לרגל יום הירצחו השבעים וששה של ר' הלל צייטלין, שחל בערב ראש השנה.

"בני רשף" הייתה מהסדרות הראשונות שכתב הרב צייטלין עבור "הזמן" הווילנאי, בשנת תרס"ה (1905). הוא ניהל בה מאבק מריר כנגד "ציוני ציון", לקראת הקונגרס הציוני השביעי – בה נידונה בסופו של דבר (ונדחתה) תכנית אוגנדה.

סדרת המאמרים נפתחת בציטוט משל לרמונטוב, ברוסית – "המילה שנולדה מאש להבות" (משחק מילים עם שמה של הסדרה, שמקורו בפסוק), וממשיכה בציטוטי שירה נוספים בעברית וברוסית משל פושקין ונדסון. כל זאת לצד "קונטרס ההתפעלות" ו"ביאורי הזהר" לאדמו"ר האמצעי מחב"ד, טולסטוי וניטשה, בלינסקי, מיכאילובסקי והאופנישדות. את הסדרה חורז המשפט החותם – "כי הכיליון עומד מאחורי כתלנו". בדומה לסדרות נוספות מאותה שנה הוא בא חשבון עם חוגי האינטליגנציה היהודיים, בהם הוא מוצא קרירות, פלפלנות, אפיקורסות ושטחיות. לא 'יפייפיותו של יפת' חסרה להם, כי אם 'עמקותו של יפת'; אין בהם לא מצוות גדולות ואף לא עברות גדולות, אלא הכל טבוע בחותם הבינוניות. להערתו של אחד המבקרים כי פעילותו הטריטוריאלית מקורה בקריאה משובשת בכתבי ניטשה, מגיב הרב צייטלין:

"אפס, בקשה קטנה לי אליכם: עזבו נא את הלצותיכם הגסות בדבר זרתוסטרא. אולי יש עוד בלבבכם זיק של חרדת קודש, אולי מבינים אתם שעוול גדול הוא להזכיר את השם הזה בשפתיים הטמאות ולהעלותו בעט מזוהם […] למה לכם 'זרתוסטרא'?"

ההתקפות על הרב צייטלין היו חריפות, והגיעו לא אחת גם לפסים אישיים. נטען גם כי הוא אינו מוכשר לעיסוק פוליטי – עמדה בה אחזו גם מוקיריו, ואשר הוא נדרש אליה לאורך סדרה זו, להלן, ובמקומות נוספים:

"אם מועטים לך החרופים והגידופים וההלצות וכל מיני ההתנפלויות השונות שאתה קורא כמעט כל יום בעיתונינו השונים […] הרי לפניך גם מכתבים ממכתבים שונים הנכתבים בידי 'ציונים פשוטים' ו'קוראים פשוטים', ומיני החותמים בפסבדונים שונים ומשונים, והיוצא מכל אלה המכתבים היקרים הוא שאתה עוכר ישראל […]

לך וספור את הכוכבים! לך והתעסק ב'כוונות ויחודים'! לך ורקוד עם החסידים! כך הנני שומע גם מפי אותם שהם חושבים עצמם לאוהביי"

בסיכומו של דבר, "בני רשף" משמרת באופן נאמן ומקורי את קולו של הרב צייטלין מאותן שנים מוקדמות – קול פילוסופי, פוליטי, שירי ונשכני, שיש בו גם, במילותיו שלו, מן "החלומות הגדולים, החזיונות הגדולים, היופי אשר יערוג אליו הלב, הנשגב אשר יכלה אליו הרוח, הקסם הגדול אשר בכל היצירות העולמיות ויוצריהן גם יחד".

להלן הפרק השמיני מהסדרה. תודה ליאיר שוורצפוקס על השכתוב.

 

—

א.

רוצה אני להביע הפעם איזו מחשבות סתם.

רואה אני שנפשכם קצה מעט בעניני המפלגות שבנו ורוצים אתם בסתם ספרות.

ואני, למה לא אמלא את דרישותיכם הצודקות?

אמת, שאני מצד עצמי רואה שיותר מדאי מלעיטים אותנו בסתם ספרות. אמת, שאני מצד עצמי רואה כי השעה שאנחנו חיים בה עתה, היא כל כך נכבדה עד שעולה היא גם על חיי עולם; או יותר נכון, בצרכי השעה של עתה עצמם אני רואה חיי עולם. אמת, שאני רוצה לדבר דווקא על ענייני המפלגות שבנו, ולבררם וללבנם. רוצה אני כך וכך, אבל אתם אינכם רוצים, מה אני יכול לעשות? צריך אני לבטל לפעמים את רצוני מפני רצונכם.

כופים אתם אותי, עד שאומר גם אני: רוצה אני. ובכן, נטייל מעט ארוכות וקצרות בסתם ענייני העולם. הפעם אני בוחר לי לדבר מעט בענייני עולם המחשבות.

 

ב.

אחד מהיותר מתנקמים בי שאלני לפנים שאלה כזו: ניטשה היה אוהב אמת מאין כמוהו, כל ימיו נלחם בעד האמת. והנה באחד מספריו הוא מטיל ספק באמת עצמה, בנחיצותה, ברוממותה ובתפארתה. שואל הוא: אולי טוב השקר מן האמת?

אינני חפץ להשיב על שאלה זו בנוגע אליי, לפי שהיא דבר סובייקטיבי פרטי, ואולם חפץ אנכי להעיר על עיקר החיזיון.

כשרואה הלוחם בעד האמת שרבים אוחזים בשקר ואומרים עליו אמת הוא, כשרואה הוא שאין ביכולתו להוכיח לכל, שאותו הדבר שהם אומרים עליו שאמת הוא, אינו אלא שקר מוחלט, הוא מנסה להלחם בשקר באופן זה: אומרים אתם על דבר זה וזה שהוא אמת. יהי כן, ואולם: אולי השקר שלי טוב מן האמת שלכם?

בראשונה הולך הוא בדרך ישרה וכבושה: מרגיש הוא בליבו אמת ידועה, רואה הוא שרבים חושבים להפך, מנסה הוא לברר דעתו מצד האמת עצמה. כדרך כל הלוחמים מתחיל הוא בסגנון זה: אתם חושבים כן וכן, אתם מדמים שאי אפשר לחשוב באופן אחר,- ישנה אפשרות לחשוב באופן אחר. הריני מראה לכם דרך אחרת המובילה אל אמת אחרת מאמתכם.

כל זמן שהלוחם רואה שישנה איזה אפשרות לטעת את האמת החדשה בתור אמת, כמו שהיא לפי טבעה, הוא עושה כן. כל זמן שהוא מקווה שישימו בני אדם לב לעצם דבריו, יבחנום, יבדקום, יצרפום, יבקרום, הוא מחזיק בכל עוז בנחיצותה ורוממותה של האמת, כשרואה הוא סוף סוף שאין בני אדם שמים לב כלל לעצם דבריו, לפי שהם אומרים: אולי צדקת, אבל דבריך סותרים לאמת שלנו ואמת אחרת איננו חפצים לדעת, כשהוא רואה ונוכח שאין כל אפשרות כלל להוכיח להם שהאמת שלהם אינה אמת, הוא מוכרח לאחוז באמצעי האחרון. אומר הוא: אדוני היקרים, יהי כדבריכם, ואולם אטו בשמא תליא מילתא [=האם הדבר תלוי בשם]? אני קורא למה שאני מרגיש בלבי ומה שהוא מהות כל חיי בשם "אמת", אתם אומרים ש"שקר" הוא – במטותא, התבוננו מעט: אולי יפה ונשגב השקר שלי מן האמת שלכם?

כך אני מבין או, יותר נכון, כך אני מרגיש את הפסיכולוגיה של בעל האמת הגדול המוכרח להלחם לפעמים באמת עצמה.

 

ג.

עתה נעזוב נא לרגע את האמת ונשים לב ליתר הדברים היפים והתכונות היפות.

ולפי שאין מקום בזה למחקר פסיכולוגי שלם, נדבר הפעם על בקשת האידאלים והאידאליסטים.

ואם שמתם, אדוני, לב לאותו דאבון הלב של בעל האמת המוכרח להלחם לפעמים באמת עצמה, אולי תבינו גם את דאבון לבו של האידאליסט האמיתי, שצריך הוא להלחם באידאלים ובאידאליסטים.

אינני מדבר על האידאליסט לפי התאוריה והשיטה, כי אם על האידאליסט האמיתי לפי טבעו ותכונתו, אחת היא אם לפי התיאוריה שלו הוא מודה באידאלים או כופר בהם.

אם נאבה לדייק יותר בלשון, אקרא לאידאליסט שאני מדבר עליו: איש שיש לו לעצמו אידאלים. יכול הוא לכפור בנחיצותם של אידאלים וגם להלחם בהם, ואולם לו לעצמו ישנם אידאלים אורגניים, טבעיים, עצמיים, פנימיים. יש לו אידאלים: יש לו חזיונות רמים ונשגבים שהוא שואף אליהם בכל עצמותו ומהותו, בכל החפץ שבליבו ובכל האור שבנשמתו. אין הוא נבדל מן האידאלים ואין האידאלים נבדלים ממנו. האידאלים הם חייו ורוחו. הוא והם – שלהבת בגחלת.

והנה רואה הוא אותו בעל-האידאלים אנשים אחרים סותרים את אידאליו הוא, ולא בשם אידאלים שהם נובעים מעצם טבעם ומהותם של בני אדם אלה ואי אפשר להם לחיות בלעדיהם, כי אם בשם אותם אידאלים שהנם להם, לאלה האחרים, שעשועים יפים וצעצועים יפים, בכדי לבדח מעט את הדעת ולגרש את השממון.

מתחילה הוא בא אליהם בתוכחות וראיות: אתם אומרים כן וכן, אני מרגיש כן וכן. התבוננו נא, ראו נא, שימו לבכם.

אתם באים בשם אידאלים אלה ואלה: התבוננו נא וראו, שאין האידאלים שלכם אלא איזו מילים מצלצלות שבטעות אתם חושבים אותם לאידאלים או מין שעשוע ילדים, הטובים אולי להשתעשע בהם לרגעים, ואולם לא להחזיק בהם כל הימים ולבלי תת מקום לאידאלים אחרים שהם כל החיים והמהות.

כל זמן שיש תקווה בליבו של בעל-האידאלים, שאחרים יבינו סוף סוף להבדיל בין הנוצץ לרגע ובין המאיר באמת, הוא בא רק בשם האידאלים והאידאליסמוס ומסביר לאחרים את היופי שבאידאליו האורגניים והפנימיים. מבקש הוא אותם, כמו שביקש סמיון נדסון בימי חייו המעטים והרעים, שיבדילו בין חזיונות-תהו ובין ה"אידאל הנשגב של האדם".

כמעט בדרך זו הולך הוא גם מקסים גורקי, אלא שקולו יותר חזק, כשרונו הרבה יותר גדול, צבעיו יותר יפים ונהדרים, ואת דבריו שומעים, כמובן, ר ק שומעים…

כשרואה הוא בעל האידאלים ונוכח סוף סוף, שאחרים חושבים דווקא את צעצועיהם הם לאידאלים ואת חזיונות נפשו הוא לא יבינו ולא ירגישו, הוא פונה אל אחרים בטענה אחרת: נניח שצדקתם, נניח שרק לכם אידאלים, נניח שכן הוא, נניח שלי רק מחשבות ריאליות פשוטות, שמא המחשבות הפשוטות שלי יקרות ונשגבות מן האידאלים שלכם?

 

ד.

ואולם עוד דברים בגו: נניח שישנם בני אדם שאין להם שום אידאלים בשום אופן שבעולם, והם נלחמים בכל ימי חייהם בעד טובתם של בני אדם ואשרם, חופשתם, ורוממותם, ויש אנשים שיש להם אידאלים, אחת היא מאיזה טבע ותכונה, והם בחייהם ובכל מעשיהם ובכל מחשבותיהם שפלים וקטנים, פחותים וריקים.

אומרים אתם: האידאליסטים נעלים ונשגבים, שהרי יש להם אידאלים רמים.

מפקפק אני בדבר.

כמדומה, שהדבר להפך ממש.

כמדומה שאפשר להיות איזה ערך לאידאלים רק באחד משני אופנים אלו או בשניהם יחד:

האחד, שהם מיטיבים לאדם ומרבים את עשרו ועונגו.

השני, שהם מרוממים את האדם, מגבירים אותו, מייפים אותו ומפארים אותו.

מעתה: איזה ערך ישנם לאידאלים של בני אדם שהם משתעשעים בהם בעיתות השעשוע והם אינם מביאים לא תועלת לבני אדם ולא מרוממים ומייפים אותם?

ולאידך גיסא: מה בכך אם אין לאנשים אחרים שום אידאלים, והם בכל רגשותיהם, מחשבותיהם, ומעשיהם מיטיבים לאדם, מרוממים, מפארים, מטהרים ומקדשים אותו?

שואל אני אתכם: מה בכך?

שואל אני אתכם: מה טוב – שם בלי תוכן או תוכן בלי שם?

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"