע שנים, רכש את השכלתו הכללית בתחומי הפילוסופיה, המדעים והספרות, ואף למד להכיר מקרוב 'את כל שפלותם וגסותם של בני האדם'. את מצבו באותן שנים תיאר כ'כף הקלע של עינויי גשם ורוח גם יחד'. אמונתו הפכה מסופקת והתגלו בה סדקים. בשנות העשרים לחייו נשא אישה והתיישב בעיירה הומל. שם התוודע לקבוצה של צעירים יהודים שפנו עורף לאורח החיים הדתי, ביניהם מי שיהיו לימים סופרים עברים ידועים, דוגמת יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין. בניגוד אליהם, התחולל בו מפנה בשלב מאוחר יותר של חייו, והוא שב אל חיי הדת והמסורת היהודיים. בערב ראש השנה תש"ג (1942) נרצח בגטו ורשה, עטור בטלית ובתפילין, כשספר 'הזוהר' בידו.
מפנה אחרון זה טבע את חותם ה'חוזר בתשובה' בדמותו של צייטלין: מצעיר יהודי 'תלוש' להוגה דתי, מיוצר נאו-רומנטי לפרשן ספרי קבלה, מפובליציסט מורד במוסכמות למאגד אגודות מיסטיות.
את 'ספר צייטלין' שיצא לאור בשנת תש"ד (1944), עוד בטרם היוודע דבר הירצחו, שוזר באופן בולט מוטיב ה'חזרה בתשובה' שלו. ישעיהו וולפסנברג, ממנהיגי המזרחי העולמי שעלה לארץ מגרמניה בראשית שנות השלושים, כתב כי 'אחרי תעיות רבות בשדות זרים חזר וקיבל עליו עול תורה ומצוות, עול מלכות שמים, כאחד משלומי אמונים'. צבי הרכבי כתב על אודות 'חבורת הסופרים השבים', תוך שהוא כורך את צייטלין עם ר' בנימין ועם ד"ר נתן בירנבוים. שמות אלה מעניקים פרשנות מסוימת לצמד המילים 'חזרה בתשובה'. הגדיל לעשות הרב בנימין ליפקין, שמאמרו 'ירידה צורך עליה' רצוף תיאורי תשובה חד-ממדיים. 'שנים רבות, שנות חייו הטובות ביותר, היו שכחי דבר אלוהים', הוא קובע בפסקנות: 'בפרק זמן לא קטן לא שמר ולא קיים מצוות, נסתחף בכל הזרמים הרוחניים של דורו… אבל כל זה היה רק מלבר. במעמקי הלב שמר גם אז אמונים למורשה הקדושה שקיבל מאבותיו ורבותיו החב"דיים לוהטי האמונה'.
ברם 'חזרה בתשובה' היא תבנית צרה, שלא לומר אנכרוניסטית, לתיאור אותם שינויים. המפנה שחל בצייטלין לא היה מן הסוג הבינָרי – כזה המחליף התנהגות מובחנת אחת באחרת, או אמונה מובחנת אחת באחרת. הוא לא התנתק מעברו האינטלקטואלי והפובליציסטי ולא שינה את קהלו, את מראהו או את התנהגותו. צייטלין היה מודע עד מאוד לשינויים שחלו בו, ואף טרח לשתף בהם את קהלו במאמריו ובהרצאותיו; הרהוריו, תפילותיו ואף יומנו האישי התפרסמו במאספים ספרותיים. את כל אלה פרסם כיהודי מן השורה, בעיתונות שאינה דתית במוצהר, תוך פנייה אל מכלול רחובותיה של ורשה.
בשל כך יותר מששינויים אלה מעידים עליו, הם מעידים על עולמה הרוחני והאינטלקטואלי הרחב של יהדות ורשה, שאהדה אותו בכל אותם עשורים ותקופות של שינוי: ורשה שחילון פושה בה מכאן וחצרות אדמו"רים פורחות בה מכאן, והכול מעיינים באותם עיתונים יומיים; שהוצאות הספרים וכתבי העת היהודיים שלה דנים, בשלוש ובארבע שפות, בספרות, בפוליטיקה, במדע, ביהדות, בפילוסופיה, במיסטיקה ובהתחדשות דתית; שקונצרטים לחזנות, הצגות תיאטרון ומופעי תרבות יהודית מופקים בה חדשות לבקרים; ש'אגודת הסופרים והעיתונאים' שלה – המוסד היוקרתי ביותר בעולם ספרות היידיש, שעימו נמנה גם צייטלין – שומרת במשך שנים ארוכות על קו על-מפלגתי.
היכן נמצא אפוא צייטלין ה'אמיתי'? האם קיימת דרך לשרטט את התהליך הרוחני שעבר ואת השינויים שהתרחשו בהגותו?
הלל צייטלין היה דמות רבת אנפין, ומשום כך התהליכים שעבר במהלך חייו אינם יכולים להיות חד ממדיים. הוא היה ונותר מחפש תמידי, מבקש אלוהים. עם זאת חל בו שינוי, והוא מעיד כי מצא דבר מה שהיה בעיניו בעל משמעות. שינוי זה דורש מונחים אחרים, מדויקים יותר, מאשר 'חזרה בתשובה'. לשם כך ראוי להתעכב בתשומת לב על מספר תחנות בחייו ובהגותו של צייטלין, המשרטטות מפה שונה בדבר אופיים וזמנם של השינויים המורכבים שחרזו את חייו ויצירתו.
אותו קו ביוגרפי של 'חזרה בתשובה' נועד ככל הנראה לקהל יעד אחר, שחי בתקופה מאוחרת יותר, קהל יעד שהכיר זה מכבר זהויות מובחנות ומוצקות או שמצא לנכון לגבש אותן. יש בכך כדי להסביר גם את הצנזורה שהוטלה על כתביו, כמו השמטת ביטויים ודמויות הלקוחים מדתות ומאמונות לא יהודיות. בין כך ובין כך, אותם תיאורי 'תשובה' נוקשים אינם הולמים את דמותו רבת-האנפין של צייטלין.
התיאורים הביוגרפיים והאוטוביוגרפיים שיובאו במאמר זה ישמשו להצגת אותם צלילים צורמים שאינם מתיישבים עם הביוגרפיות הקיימות וישקפו מודל אחר של התפתחות רוחנית ודתית. מבין השורות תציץ גם תמונה מיניאטורית של אותו יקום ורשאי נשכח.